צרור הערות 11.10.20

* חבלה במזיד – אי הכנת תקציב מדינה, היא חבלה מכוונת, במזיד, בכלכלת המדינה, בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדות המדינה.

איזה אינטרס יש לנתניהו לחבל במזיד בכלכלת המדינה? כמובן שהחבלה אינה המטרה שלו, אלא אמצעי להשגת מטרתו – גניבת הרוטציה.

תקציר הפרקים הקודמים: כאשר נחתם ההסכם הקואליציוני, נקבע שהממשלה תביא תקציב עד סוף 2021. זאת לא הייתה דרישה של כחול לבן או של הליכוד, אלא הסכמה מובנת מאליה, שזאת טובת המדינה.

אלא שנתניהו מצא תגלית. כל ההסכם הקואליציוני המורכב מבוסס על אי האמון בו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, ונועד לסתום כל פרצה שדרכה הוא יוכל לגנוב את הרוטציה. נתניהו גילה פרצה. אי אישור התקציב יביא לנפילת הממשלה בלי שראשות הממשלה תעבור מיידית לגנץ. מאז הוא באטרף. להרוס את הכלכלה, להחריב את המשק – הכל כשר כדי לגנוב את הרוטציה.

לכן הוא הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני והורה להכין "תקציב" לשלושה חודשים בלבד, כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה, התרגיל הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

פשרת האוזר, נתנה אורכה של ארבעה חודשים לדד-ליין של התקציב, מתוך תקווה שתיווצר דינמיקה של הכנת התקציב ואישורו. אבל נתניהו פעל אחרת. הוא אסר על שר האוצר להכין תקציב מדינה, אלא רק "תקציב" ל-8 ימים (!), עד סוף 2020. אם במשבר התקציב באוגוסט הוא הקריץ איזה תירוץ "כלכלי" למה נכון להכין "תקציב" לשלושה חודשים, וחסידיו השוטים אפילו דקלמו את השקר, הפעם אפילו הוא לא יוכל להמציא תירוץ למה הוא מביא "תקציב" לשבוע ולא תקציב שנתי. הפעם זה שקוף לחלוטין – הוא מחבל במזיד בכלכלת ישראל במשבר הקורונה, כדי לגנוב את הרוטציה.

הוא אינו רוצה בחירות בדצמבר, לנוכח ההכרה הציבורית בכישלונו החרוץ בהתמודדות עם הקורונה, נסיקתו של בנט בסקרים וחששו ששנוא המשפחה ינצח אותו בבחירות. לכן הוא מתכוון להעביר "תקציב" של שבוע ולדחות את ההכרעה ל-31 במרץ, המועד האחרון לאישור תקציב 2021. אז, על פי מצבו בסקרים, הוא יחליט אם להעביר תקציב או ללכת לבחירות. הרי הוא מאמין לפולחן האישיות שיצר לעצמו, שלא היה כדוגמתו באף מדינה דמוקרטית, ומשוכנע שהמדינה זה הוא. ולכן, טובתו האישית היא טובת המדינה. ואם טובתו האישית היא לחבל בכלכלת המדינה, זו גם טובתה של המדינה.

והוא מצפה שכחול לבן תתן לזה יד. כלומר, שכחול לבן שנכנסה לממשלה כדי להיות שותפה בשעת משבר קשה להצלת המשק, תתן יד לחבלה במזיד במשק כדי לגנוב מידיה את הרוטציה.

אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. הפעם אסור לכחול לבן בשום אופן להתפשר. עליה להבהיר חד-משמעית – תקציב או בחירות. נכון, מצבה בסקרים גרוע ומבחינה אלקטורלית זה לא הזמן, מבחינתה, לבחירות. אך כפי שבהקמת הממשלה גנץ הקריב את שיקוליו הפוליטיים למען השיקול הלאומי, כך הוא יעשה גם עכשיו. הוא לא ייתן ידו לתעלול האנטי-פטריוטי של מי שמתיימר להיות מנהיג "המחנה הלאומי".

* גמילה מנתניהו – נסיקתו של בנט בסקרים מצביעה על תהליך מואץ בימין של גמילה מנתניהו. זו בשורה טובה לדמוקרטיה הישראלית.

אם ישכיל בנט להיפרד לשלום מסמוטריץ', רבים סיכוייו להיות ראש הממשלה.

* לוגיקה דמגוגית – בפשקוויל בשוקניה השתלחה זהבה גלאון בגסות במפלגת דרך ארץ בהנהגת יועז הנדל וצביקה האוזר. אפשר להבין אותה. סוף סוף הם אלה שסיכלו את חלומה המתוק שקיומה של ממשלת ישראל יהיה תלוי ברצונם הרע של עופר כסיף – מצית דגל ישראל ומפגין עם דגל אש"ף, יזבק שמעריצה את סמיר קונטר, המרצח שבקת הרובה שלו ניפץ את גולגולתה של פעוטה אחרי שרצח לעיניה את אביה, ומגדירה אותו "לוחם חירות", עם איימן עודה שרק בחודש שעבר ערך מסיבת עיתונאים משותפת עם נציגי חמאס ופת"ח שבה הם התחייבו לחדש את שיתוף הפעולה ביניהם נגד האויב היחיד – ישראל ועם אחמד טיבי, יועצו ועוזרו הקרוב של רב המרצחים.

הפשקוויל היה דמגוגי בצורה מביכה. הנה, כך היא כתבה: " 'כפי שלא היה עולה בדעתנו להישען על 15 בן־גבירים, כך לא עלה בדעתנו שתיתכן הישענות על הרשימה המשותפת', אמר האוזר בראיון ל'מקור ראשון'. זה קשקוש. נתניהו הבטיח לאיתמר בן־גביר הכהניסט מקום בוועדה למינוי שופטים, למיכאל בן ארי הכהניסט מקום בוועדת חוץ וביטחון, ולבצלאל סמוטריץ' להיות שר החינוך. אלו המלים של 'כחול לבן' באחת ממודעות הבחירות שלה, והן מדויקות: 'בבחירות הקרובות זה או כהנא חי או עם ישראל חי'. הנדל והאוזר בחרו בכהנא".

איזו דמגוגיה. כחול לבן בכלל ויועז וצביקה בפרט, התחייבו לא להקים ממשלה עם מי שאינו מקבל את התשתית המכוננת של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית. באופן ספציפי הם הבהירו שלא יקימו ממשלה עם החיה הכהניסטית או הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. בצדק הם לא נתנו יד לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונם הרע של עופר כסיף וחבורתו. באותה מידה, הם לא היו מקימים ממשלה עם תמונת הראי של עופר כסיף – איתמר בן גביר. לכן הוקיעו בחריפות את מי שמוכן להקים ממשלה עם בן גביר ואת מי שמוכן להקים ממשלה עם עופר כסיף. הם מעולם לא התחייבו לא לשבת עם מי שמוכן להקים ממשלה עם בן גביר או עם מי שמוכן להקים ממשלה עם עופר כסיף, כי פירוש הדבר להחרים את כל המערכת הפוליטית. למזלה של מדינת ישראל, יועז וצביקה הם לשון המאזנים, והם סיכלו את שתי הרעות החולות, ממשלת פיגולים שתלויה ברשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית (שבלאו הכי הייתה מתפוררת ונופלת ביום שבו ישראל הייתה מגיבה על ירי רקטות על ישראל, כלומר בתוך ימים ספורים) וגם ממשלת ימין צרה צרורה, אפילו שהיא לא הייתה כוללת את הכהניסטים.

אם לאמץ את הלוגיקה הדמגוגית של גלאון, של החברה של החבר של החברה של החבר וכן הלאה, אפשר לגנות את נתניהו, שהקים ממשלה עם גנץ, שראה את מרצ חלק מהגוש שלו, ומרצ רוצה את המשותפת בממשלה, ובמשותפת יושבת יזבק שמעריצה את סמיר קונטר, ומכאן שנתניהו הקים ממשלה עם סמיר קונטר.

* שארית כבודה – אם גילה גמליאל תתפטר מרצונה, היא תציל את שארית כבודה.

* שבחים למגזר הערבי – תופעה מעניינת ומשמעותית בהתמודדות עם אתגר הקורונה, הוא מה שקרה בשבועות האחרונים במגזר הערבי.

בראשית הגל השני, המגזר הערבי הוביל בממדי התחלואה וההדבקה, בעיקר בשל החתונות ההמוניות (שאגב, רבות מהן נערכו בחוץ, לתשומת לבם של מפיצי התאוריה על פיו בחוץ לא נדבקים). ואילו היום, בתוך שבועות אחדים, מצב התחלואה במגזר הערבי נמוך יותר מאשר התחלואה הכללית בישראל.

קודם כל, זה נתון משמעותי בפני עצמו, הן במובן הפנים מגזרי והן במובן הכלל ישראלי, כי תחלואה במגזר מסוים משפיעה על כלל התחלואה במדינה. שנית, הנתון הזה מעודד כי הוא מוכיח שניתן במאמץ מרוכז לשטח את העקומה בזמן קצר. שלישית, כי הוא מוכיח את הכוח שיש בידי מנהיגות מקומית ובעיקר רשויות מקומיות במלחמה בקורונה. רביעית, כי היא מעודדת מבחינת הסיכוי למהלך דומה גם במגזר החרדי. רבות דובר על "עונת החתונות" במגזר הערבי ועל הרמדאן שקדם לה כגורם לתחלואה הגבוהה במגזר. שינוי המגמה החל בתום "עונת החתונות". אפשר לגזור מכך לחגי תשרי במגזר החרדי, והרי מחר אנו כבר ב"אחרי החגים". אם הנהגת המגזר החרדי תתעשת ותוביל מאבק מרוכז וממוקד במגפה, הם יכולים לשחזר את ההישג במגזר הערבי וכלל החברה הישראלית תצא נשכרת מכך.

* תכנית יציאה מרומזרת – קרן מרציאנו חשפה הערב את תכנית משרד הבריאות ליציאה מהסגר. קודם כל, טוב שיש תכנית. שנית, התכנית נראית הגיונית ושקולה. אך מה שחסר שם הוא הדיפרנציאציה, כלומר הרמזור. על פי התכנית, היציאה היא אחידה בכל רחבי הארץ, על פי מדדי התחלואה הארציים. זה לא הגיוני. קצב היציאה צריך להיות שונה ממקום למקום. אין שום סיבה שבעיר ירוקה לא יתקיימו לימודים עד אמצע ינואר. יש לקבוע תכנית יציאה מרומזרת, עם מדדים ברורים, שתיושם בכל יישוב בהתאם לעמידתו במדדים.

* הגיבורים שלנו – רבים, אני בתוכם, הגיבו על מופע האימים של אמיר השכל, וגינו את גילויי הגזענות, ההתנשאות, האדנות והפטרונות שלו, ובצדק גינו.

אך יש במופע הזה דבר נוסף הראוי להוקעה, והוא יחסו לשוטרים שמבצעים את תפקידם. גם אלמלא הגזענות שיצאה מן הבקבוק (זה לא אני, זה הגזען שבתוכי) – עצם החוצפה לדבר כך לשוטרים ולהתנהג אליהם כפי שהוא התנהג חמורה מאוד.

לחבוט בשוטרי ישראל – זה כבר הפך לספורט לאומי. הדג מסריח מהראש וראש החובטים הוא ראש הממשלה. כבר חמש שנים הוא מסית נגד המשטרה, מעליל עליה עלילות בזויות ותאוריות קונספירציות שקריות, מכה בה וחובט בה בכל הזדמנות, מבצע רצח אופי וסיכול ממוקד למפכ"ל לשעבר, אך ורק כיוון שביצע נאמנה את תפקידו. נתניהו מעליל עלילה נוראה על המשטרה ועל כל מוסדות מדינת החוק כאילו הם ארגון פשע שמבצע הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים לראש הממשלה.  

הוא, מי שעומד בראש הרשות המבצעת מסית נגד זרוע שלה, אך ורק בשל נאמנותה למדינת ישראל ולא אליו אישית, כאשר יש סתירה בין הנאמנויות, ולחרפתנו – יש סתירה בין הנאמנויות.

מחרים מחזיקים אחריו מי שאמורים להיות יריביו המרים, המפגינים נגדו, הבלפוריאדה. אך גם הם מוסיפים עוד קיסם לבערת המלחמה בשלטון החוק. הם פורעי חוק, מפירי הסדר הציבורי, מפירי מגבלות הקורונה בעיצומה של המגפה, וגם הם מתבכיינים, מתקרבנים, מייללים, מדקלמים כמוהו על "אכיפה בררנית", על "משטרה פוליטית", על "משטרה בשרות נתניהו". כן, המשטרה הפוליטית שתופרת תיקים לנתניהו מדכאת באלימות את המחאה נגדו. בלי למצמץ. אם כבר אתם פורעי חוק, לפחות תשלמו את מחיר העבריינות בכבוד, בלי להתבכיין על שהמשטרה מבצעת את החוק ואוכפת אותו.

וכמוהם נוהגים המפגינים החרדים, רק ביתר אלימות; יידוי אבנים וחיתולים צואים וקריאות "נאצים". וגם הם באותו קוד ביביסטי-בלפוריסטי; אכלו לי, שתו לי, אוי אוי אוי הרביצו לי, אכיפה בררנית, משטרה פוליטית, משטרה אלימה בלה בלה בלה.

כמו בכל ערוגה, גם במשטרה יש עשבים שוטים. יש שוטרים אלימים. יש שוטרים שאינם יודעים להפעיל שיקול דעת ולפעול בשום שכל. אבל ככלל, המשטרה מגנה עלינו, נלחמת בפשע, שומרת על הסדר הציבורי. בנוסף לכל משימותיה היא נושאת על כתפיה את אכיפת הנחיות הקורונה, שלמרבה הצער רבים בציבור מפרים. והיא נאלצת בזמן הקורונה להתמודד עם ההפגנות, רבות מהן פרועות. ובנוסף לכך היא הייתה למשיסה בפי כל זב חוטם. השוטרים נופלים מהרגליים מרוב עומס, וזאת הכרת התודה שהם מקבלים מן החברה הישראלית.

אני נגד הפגנות והתקהלויות בעידן הקורונה, אבל אם יש נושא שעליו ראוי היה להפגין היום, זו הפגנת אהדה ותמיכה במשטרה ובשוטרים. בימים הקשים הללו, אחרי הרופאים – השוטרים הם הגיבורים שלנו.

* לא מאמין בשיטה – הרוב המוחלט של המפגינים נגד נתניהו הם אזרחים שומרי חוק, אנשי עבודה, משלמים מסים, שירתו בצה"ל שירות משמעותי. יש בהם חברים רבים שלי, בני משפחה שלי. הם רחוקים מאוד מאנרכיזם.

הבעיה היא "הקומץ". אותם אנרכיסטים שנותנים את הטון, ובאין הנהגה למאבק, אין מי שירסן אותם. אלה שגוררים את המאבק לפסים אלימים, לפריעת חוק וסדר, להתגוששות עם המשטרה ולאלימות כלפי השוטרים ולביטויים של גסות רוח, אלימות מילולית ומינית, תוקפנות, ונדליזם.

בכתבה על הפעילים הצעירים של המחאה באולפן שישי בערוץ 12 נאמר שיגאל רמב"ם הוא המנטור שלהם. יגאל רמב"ם הוא אנרכיסט מקצועי, פורע חוק ותיק. אם הוא המנטור שלהם, זה סימן רע מאוד.

"העניין הוא לא כן-ביבי או לא-ביבי", הוא אמר. "החלפה של ביבי היא רק ההתחלה". ברור. האנרכיסטים ימשיכו גם כשנתניהו לא יהיה ראש הממשלה, כי המטרה שלהם היא אנרכיה. בהתייחס לשלוש מערכות הבחירות אמר רמב"ם: "אני לא מאמין בשיטה". השיטה שהוא אינו מאמין בה נקראת דמוקרטיה. וכאשר האנשים שרמב"ם הוא המנטור שלהם צווחים:

"מ-ה-פ-כה!", מה שאני רואה לנגד עיניי הוא ממש לא דמוקרטיה.

* כך נראה אנרכיה – למה שקרה במוצאי החג בתל-אביב יש הגדרה אחת: אנרכיה. ובאנרכיה הזאת יש שני אשמים. קודם כל המפגינים, שבמודע ובמוצהר פורעים חוק, מפרים את הנחיות הסגר ובמשך שעות צועדים ברחובות העיר. אך גם המשטרה המאפשרת זאת אשמה.   

* הריבלין הבא – חכ"ש יהודה גליק, מן הפעילים למען זכות התפילה ליהודים בהר הבית, הודיע על החלטתו להתמודד על נשיאות המדינה.

אני מודה שבהיותו של גליק חבר בקבוצת "חטיבת מנהיגות יהודית" הפייגליניסטית בליכוד, הייתה לי עליו דעה קדומה שלילית, אולם לאחר שנבחר לכנסת ועקבתי אחרי פעילותו, שיניתי את דעתי. ראיתי בו אדם ממלכתי מאוד, ערכי מאוד, אוהב אדם באשר הוא וחף משמץ של גזענות (בניגוד לפייגליניזם) ובעיקר – איש של אחדות לאומית. הכרתי אותו גם אישית, דרך מפגשים של הכותבים במיזם 929 וביוזמת אחדות לאומית, והוא אדם חם וחביב מאוד.

ב"זמן ישראל" צוטט גליק: "אני רואה מה קורה היום בעם. אני כואב את הפירוד והשיסוי. אני מתגעגע לימים שבהם היינו חברה סולידרית, חברת מופת, שרצינו להיות אור לגויים ולא להיאבק ולשנוא כך אחד את השני. אפשר לחזור לשם". זה בדיוק המסר שאני מצפה לשמוע מנשיא המדינה. בראיון ל"מקור ראשון" תיאר גליק בהרחבה את גילויי השנאה והקרע בעם והזכיר שאפילו נושא כמו נחל האסי הופך מוקד לקרע ולשנאה. הוא רואה בנשיאות את המוסד שיתמודד עם הקרע הזה, ובצדק.

אך בראיון ל"מקור ראשון" הוא אמר על הנשיא ריבלין, שהוא הפך ל"נשיא של חצי העם". לאסוננו זה נכון. ומה שמקומם במיוחד, הוא שהוא הפך לנשיא של יריביו האידיאולוגיים בלבד. ריבלין הוא אחרון הז'בוטינסקאים, אחרון הדבקים בדרכה המסורתית של תנועת החרות (לצד בני בגין). הוא איש ארץ ישראל השלמה מובהק. הוא מתנגד לכל ויתור על שעל של ארץ ישראל. הוא התנגד בתוקף לעקירת גוש קטיף למרות שהיה עד אז מתומכיו ומעריציו של אריק שרון. הוא התנגד בתוקף לנאום בר-אילן של נתניהו שבו הביע נכונות להקמת מדינה פלשתינאית בתנאים מסוימים, כפי שהתנגד גם להסכם חברון והסכם וואי שעליהם חתם נתניהו. והוא לא שינה את דעתו אפילו כמלוא הנימה. אבל ריבלין הוא ממלכתי, רחמנא לצלן, הוא מאמין באחדות לאומית, הוא מתעב כל גילוי של גזענות או סלחנות כלפי גזענות (בית"רי או לא בית"רי?) והוא לא חסיד שוטה של נתניהו. ולכן, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו ניהלה ומנהלת נגדו מסע שיטתי ומתמשך של רצח אופי, והפכה אותו לססס0000מולן, כביכול, ובתהליך דה-לגיטימציה גרמו ל"חצי עם" (לא סָפַרתי) לא לראות בו את נשיאם.

וזה בדיוק מה שיקרה לגליק, אם יהיה הנשיא. כי גליק דומה מאוד לריבלין. איש ארץ ישראל השלמה אידיאולוגי, אבל ממלכתי, ליברל, חותר לאחדות לאומית והגרוע מכל, הוא אינו חסיד שוטה של נתניהו. למשל, בתור חבר ביוזמת אחדות לאומית, הוא מבטא אכזבה עמוקה מהתנהלותו האנטי אחדותית והמפלגת של נתניהו כראש ממשלת האחדות ואת הפרות ההסכם הבוטות שלו. ולכן, הוא בדיוק הדמות שעלולה להפוך לריבלין הבא – יעד להסתה, לשנאה, לשיסוי, לשקרים בזויים מצד תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו.

הוא הרי חווה זאת על בשרו כאשר יצא נגד אלאור אזריה ולא התקרנף. והוא חווה זאת כאשר דיבר בשבח התנועה הרפורמית. וכאשר הביע אמפתיה כלפי ראשי "בצלם".

מצד שני, הוא צפוי להתנגדות גם מהשמאל בשל פעילותו בנושא הר הבית.

המועמד שלי לנשיא המדינה הוא אביגדור קהלני. אבל כחבר לא הייתי ממליץ לו להתמודד על הנשיאות ולהפוך מוקד לשנאה והסתה מצד תעשיית השקרים של נתניהו, כי גם הוא יהיה ממלכתי ועצמאי.

* מיהו הצבוע? – לאחרונה, גיניתי את יאיר נתניהו, הישראלי המכוער, שפועל בשיטות BDS ומסית להחרים את התוצרת של הקיבוצים. כיוון שהציטוט התורן שהבאתי מציוצי המסית והמדיח הסדרתי, היה קריאה בנוסח BDS לחרם על הקיבוצים, כיוון שאותם "קומוניסטים ארורים", בפיו המשתלח, אחראים, לטענתו, ל"מפגן הצוללות הגדול", המתוכנן במסגרת המאבק נגד נתניהו, מיד קיבלתי את התגובות שאני צבוע. למה? כי בעוד אני מגן על המערכת המשפטית כשהיא מחליטה נגד נתניהו – כאשר היא פוסקת בעדו, כמו בהחלטת היועמ"ש לא לפתוח בחקירה פלילית נגדו בפרשת הצוללות, אני תוקף אותו ויוצא נגדו.

הבה נבחן מיהם הצבועים.

א. בניגוד לעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו – אין אף גוף שאני חושב שאינו יכול לטעות. גם היועמ"ש, גם הפרקליטות, גם המשטרה. לכל אחד אני מתייחס באופן ביקורתי ולא מקבל כמובן מאליו כל החלטה שלו.

ב. מעולם לא מתחתי ביקורת על החלטת היועמ"ש בנושא הצוללות. גם לא שיבחתי את ההחלטה. לא הבעתי את דעתי בשאלה, כי איני מכיר את העובדות שהיו לנגד עיניו והעדפתי לא להביע דעה. יתר על כן, כפי שיודעים קוראיי, ובהם אלה שטענו זאת כלפיי, אני בכלל מתנגד לבלפוריאדה וסבור שאין זה הזמן למאבקים והפגנות, מתוך כך, אני גם נגד "מפגן הצוללות הגדול", שהוא חלק מאותו מאבק. אבל בכת עובדי האלילים, כל מי שאינו סוגד לנתניהו, הוא אויב, ולבטח הוא תומך אוטומטית בכל דבר שהוא נגד נתניהו, כי הם משליכים מצורת החשיבה האוטומטית העדרית שלהם כלפי כל העולם. הם אינם מכירים צורת חשיבה אחרת, אינדיבידואלית, ביקורתית.

ג. אם כבר שאלתם – יש לי ספקות רבים לגבי החלטת היועמ"ש בנושא. העניין מסריח, אם כי איני יודע אם הוא פלילי. אני סבור שצריך היה לפתוח בחקירה. תודה ששאלתם.

ד. עכשיו נבחן מיהם הצבועים. הרי הם מדקלמים את דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה, לפיהם המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט הם כנופיית פשע מושחתת, שמבצעת "הפיכה שלטונית" באמצעות "תפירת תיקים" לנתניהו. כלומר אינם טוענים שהם טועים, אלא שהם מבצעים "הפיכה". אם כך, איך זה שהיועמ"ש לא הורה על פתיחת חקירה בפרשת הצוללות? הרי זאת הפיכה, שהוא העומד בראשה – למה הוא חותר תחת ההפיכה ולא הורה "לתפור תיקים" בפרשת הצוללות, שיכלה להיות הקלף המנצח של ה"הפיכה"? פתאום הם מנפנפים בהחלטת היועמ"ש כדבר קדוש שאסור לבקר אותו, ותוקפים כל מי שמותח עליה ביקורת. איפה כאן ההיגיון? טוב, מוגזם לחפש היגיון במקום שמונע מסגידה עיוורת.

צבועים, כבר אמרנו?

* איום מאפיוזי – מי צריך לאמן את נבחרת ישראל בכדורגל? האדם המתאים ביותר מבחינת הכישורים.

עמדותיו הפוליטיות של המאמן אינן רלוונטיות כלל.

ניסיונה הנואל של מירי רגב להלך אימים בדברי הבלע שלה בטלוויזיה, מתאים לסוג אחר של משטרים. לא למדינה דמוקרטי.

למזלה של מדינת ישראל, מירי רגב כבר לא שרת התרבות והספורט (אם כי העובדה שהיא שרה בממשלת ישראל היא חרפה לאומית). שר התרבות והספורט הוא חילי טרופר, אדם שהממלכתיות היא נשמת אפו, כך שאין כל חשש שהאיום המאפיוזי של רגב יהווה שיקול כלשהו בבחירת המאמן. חילי יבטיח שהשיקול יהיה מקצועי נטו.

* תת רמה – מירי רגב מתאימה כמו כפפה ליד לאופירה וברקו. אותה תת רמה. אותה וולגריות.

* הדיפלומטית מספר 1 – ולחשוב שאחרי הרוטציה מירי רגב אמורה להיות שרת החוץ, הדיפלומטית מס' 1.

אולי כבר עדיף שהוא יגנוב את הרוטציה.

* הגולם קם על יוצרו – חרפה לאומית! עולָה מחבר המדינות, שהתגיירה בתנועה ליהדות מתקדמת, הוציאה רישיון נהיגה. על הרישיון נכתב רק תאריך הלידה הלועזי שלה, בטענה החצופה שתאריך עברי נכתב רק ברישיונות של יהודים.

כאשר מדינת ישראל מרימה יד גסה על הציונות, זה מקרה קלסי של הגולם שקם על יוצרו. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, לא מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי.

* האירוע הקשה ביותר – איתן הבר היה בראש ובראשונה עיתונאי; עיתונאי ביטחוני בעל ידע רב ואכפתיות אין סופית לביטחון ישראל. הוא גם כתב ספרים רבים, כולם בנושאי ביטחון, ובהם הלקסיקון לביטחון ישראל. הוא היה אחד מכותבי רב המכר המטלטל שיצא מיד לאחר מחמת יום הכיפורים, "המחדל". אולם הוא יכנס להיסטוריה בעיקר כמנהל לשכתו של ראש הממשלה רבין, ובעיקר בזכות אותו רגע, בלילה המר והנמהר, מהלילות הנוראיים בתולדות מדיינת ישראל, הלילה שבו נרצח רבין, בהודעתו הדרמטית: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה".

אני זוכר במיוחד ראיון טלוויזיוני עם הבר ימים אחדים לאחר הרצח. הוא נשאל מה היה הרגע הקשה ביותר שחווה עם רבין. הבר השיב: "הביקור באורטל שברמת הגולן. טובי חבריו, הפעילים המרכזיים במחנהו במפלגת העבודה, הישירו אליו מבט ואמרו לו דברים קשים מאוד. בכל הדרך חזרה, הוא ישב לידי, מכונס בעצמו, שותק. לא אמר מילה. הוא חש שפגע בתומכיו הוותיקים והוא מצוי בעימות חריף אתם".

רבין ביקר באורטל פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ב-22 ביולי 1992, יום לפני הבחירות שבהן ניצח, בלוויית שמעון שבס ואיתן הבר. הוא יצא לסיור הבחירות האחרון, סיור מוסק בנקודות המפתח שהיו חשובות לו ביותר להעברת מסריו. הוא בחר לפתוח את הסיור באורטל, ולא בכדי. באורטל הוא חזר על הצהרתו הנחרצת 12 יום קודם לכן, בעצרת במלאת 25 שנים להתיישבות בגולן, התחייב לשמור על הגולן ולפתח את הגולן והזהיר מפני נסיגה, שתפקיר את ביטחון ישראל. הביקור השני היה כעבור 3.5 חודשים, ב-4 בנובמבר 1992. הפעם הוא היה בעיצומו של המו"מ על נסיגה מהגולן. הוא עמד מולנו ואמר לנו שהוא שינה את דעתו, וחשוב לו לומר לנו זאת באופן גלוי. לאורך הדרך העולה לאורטל ניצבו מפגינים שקידמו אותו בקריאות בוז. ובחדר האוכל של אורטל התכנסנו נציגי היישובים והנהגת ועד יישובי הגולן. חבריי ואני היטחנו ברבין דברים קשים ביותר. אכן, חלק מאתנו היו עמוד השידרה של מחנה רבין. האמירה שלנו הייתה חד משמעית – אם הוא נטש את הדרך, אנחנו בוחרים בדרך ולא בו. לא הופתעתי, כאשר הבר הגדיר את הפגישה הזאת כרגע הקשה ביותר שחווה עם רבין.

בספר השיחות עם עמוס גלעד "המתריע", הוא מספר שבדומה לצמרת צה"ל והמוסד, אפילו איתן הבר מודר מתהליך אוסלו. גלעד הוא שסיפר להבר על ההסכם. "לזכותם של אלה שניהלו את אוסלו ייאמר שהם ניהלו את זה בחשאי. אפילו איתן הבר לא ידע מזה. אני זוכר שסיפרתי לו. הוא חזר מחופשה באיטליה, פגשתי אותו בקומה השניה של לשכת ראש הממשלה, ליד דלת הכניסה למזכירות הממשלה. איתן שמע – ונבעת. הוא היה בהלם מוחלט. לא אשכח לעולם את הבעת פניו. זעזוע מוחלט. רק כשרבין נרצח הוא היה יותר מזועזע". הבר עצמו סיפר בזיכרונותיו שהוא התנגד להסכם אוסלו.

מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה": "ביום חמישי ה-2 בנובמבר, ימים אחדים לאחר ההחלטה [על הפיכת "הדרך השלישית" למפלגה], נפגש יהודה עם איתן הבר, ראש לשכתו של רבין, במשרד ראש הממשלה. 'הבר סיפר לי על מכתבי השמצה ואיומים שרבין קיבל', נזכר יהודה. 'היות שלא קבעתי עם רבין, לא נפגשנו. מדי פעם נפתחה הדלת ורבין עמד בגבו אלי. ראיתי אותו אבל הוא לא ראה אותי, ולא אמרתי לו שלום. כעבור יומיים נרצח' ".

יהי זכרו של איתן הבר ברוך!

* אתם יודעים את זה – "בעוד 20 שנה אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה". כך מתחיל המערכון של רמי הויברגר מתוך "החמישייה הקאמרית", לפני כמעט 25 שנה, מעט אחרי רצח רבין, שבו הוא מגלם את יגאל עמיר. הוא מספר שם על החנינה שיקבל ("גם המערך יסכימו"), ואיך הוא יהפוך לגיבור הרחוב וראש העיר יבוא להצטלם אתו לפני הבחירות. כי בעיני רבים, יגאל עמיר ייצג כל מי שחשב אחרת מהם. כל מי שאינם שייכים למחנה הנכון. ולכן ברור שהמערכון שיקף את המציאות ש"כולם" "יודעים" אותה.

חלפו 25 שנה. מובן שעמיר לא קיבל חנינה. יש מעט דברים שאפשר להתנבא לגביהם, אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שהוא לא יקבל חנינה גם בעוד 20 שנה, וגם לא בעוד 40 שנה.

עמיר אינו אסיר עולם רגיל, כמו כל רוצח ומחבל אחר. הוא אסיר עולם בדרגה קשה יותר – כמעט 20 שנה היה בבידוד. כל הזכויות המוקנות לאסירים נשללו ממנו, ורק באמצעות בתי המשפט ותמיכת האגודה לזכויות האזרח, הוא הצליח להשיג כמה מהן, למשל הזכות להיות בתא ללא מצלמות אבטחה, הזכות להינשא ולהתייחד עם אשתו והזכות לחלוק את תאו עם אסירים נוספים. את כל אלה כפה בית המשפט על המדינה, שהתנגדה להן. זאת, כאשר ברוב התקופה הימין היה בשלטון.

עמיר לא יקבל חנינה לעולם, ולא בגלל החוק הייחודי שנקבע לו. החוק היה צעד פופוליסטי, שנועד ליצור מצג שווא, כאילו עמוק בלב כולם יודעים שבעוד X שנים הוא יקבל חנינה, אך אין לכך שחר. הוא לא יקבל חנינה לעולם, מכיוון שיש קונצנזוס מוחלט של שמאל וימין באשר למשמעות הרצח.

במשך 25 השנים האחרונות שוב ושוב הוקרן המערכון ושוב ושוב רבים מאוד בתוכנו הנהנו מתוך הסכמה עם תוכנו. חלפו 25 שנה, חמש שנים יותר משעת השי"ן על פי המערכון, ואין דבר רחוק יותר מחנינה לעמיר. שמא עובדה זו תוכל לעורר מחשבה נוספת אצל אלה שעמוק בלב "יודעים" שהוא מייצג את יריביהם הפוליטיים? אולי הגיעה השעה של חשבון נפש אצל מי שהטילו דופי בלפחות מחצית מהציבור; אצל מי שכבר 25 שנה מסיתים נגד יריביהם ומקשרים אותם לרוצח ולרצח?

במערכון של הויברגר, "יגאל עמיר" מספר איך יילך ברחוב יום אחד עם המעריצים הסובבים אותו, ויפגוש את איתן הבר. הוא כבר יהיה זקן, בן 80, עם הליכון. הוא ימלמל: "רוצח, רוצח". החברים ישאלו אותו "שניכנס בו"? ואני אומר להם "עזבו, הוא זקן, בלאו הכי אלוהים היה אתנו". ואז, הוא אומר, אסתובב אליו ואעשה ככה. וכאן, פרצופו המחייך כל הזמן של "יגאל עמיר" מתעוות משנאה והוא שולח תנועת יד מגונה ארוכה לעברו של הבר. "וכולם יצחקו. והוא יקבל התקף לב".

איתן הבר מת בשיבה טובה, מוות טבעי. יגאל עמיר יושב בכלא ולא יראה אור יום עד אחרון ימיו.

* המוח השטני – יום אחרי מותו של איתן הבר, כבר קראתי תגובה המפקפקת בכך שהוא נפטר מסרטן. משהו כמו שהוא … האיש שידע יותר מדי. המוח השטני, הרעיל והממאיר, של כת מכחישי רצח רבין אינו עוצר.

* שרליה – ב-1986 יצא לאור תקליטה של חוה אלברשטיין "מהגרים" ובו אחד משיריה היפים ביותר, "שָׁרָלִיָה". "שרליה" הוא האופן שבו ביטאו העולים, במבטא יידישאי את המילים "שער העליה", מחנה העולים בקרבת נמל חיפה, שבו בילו רבים מן העולים בשנותיה הראשונות של המדינה את תקופתם הראשונה בארץ. השיר מתאר את הווי המחנה. לפני עשר שנים, פתחתי את פינתי השבועית ברדיו "אורנים", שבה מדי שבוע אני משמיע שיר ומשוחח על אודותיו, בהשמעת השיר הזה.

כאשר השיר התפרסם, אמרה לי יום אחד אמי: "גם אני הייתי שם". היא כבר הייתה חולה. אני, בטמטומי, לא ניצלתי את הרגע הנדיר שבו היא שיתפה אותי בסיפור מילדותה, כדי לחקור אותה, ומלבד ארבע המילים הללו איני יודע כמה זמן היא הייתה שם ובוודאי לא חוויות על התקופה.

בגיליון האחרון של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", בהוצאת החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, התפרסם מחקר על המחנה, מאת אהרון יפה: "שער העליה – המחנה ושירותיו". הסתערתי על המחקר בשקיקה, לקרוא את סיפור המחנה. האמת היא שסיפור המחנה די מכמיר לב. התנאים בו היו קשים מנשוא. תנאים סניטריים קשים. תנאי מחיה קשים באוהלים. החורף הראשון היה חורף קשה במיוחד. העולים היו ניצולי שואה מאירופה וממחנות המעפילים בקפריסין ויוצאי ארצות ערב. לא הייתה ביניהם כמעט שפה משותפת. רבים מן העולים, בעיקר ניצולי השואה שביניהם, היו במצב בריאותי ירוד, חלק גם במצב נפשי ירוד. וחשבתי כמה עצוב להגיע לארץ החדשה, להגשמת החלום על ארץ זבת חלב ודבש, וכך להיחשף אליה. וברור שמי שרוצה יכול היה להוציא מהסיפור הזה "נראטיבים" פוסט ציוניים מפה ועד הודעה חדשה.

אבל אני חש הערצה, הן כלפי העולים והן כלפי הקולטים. הרי זה בלתי נתפס שמדינה בתוך מלחמת קיום איומה ונוראה שבה איבדה אחוז מתושביה (בקנה מידה של היום – 90 אלף איש), במצב כלכלי איום ונורא, מכפילה את אוכלוסייתה בתוך שלוש שנים, בעיקר בקליטת אוכלוסיית מצוקה ברמה כלכלית נמוכה, מתוך מחויבות אין קץ למהותה וייעודה הציוניים. אני מעריץ את בן גוריון ואת ההנהגה שקיבלה החלטה כזו ועשתה כל שניתן כדי לקלוט אותם. ואני מעריץ את העולים שהיו החלוצים של שנות החמישים, שיישבו את הנגב והגליל ובזכותם אזורים אלה נשארו בידי ישראל. וקריאת המחקר הזה רק הגבירה את הערצתי.

והתרגשתי כשקראתי איך טובי האמנים הגיעו למחנה להציג בפני העולים, לשיר באוזניהם – שושנה דמארי, חנה רובינא, שמואל רודנסקי ואחרים. ואת לימודי העברית שהנחילו להם.

ברור שנעשו טעויות בקליטה הזאת, בתנאים האלה, אך מה הן אותן טעויות מול האפוס הגדול הזה של התקומה, סיפור הניצחון הגדול הזה של הציונות?

וגם סיפור הריסוס בדי.די.טי מופיע במאמר. וכאשר קוראים את הדברים כמות שהם, זה נשמע אחרת מסיפורי העלבון, הגם שניתן בהחלט להבין את העלבון. "במהלך הקמת המחנה והכשרת העובדים התברר כי לשלטונות הבריאות של מדינת ישראל אין די ציוד אלמנטרי הדרוש לביצוע הבדיקות הרפואיות. בנוסף הצטרכה ההנהלה להכשיר גם צוות רפואי. לארץ הגיעו רופאים רבים בתוך גל העליה הגדולה, אך כדי להיקלט בעבודה היה עליהם לעבור תקופת התאקלמות. במחנה היה גם מחסור בתרופות בסיסיות שנבע מהעובדה כי מלאי הציוד הרפואי במחסן המרכזי בירושלים בוטל על ידי ממשלת המנדט המתפנה וקרבות מלחמת העצמאות והנפגעים הרבים שגבתה רוקנו את המעט שנותר. חידוש המלאי היה משימה קשה למדינה חסרת מטבע החוץ. השלב הראשון בטיפול הרפואי  במחנה היה השלב שנשאר טראומטי אצל מרבית העולים. זה כלל חיטוי אישי שמטרתו הייתה לטהר מחלות מידבקות שאיימו על המוני העולים. החיטוי נעשה באמצעות אבקת די.די.טי שהותזה על הגוף החשוף, לאחר שהעולים הסירו את בגדי המסע שלהם".

המאמר גם מפרש מדוע החיטוי גרם לעלבון אצל עולי המזרח ולא אצל העולים מאירופה: "החיטוי בדי.די.טי היה מקובל ונהוג גם במחנות העקורים באירופה". כלומר הם כבר חוו זאת במחנות בהם שהו אחרי השואה ועד עלייתם, ולכן קיבלו זאת בהבנה. מן הסתם, גם אמי רוססה בדי.די.טי, אך מעולם לא סיפרה על כך.

* עדכון – במד"א לא מעודכנים. הם צריכים למחוק מהשאלון לתורם דם את השאלה: "שהית בחו"ל ב-12 החודשים האחרונים"?

* בהשוואה לבן שלו – הלך לעולמו המנוול של העיירה. אחרי מות-קדושים-אמור, ומן הראוי לומר דברי הספד על קברו. אך מה לעשות, ואף אחד לא מצא ולו דבר אחד חיובי לומר עליו.

עד שאחד מחכמי הקהילה אמר – תשאירו את זה לי. אני אמצא מה לומר. ובהלוויה הוא קם ואמר: "נכון, המנוח היה מנוול. נכון, הוא היה רמאי, נוכל, חלאה. אבל מה? בהשוואה לבן שלו, הוא היה ממש צדיק תמים".

            * ביד הלשון

דור הנפילים – הלך לעולמו בגיל 94 אלוף שלמה גזית, מי שהיה ראש אמ"ן לאחר מלחמת יום הכיפורים ושיקם את החיל. יהי זכרו ברוך!

 הן "ידיעות אחרונות" והן "ישראל היום" הגדירו אותו: "מאחרוני דור הנפילים".

מה פירוש המושג "דור הנפילים" ומיהו הדור הזה?

האזכור הראשון של המושג נפילים, הוא בפרשת השבוע הבא – פרשת "בראשית". היא מסתיימת במיתוס על בני האלוהים שהזדווגו עם בנות האדם והצאצאים הם יצורים פלאיים – הנפילים. "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי־כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם. הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".

כלומר מדובר באנשים גדולים מן החיים, בני אלים, הגיבורים שבגיבורים.

אנו פוגשים שוב את הנפילים בחטא המרגלים. כאשר המרגלים מתארים את הארץ, הם מטילים אימה ודמורליזציה בעם כאשר הם מספרים: "וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". גם כאן מדובר ביצורים מיתולוגים, גדולים מן החיים.

הביטוי דור הנפילים, מבטא הערצה לדור עבר, שנראה בעינינו גדול מן החיים, כמו אנשי העליה השניה, או כמו דור תש"ח.

* "חדשות בן עזר"

4 מחשבות על “צרור הערות 11.10.20

  1. אורי, לגבי "חבלה במזיד"- יש לי שלש שאלות אליך:
    1.נניח שנתניהו מודיע על החלטתו לפרק את ממשלת האחדות, וללכת לבחירות- האם הוא לא נשאר ראש-הממשלה של ממשלת המעבר ?
    2. אם הוא נשאר ראש הממשלה של ממשלת המעבר- מדוע לו להתעקש על האין-תקציב? הרי ביכולתו לפרק כל יום את הממשלה, ממליון תירוצים אחרים ?
    3. איך אתה מסביר את העובדה, ששרי הליכוד וחברי הכנסת של הליכוד לא מוחים בתוקף נגד האין-תקציב? נניח שנתניהו כבר איבד את שפיות דעתו, אבל מה על כל השאר ? כלומר, נניח שהם סוברים שמדינת ישראל יכולה להסתדר עם ראש ממשלה מושחת, הרי איש מהם אינו מאמין שהמדינה יכולה להתקיים בלי תקציב?!

    אהבתי

    • ההסכם הקואליציוני נבנה על סמך הנחה שנתניהו הוא נוכל ורמאי ולא יכבד את ההסכם. לכן הוא היה כרוך בשינוי חוק יסוד הממשלה כדי לסתום את הפרצה בפני הנוכל. אם הוא מודיע על החלטתו לפרק את ממשלת האחדות, אוטומטית ראשות הממשלה עוברת לגנץ. נתניהו גילה את הפרצה בנושא התקציב, ולכן הוא מנסה בדרך זו לגנוב את הרוטציה. ולגבי הליכוד – אכן, זה עצוב מאוד.

      אהבתי

      • אורי, לא הייתי מודע לזה שראשות הממשלה עוברת אוטומטית לגנץ. כעת אני מבין שבנסיבות שנוצרו, ההסכם הקואליציוני אכן היה הישג מדהים של גנץ. מסתבר שהתיקו נשבר. כפי שציינת, אנו עדים לתהליך גמילה מנתניהו. ואני מתנצל מעומק הלב על כך, שמתוך בורות תקפתי אותך פעמים אחדות בענין ממשלת האחדות.

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s