צרור הערות 4.11.20

* תמיכה דו מפלגתית – לא היה מעולם וספק אם יהיה אי פעם נשיא אמריקאי ידידותי לישראל כטראמפ. ידידות שבאה לידי ביטוי בהחלטות מהפכניות, שישראל תיהנה מהן עוד שנים רבות. לכן, אני חפץ מאוד בניצחונו, על אף סלידתי מאישיותו.

עם זאת, אין אלו בחירות בין מועמד פרו ישראלי למועמד אנטי ישראלי. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל והוכיח את ידידותו בעשרות שנות כהונתו בסנאט. ישראל חייבת לטפח את הנכס האסטרטגי שלה – התמיכה הדו-מפלגתית בה לאורך עשרות שנים. למרבה הצער, נתניהו הזניח את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית. ללא קשר לזהות המנצח בבחירות, המדיניות הזו חייבת להשתנות.

יש להבין שבמפלגה הדמוקרטית יש אגף הולך וגדל של שמאל רדיקלי אנטי ישראלי, שהמייצג העיקרי שלו הוא ברני סנדרס, אך הוא אינו היחיד. מדובר במיעוט רעשני, אך הוא צובר כוח והשפעה. כתף קרה ישראלית למפלגה הדמוקרטית רק מחזקת את המיעוט הזה. על ישראל לטפח את תומכיה במפלגה הדמוקרטית ואת הזיקה שלהם לישראל.

* "הארץ" מכחיש שואה – כותרת מאמר של רוגל אלפר בדף הפייסבוק של "הארץ" מזעזעת: "יותר מהיטלר וסטלין הוא האויב הגדול שקם לדמוקרטיה". הוא = טראמפ. במאמר עצמו המשפט הזה אינו מופיע, כך שכנראה מי שנתן את הכותרת זו מערכת העיתון עצמה (כותרת המאמר באתר "הארץ" היא: "טראמפ איננו סתם נוכל; הוא גם גאון". המאמר עצמו הוא שילוב של שנאה לטראמפ והערצה אליו).

הכותרת הזאת היא זוועה.

אחת מהשתיים. או ש"הארץ" מכחיש שואה ועל הדרך מכחיש גם את זוועות משטר סטלין, או שבעיני דבוקת שוקן רצח 6 מיליון יהודים, רצח עשרות מיליונים בידי הרודנויות הללו, פחות חמור מנשיא דמוקרטי שהם אינם אוהבים. ואולי החטא הגדול שלו, שהופך אותו ליותר גרוע מהיטלר וסטלין, הוא תמיכתו בישראל.

* מעריץ האנטישמים – גדעון לוי פרסם פשקוויל נגד ביידן. לטענתו, במקום להציב מול טראמפ איש שמאל מובהק שיטה את המטולטלת הציבו איש אמצע, מרכז, לא כלום. ברור למה הוא מתכוון. הוא היה רוצה לראות את ברני סנדרס האנטי ישראלי כנשיא ארה"ב. סנדרס מטיף להפסקת הסיוע לישראל, והרי לוי כותב לאורך שנים נגד הסיוע למדינה שאותה הוא שונא כל כך, שנאת מוות, עד שורשי שערותיו. הוא מזועזע מכך שמול גדול ידידי ישראל טראמפ מוצב מנהיג פרו-ישראלי אחר, שלאורך הקריירה הפוליטית שלו תמך בישראל, ולא עוכר ישראל.

כזכור, גדעון לוי תמך בהתלהבות בקורבין ובמועמדותו לראשות ממשלת בריטניה. בשבוע שעבר מפלגת הלייבור השעתה את חברותו של קורבין במפלגה, בשל היותו אנטישמי.

* למה עמירה הס מתנגדת להסכמי אוסלו – עמירה הס מ"הארץ" התנגדה להסכמי אוסלו. כמו הצבעת הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום כי הם נגד שלום עם ישראל, כך גם היא התנגדה להסכמים מתוך לאומנות פלשתינאית. היא תקפה במאמרים רבים את ערפאת על ויתוריו לישראל ועל הנאיביות שלו כשהאמין לרבין ולישראל…

ביום שישי היא פרסמה מאמר שבו טענה שרבין היה נגד השלום. כדי להוכיח את טענתה היא הציגה את עמדותיו האמתיות של רבין, וציטטה את פרטי נאום מורשתו המדינית, חודש לפני הרצח. העובדות שהציגה על אודות המדיניות של רבין נכונות. מבחינתי, כמי שהפטריוטיות שלו היא ישראלית ולא אנטי-ישראלית כשל הס, היא באה לקלל ויצאה מברכת.

* מגמה מעודדת – במספר סקרים בשבועות האחרונים מסתמנת מגמה מעניינת – הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מאבדת 20% מכוחה. בבחירות היו לה 15 מנדטים. בכל הסקרים שאחרי הבחירות היא שמרה על כוחה ולעתים אף הגבירה את כוחה. והנה, בשבועות האחרונים היא סביב 12 מנדטים. אני מקווה שזו מגמה שתימשך.

מה הגורם לכך? להערכתי, הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, כיוון שהיא מתנגדת לשלום עם ישראל, הייתה גשר אחד רחוק מדי. שלום בין ישראל למדינות ערב טוב לערביי ישראל. הוא פותח אותם למרחב של בני עמם, של דוברי שפתם. הוא מאפשר להם להיות גשר בין מדינת ישראל למדינות ערב. הוא מאפשר להם להשתלב בעסקים חובקי מרחב. הם מבינים שכאזרחי ישראל הם רק נפגעים מכך שהמפלגה המייצגת אותם פועלת נגד מדינתם.

אם אכן זו מגמה והיא תמשך, זו בשורה גדולה לדמוקרטיה הישראלית. מפלגה גדולה שהיא לעומתית למדינה, היא סכנה לדמוקרטיה. הדמוקרטיה מבוססת על מכנה משותף – האמונה שעם כל חילוקי הדעות בין השחקנים, כולם מחפשים בדרכם את טובת המדינה. כאשר מפלגה שמחפשת בעליל את רעת המדינה, שאת עצם קיומה היא שוללת, היא גדולה וחזקה – זו סכנה. קואליציה המתבססת על מפלגה לעומתית למדינה, מקעקעת את המרקם החברתי בישראל ואת הלגיטימציה לממשלה ולכנסת.

אני מקווה מאוד שתקום מפלגה ערבית החותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. מפלגה כזו תהיה פרטנר רצוי לקואליציה ולחברות בממשלה. אני מקווה שהמפלגות הציוניות תשריינה מקומות ריאליים לנציגים ערבים.

ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית המעניקה שוויון זכויות אזרחי לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות. השתלבותם של ערביי ישראל במדינה על כל מערכותיה היא קודם כל אינטרס שלהם, אך היא גם אינטרס של מדינת ישראל.

* דמי הצבעה – למה נתניהו התחנן בפני בג"ץ לארכה של ארבעה חודשים נוספים לפינוי חאן אל-אחמר? אין לי מושג. רק אזכיר, שכאשר הרשימה המשותפת הצביעה עם נתניהו בעד פיזור הכנסת אחרי הסיבוב הראשון, כתבתי שלא יכול להיות שזה היה בחינם, והערכתי שחאן אל-אחמר לא יפונה.

* על הגדרות – מאז שנות ה-90 אני כותב נגד האקטיביזם השיפוטי, הרבה לפני שהנושא היה בון-טון. כתבתי בנושא עשרות מאמרים. האקטיביזם השיפוטי הוא גישה שקיימת בכל העולם החופשי, ויש מחלוקת בינה לבין הגישה השמרנית. אני נוטה יותר לגישה השמרנית.

אבי רעיון האקטיביזם השיפוטי בישראל לא היה אהרון ברק אלא מנחם בגין. מתכונת האקטיביזם השיפוטי שהוא הגה, שכותרתה הייתה "עליונות המשפט", רדיקלית יותר מזו של ברק.

אני מבחין בין הדיון העקרוני על האקטיביזם השיפוטי, לבין הטלת הדופי במערכת המשפט והצגתה כמערכת מושחתת שתופרת תיקים כדי לערוך הפיכה שלטונית. זאת תאוריית קונספירציה מטורללת וארסית, שתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו מפיצה במלחמת החורמה שהיא מנהלת נגד מדינת החוק.

כרגע, "הסורים על הגדרות" ודחוף יותר להגן על מערכת המשפט, מאשר לעסוק במחלוקת העקרונית על האקטיביזם השיפוטי. עם זאת, עמדתי העקרונית נותרה כשהייתה.

* ענווה מול המגפה – ב-27.9 כתבתי כך: גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אליי ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה, גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. ההנחה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

עד כאן הציטוט. דומני שראוי לחזור ולהדגיש את המסר.

* החלטה לא פופולרית – כל מי שמדבר על "סגר פוליטי" טוען טענה בלתי הגיונית. סגר – במהותו, הוא בלתי פופולרי ולכן החלטה על סגר, כשאינו הכרחי, היא בהכרח לא פופוליסטית ולא יכולה לבוא משיקולים פוליטיים. דווקא החלטות על הקלות או הימנעות מסגר, כיוון שהן פופולריות, עלולות לנבוע משיקולי פופוליזם.

האם אני תמים לחשוב שנתניהו אינו שוקל שיקולים פוליטיים? ממש איני תמים. למעט יחידי סגולה, אין פוליטיקאי שהחלטותיו אינן נגועות בשיקולים פוליטיים. בוודאי פוליטיקאי כנתניהו.

מה השיקול הפוליטי של נתניהו? הרצון לזכות בתהילה כמנהיג שניצח את הקורונה והפחד מהפגיעה הפוליטית בו במקרה של כישלון. כתוצאה מכך הוא קיבל החלטות נכונות וגם עשה שגיאות שנבעו מהאובססיה שלו לנכס רק לעצמו כל הצלחה (למשל, הדרת משרד הביטחון מהטיפול בקורונה, בעיקר כאשר שר הביטחון היה שנוא נפשו נפתלי בנט). ההחלטה על הסגר נובעת מהביטחון שלו שזה הצעד הנכון במאבק בקורונה.

ובאשר לעצם ההחלטה על הסגר. סגר הוא דבר רע. הוא נשק יום הדין. יש להימנע ממנו, אלא אם אין ברירה. ההחלטה על הסגר התקבלה כאשר לא הייתה ברירה אחרת. כאשר היו כמעט 10,000 נדבקים ביום והקצב עלה מיום ליום והמדינה הייתה על סף אובדן שליטה על המגפה. ואכן, התוצאות הצדיקו את ההחלטה. ראוי לציין שהרוב הגדול של הציבור הקפיד על הסגר; לא הלך לבית הכנסת בחגים, לא השתתף בהפגנות, לא ערך חתונות וכד'.

ההחלטה על הסגר הייתה הכרח, אך עצם העובדה שהגענו למצב הזה היא כישלון. אילו, למשל, ההחלטה על הרמזור התקבלה חודש מוקדם יותר ויושמה מיד ובאופן נחרץ, כנראה שלא היה צורך בסגר כללי.

יש לקוות שהלקחים ייושמו.

הכשל של הממשלה הוא בכך שאין פיצוי הולם ובזמן לנפגעים מן הסגר.

* למי מותר להפר חוק – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, בניגוד להחלטות הממשלה על היציאה מהסגר, עוררו זעם רב בציבור. הזעם היה על עצם הפרת החוק ולא פחות מכך, על הפגיעה בערבות ההדדית המחייבת את כל האזרחים וכל הקבוצות והמגזרים לגלות אחריות במלחמה בקורונה ולנהוג על פי ההנחיות.

התקשורת הובילה את הקו הזה; תחנות הטלוויזיה והרדיו והעיתונים סיקרו בהרחבה את פתיחת תלמודי התורה, והמסר היה שמדובר בקבוצה מתבדלת שעושה שבת לעצמה וטענה כלפי הממשלה שאינה אוכפת כראוי את החוק. זהו מסר מוצדק ונכון.

בימים אלה קיימת תופעה של פתיחת חנויות ועסקים תוך הפרת החלטות הממשלה. גם כאן מדובר בעבירה על החוק ופגיעה בערבות ההדדית בעיצומה של מגפה. גם כאן התקשורת מסקרת בהרחבה את הפתיחה הפיראטית של עסקים. אלא שהפעם הסיקור אוהד ומפרגן, מפרי החוק מוצגים כגיבורים והקובלנה כלפי הממשלה היא על האסון שהיא ממיטה על העסקים.

אני מבין בהחלט את בעלי העסקים שרוצים להציל את עסקיהם ולחזור לעבודתם ולשגרה. הנעה מחדש של המשק היא גם אינטרס לאומי. אני מבין גם את המגזר החרדי, שלימוד התורה הוא ערך עליון בעבורו.

אבל חוק הוא חוק ולאף אחד אין רשות להפר אותו, אחרת נידרדר לאנרכיה. והמשימה הלאומית העליונה כעת היא המאבק בקורונה. זו גם המשימה הכלכלית העליונה; לעשות הכל כדי שלא נידרדר לאסון כלכלי של סגר שלישי.

והממשלה מצדה חייבת לפצות כראוי את כל הנפגעים מהסגרים וההגבלות. ללא פיצוי כזה יהיה קשה מאוד לממשלה לזכות מחדש באמון הציבור ובשיתוף הפעולה שלו.  

* כבוד האדם – לפני כשנתיים עלתה בחורה בת 18 מאחד מיישובי מטה בנימין על האוטובוס בדרכה למקום עבודתה בירושלים. נהג האוטובוס סירב להעלות אותה כיוון שלבשה מכנסים קצרים וסגר בפרצופה את דלתות האוטובוס. הצעירה תבעה את אגד ובית המשפט פסק שעל אגד לשלם לה פיצויים בסך 150,000 ₪. בית המשפט קבע שלא ניתן לקבל ביזוי בוטה והשפלה כפי שספגה.

זהו ניצחון לכבוד האדם.

* למה רק בחורף? – החל ביום ראשון 1.11 חלה חובת הדלקת אורות ברכב. ואני תמה – למה רק בחורף? הרי גם בקיץ רואים טוב יותר את הרכב שפנסיו דולקים. אין שום סיבה שהחובה הזאת לא תחול כל השנה, למען בטיחות הנהיגה. וכשכולם יהיו רגילים (כפי שאני רגיל כבר שלושים שנה לפחות) להדליק אורות כל השנה, נהגים לא יתבלבלו וישכחו בתחילת החורף להדליק אורות ויחטפו קנסות מיותרים.

ולמה רק בדרכים בין עירוניות? בעיר המכוניות אינן צריכות להיראות היטב? אין תאונות?

אין זה אלא קיבעון מחשבתי.

* שמות ההורים – כאשר נכתב בטופס רשמי: "שם האב" ו"שם האם", הורים להט"בים וילדיהם עלולים להיפגע. יש גם בעיה אמתית – כשמדובר בשני אבות, למה יש מקום רק לאב אחד? ומי אמור לרשום עצמו כ"אם"? בעיה.

מצד שני, ההגדרות "הורה א' " ו"הורה ב' " מנוכרות. מה, הורה הוא מספר? זה פוגע באבא שרוצה לחתום כאבא ולא כהורה א' או הורה ב' ולאמא שרוצה לחתום כאמא. ומי קובע מיהו הורה א' ומי הורה ב'? בעיה.

אין לבעיה הזאת פתרון מושלם, אבל יש פשרה, שכמו כל פשרה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, אך הכל יכולים לחיות אתה והיא לא תיצור תחושה של התרסה. פשוט, לכתוב בטופס: שמות ההורים עם מקום לשתי חתימות. וההורים יחתמו את שמם. ואם ירצו גם לכתוב אמא או אבא גם זה בסדר.  

* פרס ישראל לסמי מיכאל – מי ראוי לפרס ישראל לספרות תשפ"א?

הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר. אני רואה בו את גדול הסופרים העבריים החיים עמנו. אין ספק שהוא הראוי ביותר לפרס.

אולם אני סבור שמן הראוי להעניק השנה את הפרס לסמי מיכאל. סמי מיכאל הוא סופר דגול ומזמן היה ראוי לפרס. בנוסף לכך הוא בן 94. אם לא עתה – אולי זה יהיה מאוחר מדי.

התאהבתי בכתיבתו של סמי מיכאל עוד כילד, כשקראתי את ספר הילדים שלו "סופה בן דקלים". וכנער ועד היום – את ספריו למבוגרים: "חסות", "שווים ושווים יותר", "חצוצרה בואדי", "חופן של ערפל", "ויקטוריה", "אלה שבטי ישראל" (ספר ראיונות שלו עם אישים שונים) ועוד, כולם ספרים נפלאים. ומכל ספריו, אהבתי במיוחד את "מים נושקים למים".

סמי מיכאל הוא קומוניסט, לא ציוני; תהום פעורה בין דעותיו הפוליטיות לאלו שלי. אך תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית ולספרות הישראלית חשובה לאין ערוך יותר מעמדותיו הפוליטיות. ספריו רוויים, אמנם, בעמדותיו הפוליטיות. אך כאשר הן עולות מתוך ספרות גדולה כל כך, הן מעוררות קשב.

* צבי לוז – הלך לעולמו פרופ' צבי לוז מדגניה ב', סופר, מורה ומחנך, ומגדולי חוקרי הספרות העברית בימינו. בנו של יו"ר הכנסת ושר החקלאות קדיש לוז. בן כמעט 91 היה במותו.

צבי לוז היה בר אוריין, בקיא ומעמיק בכל מורשת ישראל לדורותיה, לגווניה ולגלגוליה וראה בספרות העברית בת ימינו חוליה בשרשרת הדורות של התרבות היהודית.

צבי לוז היה בן כיתתה של נעמי שמר בבית חינוך בבית ירח שבעמק הירדן. שם, בבית הספר הקיבוצי, בדיוק כמו נעמי שמר, רכש צבי את האהבה לתנ"ך, לספרות חז"ל ולספרות העברית ואת הבקיאות בהם.

כך כתב צבי על בית הספר: "ברוח החזון הציוני של ההורים, חברי הקיבוצים בעמק-הירדן, הקנו לתלמידיהם את עושרה ויופיה של היצירה העברית מהתנ"ך, משירת ימי-הביניים ושירת התחיה, מביאליק, מטשרניחובסקי ומשוררי ארץ ישראל החלוצית, הנבנית בהתלהבות ובייסורים. הם בטחו ביכולתם  של התלמידים להכיל את העוצמה והשגב של היצירות העבריות יחד עם הערכים החלוציים של חיי פשטות, עמל כפיים, קשר ודבקות לאדמה, ועם הגינות אנושית ומחויבות חברתית. בשיעוריהם מלאי ההשראה שילבו את לימוד התנ"ך עם פירושי רש"י ועם מדרש אגדה ואמרות חז"ל מפרקי "מסכת אבות". הלימוד התבסס על הקניית ידע יסודי של השפה העברית (לימוד דקדוק, כתיב ודיבור בעברית נכונה ויפה), תוך הקפדה בלתי מתפשרת על סדר וניקיון במחברות, על שמירת ספרי הלימוד בצורה נאה ועל מראה נקי ומסודר של חדר הכיתה ושל כל מתחם הבניינים והחצר של בית החינוך. בשאר-רוחם, בדרכיהם המעמיקות, בתבונת מורים מרחיקי-ראות האמינו בלימוד שהוא בבחינת 'נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים', כלומר רק לאחר ההכנה היסודית ניתן לחוות את התכנים של הלימוד ולהפנים אותם כחוויה לחיים. הם פתחו בפני תלמידיהם אופקים היסטוריים והעניקו להם בשיעוריהם חוויות רגשיות ואינטלקטואליות, העשירו את עולמם הרוחני והגבירו את שאיפותיהם ללמוד ולדעת עוד ועוד. בזכות הלימוד שחווינו, ידענו שאנו חלק מהעם היהודי ומהתחיה הציונית בארץ ישראל והזדהינו עם חייהם של הורינו החלוצים בעמק הירדן הזדהות מלאה".

יהי זכרו ברוך!

בתקווה לשנה ברוכה – בבוקר יום שני הצבתי בחצר את מד-הגשם החדש שקניתי. אבל באותו יום רק טפטף אצלנו. אני מצפה לעשרות מ"מ השבוע, ומאחל למד-הגשם החדש, שיתבלה במהרה כפי שקודמו התבלה בשנתיים האחרונות.

            * ביד הלשון

בא ואומר – אני מציע לכם שעשועון. האזינו לראיון עם שר המשפטים ניסנקורן, הצטיידו בעט ונייר, וסמנו כמה פעמים הוא אומר: "אני בא ואומר", "הוא בא ואומר" וכו'. זה משעשע. כמעט בכל משפט. אגב, אצל פואד בן אליעזר ז"ל זה היה גרוע אף יותר.

זו ממש עילגות, סרבול של השפה. ראשית, אם אתה אומר, למה אתה "בא ואומר"? די בכך שאתה אומר. ושנית, למה אתה צריך לומר שאתה אומר – פשוט אמור.

ניקח למשל את המשפט הבא: אני אוהב אותך.

שלוש מילים.

אפשר גם לומר: אני בא ואומר לך שאני אוהב אותך.

משפט יותר מכפול באורכו. האם ארבע המילים וחצי הוסיפו מידע כלשהו? כמובן שלא. כלומר, אלו מילים מיותרות לחלוטין. וכאשר חוזרים על כך שוב ושוב בכל משפט, לעתים יותר מפעם אחת במשפט, הטקסט כולו מסורבל ומעייף.

פוליטיקאים זקוקים לכל דקת שידור כדי להעביר את המסר שלהם לציבור. לא חבל לבזבז את מחצית הזמן על מילות סרק?

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s