אובדן ה"אנחנו" וה"אני"

כשישראלים אומרים "אנחנו", למי ולמה הם מתכוונים? מהו ה"אני" הקולקטיבי שלנו?

בעבר התשובה לשאלה הזאת הייתה ברורה. ה"אנחנו" הוא מדינת ישראל, החברה הישראלית, עם ישראל. גם כשהיו מחלוקות, ותמיד היו מחלוקות חריפות, הבסיס היה משותף. והדבר בא לידי ביטוי בשעות חרום, שהתאפיינו בלכידות חברתית ולאומית.

ישראל נמצאת היום, בעידן הקורונה, במצב חרום – מהקשים שידענו. ובניגוד למצבי חירום קודמים אין ולא אמורה להיות כל מחלוקת אידיאולוגית בנוגע לקורונה. כפי שהקורונה אינה מבחינה בין ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים, כך לא אמורה להיות כל מחלוקת באשר למטרה – לנצח את הקורונה. המחלוקות על הדרכים להילחם בקורונה הן מחלוקות מקצועיות, שאין כל קשר בינן לבין השקפת עולם כללית.

ודווקא בתקופת החירום הזאת, הפילוג הפנימי; השסע הפוליטי בתוכנו, מחריף ומקצין כפי שלא היה מעולם. הקורונה הציפה את המציאות הקשה והמאיימת; האיום הגדול ביותר על עתידה של המדינה – מציאות של קרע עמוק בחברה הישראלית. מציאות של אובדן ה"אנחנו".

את ה"אנחנו" הלאומי החליף "אנחנו" שבטי, מחנאי. ההזדהות עם השבט גדולה יותר מן ההזדהות הכלל ישראלית. זו מציאות הרת אסון, במיוחד לנוכח העובדה שישראל עדין נמצאת תחת איום מתמיד של סביבתה, שלא קיבלה את זכות קיומה ולא השלימה עם עצם קיומה וחותרת להשמדתה. ללא "אנחנו" לאומי, מה יחזיק אותנו כמדינה וכחברה מול האיומים מבחוץ?

כשה"אנחנו" הוא השבט, היריב האידיאולוגי אינו בר שיח במחלוקת על טובתה של המדינה, אלא הוא אויב. והפרטים בכל מחנה נגררים אחרי הקיצונים במחנה וקשובים לכל דמוניזציה שלו. וכך לאובדן ה"אנחנו" מתווסף אובדן ה"אני". החשיבה השבטית, העדרית, מוחקת את החשיבה הביקורתית, העצמאית, האינדיבידואלית; זו שבה הפרט יכול לתמוך בנושא אחד בעמדת מחנה א' ובנושא אחר בעמדת מחנה ב'. די שנדע מה דעתו של אדם בנושא אחד, כדי שנבין לאיזה מחנה הוא שייך ומכאן שנדע מה דעתו בכל נושא ונושא.

איך רבים כל כך מסוגלים להאמין לתיאוריית קוסנפירציה מופרכת ומטורללת, על פיה משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, רשות המסים, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט, הם כנופיית פשע מושחתת שמבצעת "הפיכה שלטונית" להפלת הימין באמצעות תפירת תיקים על נתניהו? איך הם מסוגלים לקנות את הסיפור האבסורדי לפיו אנשי ימין מובהקים, שמונו לתפקידם בידי ממשלת נתניהו במידה רבה בזכות השקפתם הפוליטית הימנית, כרוני אלשייך ואביחי מנדלבליט, מובילים הפיכה שלטונית להפלת הימין? הרי אף בר דעת לא יעלה על דעתו היתכנותו של תרחיש כזה. אבל בתקופה של ליקוי מאורות, כאשר חושבים בצורה עדרית, מאבדים את כושר השיפוט האינדיבידואלי, ומוכנים לקלוט כל טענה על "האויב".

התופעה הזאת אינה מנת חלקו של מחנה אחד. תאוריית הקונספירציה על פיה נתניהו הכניס את כל מדינת ישראל לסגרים ללא כל סיבה וללא כל הצדקה, כדי להשליט כאן דיקטטורה שנועדה לסכל את משפטו, והמשטרה "הפוליטית" שלו מדכאת הפגנות באלימות כדי לסתום פיות למי שמוחים נגדו – אינה פחות מופרכת, מטורללת ואבסורדית מתאוריית תפירת התיקים. גם כאן, כשאנשים הופכים לחלק מהמון, מעדר, הם מאבדים את חשיבתם האינדיבידואלית ומסוגלים לקנות ולדקלם כל דמוניזציה של היריב, שהפך ל"אויב".

התרבות הזאת היא איום קיומי על מדינת ישראל. על החברה הישראלית להתעשת, להפסיק להיגרר אחרי קיצונים, ולשקם את ה"אנחנו" ואת ה"אני".

* "ידיעות אחרונות"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s