* מהנקודה שבה הופסק – אחרי שנים של סרבנות מו"מ, הודיעה הרשות הפלשתינאית, שהיא מוכנה לחדש את המו"מ עם ישראל מהנקודה שבה הופסק ועל בסיס החלטות האו"ם.
כאשר הם מדברים על הנקודה שבה הופסק המו"מ, כוונתם להצעתו של אולמרט שהם דחו. אולמרט הציע נסיגה מלאה לקווי 4.6.67 עם "חילופי שטחים" סמליים (כלומר, תמורת כבשת הרש הישראלית שלא תיעקר ביהודה ושומרון ישראל תפצה את הפלשתינאים במסירת שטחים ריבוניים בנגב). הוא גם הציע לקלוט כמה אלפי "פליטים" פלשתינאים, כלומר כמו בבדיחה הידועה, על העיקרון הוא כבר הסכים, נשאר לדון על המחיר. ולמה הפלשתינאים דחו בבוז את ההצעה? כי אין הם מוכנים להתפשר כהוא זה על דרישתם להכרה בלתי מסויגת בדרישת "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעתה של מדינת ישראל המצומקת במיליוני פלשתינאים.
לתפיסתם, ניתן לקיים מו"מ עם ישראל, שנקודת המוצא שלו היא נסיגה מוחלטת מיהודה, שומרון בקעת הירדן וירושלים, עקירת כל היישובים, הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים שבירתה ירושלים, ונכונות עקרונית לקליטת "פליטים". מכאן ימשך המו"מ חסר הפשרות על "שיבה" מלאה.
כאשר הפלשתינאים מדברים על החלטות האו"ם כוונתם לפרשנותם להחלטה 194, לפיה מדובר ב"זכות" השיבה.
זה ה"שלום" שעליו הם מוכנים לדון. זה לא בא בחשבון מבחינת ישראל.
ישראל נמצאת כעת בעיצומה של תנופת שלום במזה"ת, שבירת מעגל האיבה במרחב המקיף אותנו וריסוק היוזמה הערבית, שאינה אלא תכתיב התאבדות לישראל. תִּהיֶה זו טעות חמורה לנטוש את המאמץ הזה ולהתחיל במו"מ עם הפלשתינאים. ברגע שהסוגיה הפלשתינאית תחזור לסדר היום, מדינות ערב יחזרו לעמדת המתנה, וצפוי שזו תהיה המתנה אינסופית.
על ממשלת ישראל לחבור כבר עתה לביידן, במטרה להגיע אתו להסכמות על סדר העדיפויות הראוי וכדי לגרום לו לזהות את עצמו עם ההישג בר המימוש של שלום בין ישראל למדינות ערביות רבות ולא עם תהליך חסר סיכוי של ניסיון לרצות את תביעות הפלשתינאים.
* עוד תתגעגעו – מיד לאחר מלחמת ששת הימים הציג יגאל אלון את תכנית אלון. תכניתו הציעה פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה ישראל תוותר על האזורים עתירי האוכלוסיה הפלשתינאית, שהשליטה עליהם מסכנת את זהותה היהודית, ותיישב ותחיל את ריבונותה על האזורים הדלילים באוכלוסיה פלשתינאית ופנויים להתיישבות יהודית. אבן הראשה של תכניתו הייתה בקעת הירדן במובנה הרחב, שתבטיח גבולות בני הגנה לישראל.
אלון היה ממנהיגי הקיבוץ המאוחד, תנועה שדגלה בשלמות הארץ. גם אלון עצמו חינך על שלמות הארץ וראה בהחלטת בן גוריון שלא לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת השחרור בכיה לדורות. אולם כאשר במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השחרור, הפלשתינאים לא ברחו, הוא התאים את עמדותיו למציאות והציע את הצעתו.
מנהיג הקיבוץ המאוחד טבנקין ותומכיו, ששללו כל פגיעה בשלמות הארץ, כעסו מאוד על אלון. והוא השיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". ואכן, כל מי שמכיר את ההצעות של ברק ואולמרט לפלשתינאים, וגם את תכנית קרי שנתניהו היה שותף לבנייתה, מבין עד כמה אלון צדק. אלמלא עשו עמנו הפלשתינאים חסד כשדחו את ההצעות הללו, כולנו היינו מתגעגעים לתכנית אלון.
אחרי פרסום תכנית טראמפ, הדומה במידה רבה לתכנית אלון, יצאו מנהיגי מועצת יש"ע ובראשם יו"ר המועצה דוד אלחיאני, דווקא הוא – ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, נגד התכנית ופעלו, באיוולתם, בארץ ובארה"ב, לסיכול החלת הריבונות על בקעת הירדן, בשם עקרון "הכל או לא כלום". לפעולתם היה חלק בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית לריבונות בתיאום עם ארה"ב. ועכשיו? הם עוד יתגעגעו לתכנית טראמפ. ועוד איך יתגעגעו.
* המתון – עם מותו של סאיב עריקאת נשמעו בישראל סופרלטיבים על "מתינותו" ועל חתירתו לשלום.
אין לכך שחר. סאיב עריקאת אמנם תמך ברעיון שתי המדינות, אך לא ברעיון "שתי מדינות לשני עמים". הוא חתר לשתי מדינות – מדינה פלשתינאית ריקה מיהודים בקווי 4.6.67 ובירתה ירושלים, וממערב לה מדינה לא-יהודית, שתוטבע במיליוני פלשתינאים שתיאלץ לקלוט במסגרת תביעת "זכות" ה"שיבה".
ב-25 ביוני 2009 פרסם היומון הירדני "אל-דוסתור" ריאיון עם סאיב עריקאת, ראש מחלקת המו"מ ברש"פ. עריקאת גילה כי הממשלה הקודמת בראשות אהוד אולמרט הציעה ליו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס (אבו מאזן), 100% מן השטחים הפלשתינאיים שנכבשו ב-1967 באמצעות חילופי שטחים, אך הרש"פ אינה מוכנה להסכים לחילופי שטחים לפני שנקבעו הגבולות ולפני שהיא החילה את ריבונותה על השטחים הללו. לדבריו, ישראל ממילא נסוגה מעמדותיה עד שהסכימה לוותר על 100% מן השטח, כך שאין לפלשתינאים סיבה להיחפז בקבלת הצעותיה. הוא הדגיש כי הפלשתינאים לא יסתפקו ב"זכות" שיבה או פיצויים אלא ידרשו "זכות" שיבה ופיצויים.
הראיון המלא נמצא באתר ממר"י, המכון לחקר התקשורת המזרח תיכונית. הראיון מאלף, כיוון שעריקאת הציג בגילוי לב לא רק את המטרות הפלשתינאיות, אלא גם את אסטרטגיית המו"מ עם ישראל. "לאן הגיע המו"מ עם הצד הישראלי? בתחילה אמרו לנו שננהל בתי חולים ובתי ספר, אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66% [מן השטח], בקמפ דיוויד הגיעו ל-90% והיום הגיעו ל-100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו? לא יהיה הסכם יציב אם הוא לא יתבסס על הדין הבינלאומי או על הצדק".
כלומר, כל מי שמאמין ש"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" אינו אלא משלה את עצמו. גישת המו"מ הפלשתינאית היא סבלנות והתשה, כך שישראל תלך ותתקפל. בגישה הזו, כפי שהוא עצמו מעיד, השיגו הפלשתינאים נכונות ישראלית לוותר על 100% מהשטח. בתמורה ציפינו ל-100% שלום. קיבלנו 0% שלום. כי על פי התפיסה הפלשתינאית, ה-100% זו רק ההתחלה. הם לא יתפשרו על פחות ממדינה פלשתינאית מן הים עד המדבר. הדרך לכך היא לקפל אותנו לקווי 4.6.67 ולעקור את כל יישובינו ביו"ש, ולהציף את מה שיישאר במיליוני פלשתינאים.
זה הפרטנר. זה התהליך. מי מתגעגע לתהליך כזה, כאשר אנו בעיצומה של תנופת שלום עם מדינות ערב?
* כרע"ם ביום בהיר – רע"ם, יחד עם כל הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הצביעה נגד הסכם השלום עם בחריין. היא לא עשתה זאת כי היא נגד שלום עם בחריין, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל. כך שכל דיבור עליה כשותפה אפשרית בקואליציה הוא הזוי.
עם זאת, יש לציין שחברי רע"ם מגלים לאחרונה סימנים של פרגמטיות, יחסית לשאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית, וזה בהחלט סימן מעודד. אופטימיסט חשוך מרפא כמוני לא יכול להתעלם מכל סממן של שינוי, ואם רע"ם תלך לכיוון של השתלבות ערביי ישראל במדינה ולא בהמרתה בישות אחרת, לא-יהודית, כמובן שיהיה זה מהלך היסטורי מבורך. כרגע הם עוד ממש לא שם.
* רק שאכטה אחת – תומכי הקמת ממשלת המיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית, מספרים, אולי גם לעצמם, את אגדת ה"רק הצבעה אחת". סיפור ה"רק הצבעה אחת" מזכיר לי את הדרך שבה מדיחים נערים לסמים והתמכרויות. רק שאכטה אחת. הצבעה אחת? איזו שטות. הרי הממשלה זקוקה לרוב בעשרות הצבעות מדי יום בכנסת וועדותיה. ממשלת מיעוט אינה יכולה לתפקד, אלא אם יש לה רשת ביטחון של מפלגה שאינה בקואליציה. במקרה הזה – הרשימה האנטי ישראלית. רק הצבעה אחת. ורק עוד הצבעה אחת. ועוד הצבעה אחת ודי. והפעם רק הפעם וזהו. ולכל הצבעה כזאת יהיה תג מחיר. אוהו, איזה תג מחיר.
* לא עניין לבג"צ – רעיון ראש הממשלה החליפי הוא רעיון דפוק מיסודו. הרי אין חיה כזאת באמת. אין דבר כזה שני ראשי ממשלה. יש ראש ממשלה אחד. גם כאשר יש תואר כזה, ברור מי ראש הממשלה, מי בעל הסמכות והנושא באחריות העליונה. אם תהיה רוטציה, נתניהו לא יהיה ממלכתי כמו גנץ, אלא באמת ישתמש בתואר הזה כדי להקים ממשלה בתוך ממשלה.
כל מנגנון ממשלת האחדות הזאת הוא מנגנון הזוי. ברור שאילו ממשלת האחדות הייתה עם כל מנהיג אחר, כל מי שאינו נתניהו, לא היה צורך במנגנון כזה. היה נקבע תאריך, היו חותמים על הסכם קואליציוני, היו קובעים את מועד הרוטציה, היו לוחצים יד (או מרפק) והיה ברור לכל הצדדים שההסכם יתקיים, כמו בכל חברה נורמטיבית. אבל כיוון שאף אחד אינו מאמין לאף מילה של נתניהו, שהרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, חתימה אתו חייבה את המנגנון המסורבל שנועד למנוע ממנו לגנוב את הבחירות. והנה, למרות זאת, נשארה פרצה שאותה הוא מנסה לנצל כדי לגנוב את הרוטציה. אם לא יעבור התקציב, הכנסת תתפזר בלי להחליף את ראש הממשלה. ולכן, הוא מבצע במזיד פשע נגד כלכלת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים שידעה ישראל במודע, ולא מגיש תקציב, אך ורק כדי להשאיר לעצמו פרצה נכלולית לגנוב את הרוטציה.
רעיון ראש הממשלה החליפי הוא רעיון הזוי, אבל אין זה עניינו של בג"צ. בית המשפט העליון אינו בייביסיטר של הכנסת, של חוקיה ובוודאי של חוקי היסוד שלה. בית המשפט העליון צריך להתערב בחוקים רק כאשר יש בהם פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט או אם הם סותרים בעליל את החוקה, כלומר את חוקי היסוד. השינויים בחוק יסוד הממשלה עם הקמת ממשלת האחדות אינם קשורים לזכויות האדם והאזרח וכמובן שאינם סותרים חוק יסוד כי הם חוק היסוד עצמו, כפי שחוקקו המחוקקים.
בית המשפט העליון דחה, בצדק, ברוב של 11:0 את העתירות שדרשו למנוע ממי שהוגשו נגדו חוקי יסוד לכהן כראש הממשלה, לא כי הם רואים בכך מצב ראוי, אלא כיוון שזה החוק. כך עליהם לנהוג גם בנושא ראש הממשלה החלופי. אמנם אני מאמין שהעתירה תידחה, אך עצם צו הביניים הוא התערבות פסולה של בית המשפט בחקיקה.
האקטיביזם השיפוטי פגע במעמד בית המשפט בישראל וסייע לאויבי מדינת החוק והמשפט במלחמת החורמה שהם מנהלים למיטוט מערכת המשפט הישראלית. שופטי בית המשפט לא למדו את הלקח? במקום לעשות חשבון נפש, הם ממשיכים לנהוג כאידיוטים שימושיים של אויבי מדינת החוק.
* הסתה – במקום בו עוכרי דין מכובדים (בעיני עצמם) מכנים את בית המשפט "אויב העם", זה עלול להיגמר ברצח שופטים.
* התבכיינות בררנית – מפגינים נגד נתניהו צעדו ללא רישיון ובניגוד לחוק על כביש 1, ציר הכניסה הראשי לירושלים, וחסמו אותו. משטרת ישראל פינתה אותם, שחררה את התנועה ועיכבה 18 מפגינים לחקירה.
אני מתנגד עקרונית להפגנות בלתי חוקיות ולחסימת כבישים, בוודאי צירים מרכזיים. אולם אילו המפגינים היו אומרים בגלוי: הפרנו חוק ביודעין ואנחנו מוכנים לשלם את מחיר הפרת החוק, יכולתי לכבד אותם. אך לא. הם מתבכיינים על "מעצרים פוליטיים" של "משטרה פוליטית" ועל "אכיפה בררנית".
עו"ד גונן בן יצחק, מראשי המפגינים, התראיין אצל ליאת רגב ב"כאן ב'" – ראיון יללני במיוחד גם בנורמות ההתבכיינות הקבועות של החבורה הזאת. הוא התבכיין על הפגיעה בזכות המחאה, הפגיעה בדמוקרטיה בלה בלה בלה.
22 שבועות ברציפות מתקיימות הפגנות בירושלים ובכל רחבי הארץ. התקשורת משדרת את ההפגנות בשידור חי במשך שעות כבר 22 שבועות. התקנות נגד התקהלות נאכפות על כל התקהלות זולת ההפגנות. במהלך השידור שבו הוא התראיין, חלפתי על פני 8 הפגנות בין צומת נהלל לצומת ראש פינה. והוא מתבכיין ומיילל על זכות ההפגנה שאינה קיימת בישראל. כאילו מדובר בזכות-על העומדת מעל כל ערך. וכל מה שמפגינים רוצים לעשות – יש לאשר. ואם הם רוצים לחסום את הצירים המרכזיים של המדינה אין למנוע זאת מהם. איזה אבסורד.
ובאשר ל"אכיפה הבררנית" – זה הקיטור הקבוע של שמאל וימין, חילונים ודתיים, יהודים וערבים. האכיפה נגד כולם בררנית.
* כיכר יהודיה – לאחר הקמת מדינת ישראל, סוריה שינתה את שמו של כפר יהודיה, לכפר יַעְרַבִּיֶה, מתוך רצון לטשטש את העובדה שהוא בנוי על חורבותיו של יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, ולהכחיש את השורשים ההיסטוריים העמוקים של העם היהודי בגולן.
ביום חמישי נחנכה, במעמד יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ צביקה האוזר, כיכר יהודיה בקצרין. הכיכר ניצבת בפתח הכניסה לשכונת היובל, שכונה חדשה שעל הקמתה הוחלט ב-2017, שנת היובל להתיישבות בגולן והיום היא כבר בתנופת בניה. בשכונה יוקמו כ-700 יח' דיור. כל רחוב בשכונה יישא שם של יישוב בגולן. בכיכר הוצבו שחזורים של חלקים מבתי הכנסת בגולן מתקופת המשנה והתלמוד.
חנוכת הכיכר הייתה גולת הכותרת של ביקורו של האוזר בגולן. האוזר נטע עץ בכיכר ונקבעה בה כתובת המציינת את העובדה שהיא נחנכה במעמדו. ראש המועצה המקומית קצרין דימי אפרצב אמר שבדרך כלל זוכים לכבוד הזה ראשי ממשלה ושרים, אך צביקה אינו עוד ח"כ, אלא התומך המובהק ביותר של הגולן, הדוחף ומקדם את ענייניה.
* אריק צדק – ב-2003 ביקר צלם קק"ל דימיטרי וילקין בנהלל, וראה את חמי, אריק שליין ז"ל רוכב על סוס. הוא עצר אותו וביקש רשות לצלם אותו. וכך החלה סדרה של צילומים של אריק, שצילם וילקין. אחת התמונות הוצגה בתערוכה "קרן קיימת ומצלמת – תמונות מהקופסה הכחולה 1903-2003" לציון מאה שנה לקק"ל. כותרת התמונה הייתה: "החקלאי, נהלל, 2003". התמונה הזו גם סגרה את ספר התערוכה.
התמונה התפרסמה באותם ימים באחד העיתונים (איני זוכר איזה) והכותרת שניתנה לה הייתה "החקלאי האחרון". אריק רתח מכעס. מה פתאום האחרון? עוד יש עתיד גדול לחקלאות בישראל.
ביום חמישי האחרון השתתפתי בפגישה של ח"כ צביקה האוזר עם חקלאים בגולן, בחצר בית האריזה "בראשית". הפגישה נפתחה בסבב היכרות. הדובר הראשון בסבב פתח ואמר שהוא בן מושב רמות והיום הוא ממשיך לקיים את המשק המשפחתי. הדובר אחריו סיפר שהוא בן שעל, שממשיך בחקלאות, ובהמשך בן רמת מגשימים ובן נוב ועוד. זה היה מרגש. הם הציגו את עצמם כדור הביניים שמכניס את הדור השלישי לחקלאות (לאו דווקא בניהם אלא גם נקלטים חדשים ביישובים). הם דיברו על חדשנות בחקלאות; חדשנות מדעית וטכנולוגית. אריק צדק. מה פתאום האחרון? עוד יש עתיד גדול לחקלאות בישראל.
* טרור לכל דבר – בפגישה של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר עם חקלאים בגולן, עלתה הסוגיה הכואבת של הטרור החקלאי. בדבריי בפגישה פניתי להאוזר בבקשה שיעלה את הנושא בוועדה ויטפל בו בתוקף תפקידו. אמנם ועדת החוץ והביטחון אינה עוסקת בביטחון פנים, שעליו אחראית ועדת הפנים של הכנסת. אך כפי שגל הדקירות לפני חמש שנים, הגם שהתפרס בפנים הארץ, נתפס כנושא ביטחוני לכל דבר, כך יש להתייחס גם לטרור החקלאי, שהוא טרור לאומני לכל דבר.
* סימן לבנות – קראנו בפרשת השבוע, "חיי שרה": "נקרא לנערה ונשאלה את פיה". הנערה היא רבקה. הוריה ואחיה מעמידים בפניה את הזכות לבחור את הבחירה המשמעותית והגורלית של חייה. האם לעזוב היום הכל מאחוריה, לעזוב את בית הוריה, את סביבתה הטבעית, את חבריה, את ארצה, וללכת לארץ זרה, לבן זוג שלא פגשה? היא יודעת שלא תראה עוד לעולם את משפחתה, גם לא בזום, לא תשוחח אתם בטלפון ולא תשלח להם מסרונים. איזו הכרעה קשה מונחת על כתפיה של נערה רכה.
הכתוב אינו מספר על מחשבותיה, על לבטיה, על היסוסיה. הוא מצטט אותה במילה אחת: "אלך". איזה אומץ, אולי הרפתקנות, הביאו את הנערה להכרעה של חייה.
כל אחד מאתנו ניצב לעתים בפני הכרעה אמיצה האם לקחת סיכון ולקפוץ למים הקרים, אולי לסכן את כל מה שיש לו, כדי להגשים חלום. ובלי חולמים ובלי חלומות ובלי אנשים שיש להם אומץ להגשים חלומות, אלו חיים היו לנו?
ביום שישי האחרון, ערב שבת פרשת "חיי שרה", ביליתי את כל שעות הבוקר עם חמש המשפחות הראשונות שהתקבלו לרמת טראמפ; משפחות צעירות, הנחשוניות שבחרו לקפוץ למים ולהקים מאפס יישוב חדש בגולן הרחוק, להתגורר בשנים הראשונות במגורונים במחנה זמני, ללא תשובות מסודרות ומספקות לשאלות הפרקטיות של החיים. את התשובות הם כבר ייצרו תוך כדי תנועה. אני מזהה בהם את רוחה של רבקה אמנו, בחינת מעשה אימהות – סימן לבנות ולבנים.
* ממשלת חלם – ביום שלישי האחרון הסתיים הסגר על מג'דל שמס. ביום רביעי בבוקר יצאו כל תושבי מג'דל שמס לעבודה. ביום רביעי בערב הוחלט לחדש את הסגר על הכפר עד יום שלישי 17.11. איך זה קרה? לא תאמינו. הממשלה שכחה להאריך את הסגר. לא שמה לב שהוא הסתיים. מה זה אם לא חלם בהתגלמותו?
* חוק חיסון חובה – לקראת הגעת החיסונים נגד הקורונה, יש לחוקק בהקדם חוק חיסון חובה, המחייב כל אזרח להתחסן ולחסן את ילדיו ומטיל עונש על סרבני חיסון.
לכאורה, מה עניינה של המדינה להכריח אדם להתחסן? מדובר בבריאותו. אם הוא רוצה לחלות – זו בעיה שלו. אך מדובר במגפה, והחיסון נועד להגן לא רק על המחוסן אלא על זולתו. המגפה הקשה הזו פוגעת קשה בכל מרקם החיים שלנו ואסור לאפשר לאף אזרח להתחמק מחלקו בהדברתה. סרבנות חיסון היא התנהגות סוציומטית, החותרת תחת הערבות ההדדית, שהיא הבסיס של החברה.
אם המדינה מחייבת בחוק את הנהגים לחגור חגורת בטיחות כדי להגן על חייהם, קל וחומר בחיסון המגן על החברה כולה.
* קרב מאסף – בכירי הרבנים החרד"לים פרסמו בשבועות האחרונים שני פשקווילים נגד רבנים ש"סטו" מן הקו. האחד הוא הרב אליעזר מלמד מהר ברכה, שמקיים דיאלוג עם היהדות הרפורמית ומשתתף ברבי שיח עם רבנים ורבות רפורמים. השני הוא הרב בני לאו, שקורא לקבלה מלאה ומחבקת של להט"בים בקהילה ובבית הכנסת.
הפשקווילים הללו הזכירו לי את הפשקווילים בחוגים החרדיים נגד הרב קוק, לפני כמאה שנה. אותה רדיפה אחרי מי שמגלה עצמאות ואומץ ולא מתיישר על פי הקיצונים ביותר. ההבדל הוא, שהרודפים כעת מתיימרים להיות תלמידי הרב קוק.
קשה וכואב לקרוא את כתבי השנאה והקנאות הללו, אולם דבר אחד משמח אותי; אני יודע שההקצנה הזאת נובעת ממצוקה. זהו קרב מאסף נואש, אך חסר סיכוי.
* ביד הלשון
קרם עור וגידים – שאל אותי קורא האם הפועל קרם, בביטוי קרם עור וגידים הוא שיכול אותיות של הפועל רקם?
שאלה מצוינת, לא רק בשל התופעה של שיכול אותיות (למשל שמלה/שלמה), אלא גם כיוון שבמשך תקופה ארוכה היה נפוץ הביטוי "רוקם עור וגידים", והאקדמיה ללשון עברית יצאה נגד הביטוי. דומני שהיום הטעות נפוצה הרבה פחות.
מקור הביטוי הוא בספר יחזקאל, בחזון העצמות היבשות: "וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם… וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה" (יחזקאל לז). כאן לא מדובר על קרימת עור וגידים, אלא רק בקרימת עור – על הגידים והבשר.
חזון העצמות היבשות הוא חזון שנגלה לנביא יחזקאל, ובו הוא נמצא בבקעה מלאה בעצמות אדם יבשות, והוא רואה איך הן מתכסות בבשר, גידים ועור. מלאך אלוהים נגלה אליו ומורה לו לשאת נבואה שתפיח רוח בדמויות הללו, שמסמלות את בני ישראל בגלות, כדי להחיותם ולהעלותם לארץ ישראל.
חזון העצמות היבשות היה, בצדק, טקסט פופולרי מאוד בקרב הוגי הציונות בראשיתה ובקרב מחיי השפה העברית. הם הרבו להשתמש במטבעות לשון מתוכו ובהן וריאציות שונות על הגידים, הבשר, העור והקרימה, עד שהתבסס והתקבע הניב "קרם עור וגידים". משמעות הניב הוא – מימוש, הגשמה, הוצאה מן הכוח אל הפועל.
פירוש הפועל לקרום, הוא לפרוש מעל. מכאן שם העצם קְרוּם במובן של מעטפת, כמו קרום של החלב או של הלחם.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 