צרור הערות 30.9.20

* לשבור את המחנאות – לא כל מי שמתנגד לנתניהו תומך בבלפוריאדה.

לא כל מי שמתנגד לבלפוריאדה תומך בנתניהו.

אני, למשל, מתנגד לנתניהו ולבלפוריאדה (את הנימוקים כתבתי ברשומות רבות).

וככל שיותר אנשים ייצאו מהאוטומט המחנאי והשבטי וישברו את המחנאות האוטומטית, כך ייטב לחברה הישראלית.

* אנחנו ואפסנו עוד – הכותל המערבי הוא באוויר הפתוח. אם לא נדבקים באוויר הפתוח, היו יכולים להצטופף שם אלפים, דבוקים זה לזה, נושמים זה את זה. אבל השידור החי מליל הסליחות של ערב יום הכיפורים הראה את רחבת הכותל ריקה. מצד אחד זה עצוב. מצד שני, הערכתי את האחריות והסולידריות של המתפללים שהבינו שפיקוח נפש דוחה את הסליחות בכותל.

במסך המפוצל ראינו לצד הכותל הריק דבוקה של אלפי אנשים מצטופפים ומתגוששים עם השוטרים בבלפוריאדה. היה זה מפגן יהיר של צפצוף על החברה הישראלית; של חוסר אחריות, חוסר התחשבות, חוסר סולידריות. אנחנו ואפסנו עוד. בסוף הם ינציחו את שלטונו הרקוב והמסואב של נתניהו. אנשים יצביעו לו הצבעת מחאה נגד הבלפוריאדה.

* אוזניים ערלות – אורנה שמעוני כתבה רשומה שבה הפצירה להפסיק כעת את ההפגנות בשל הקורונה ולמען הפיוס הלאומי ונענתה במטח של נאצות "בולשיט", "את תומכת בביבי הפושע" וכו'. חלקן נפתחו ב"אורנה יקרה". קריאתה השפויה והאחראית נפלה על אוזניים ערלות. הרי לדבר עם הבלפוריאדה על פיוס לאומי זה כמו לדבר בבית הכנסת על סעודת חזיר ביום כיפור.

* מכחישי הבלפוריאדה – 45% מהמתושאלים בחקירות האפידמיולוגיות מדווחים שלא פגשו אף אדם בשבועיים האחרונים. כמעט מחצית מהנשאלים. גם האחרים משקרים ומדווחים רק על חלק מפגישותיהם. אני משוכנע שרוב המשתתפים בבלפוריאדה שיקרו בחקירות והכחישו את השתתפותם שם. קצת שכל ישר. הרי ברור שהמגיפה אינה פוסחת על מפגינים נגד נתניהו. אם אין בעיה של הידבקות באוויר הפתוח, אפשר לפתוח מחדש לקהל את מגרשי הכדורגל, את התפילות ההמוניות בכותל המערבי, את המופעים בפארק הירקון ובקיסריה וכו'. עובדה – אין אף מדינה שעושה כן. וחוץ מתמהונים כמו יורם לס ומכחישי קורונה, אף אחד לא יקרא לעשות כן. אז יאללה.

אה, בעצם יש עוד אפשרות. שהקב"ה יורד לבלפור ומסמן את המפגינים נגד נתניהו והקורונה עוברת מימינם ומשמאלם ופוסחת עליהם כפי שמכת בכורות פסחה על בני ישראל. אבל מי שמאמין לגרסה הזאת… קצת חסר טעם להתווכח אתו.

* מכחישי הקורונה – מספר המתים מקורונה בעולם חצה את המיליון. ועדין יש מטורללים והזויים שמכחישים את הקורונה.

* ממשלת זדון – לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

* נדרנא לא נדרי – בערב יום הכיפורים שעבר, לאחר סיבוב הבחירות השני, פרסמתי את הרשומה הזאת, שבה קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית, כדי למנוע סיבוב שלישי. לצערי, זה לא קרה ונגררנו לטירוף של סיבוב שלישי. למרבה המזל, אחרי הסיבוב השלישי התעשתו חלק מן הגורמים הפוליטיים והקימו ממשלת אחדות לאומית ובכך סיכלו סיבוב רביעי. אלמלא כן, היינו נגררים לסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שבסופו היינו עומדים שוב בפני אותה דילמה – בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב בחירות חמישי. … וגם היום יש מי שדוחפים לבחירות.

להלן הרשומה מאשתקד:

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.

* צום קל – מאז כתה ג' אני צם ביום הכיפורים, והשנה היה זה הצום החמישים שלי. ומעולם לא זכיתי לקיים את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם". פשוט, אף פעם לא היה לי קשה לצום.

מדי שנה, מגיעה לאורטל קבוצת חברים דתיים מירושלים שמובילה את התפילות. השנה, בשל הקורונה, לא אירחנו אותם והובלנו את התפילה בעצמנו, על הדשא.

אני הובלתי את התפילות. סברתי, שעם העמידה הממושכת ואימוץ הגרון במשך שעות, הפעם זה יהיה קשה. מה שלא לקחתי בחשבון זה את האדרנלין כבעל תפילה. כשהסתיים הצום לא חשתי הפעם אפילו טיפה צמא או רעב.

* שקר, לא פרשנות מוטעית – טרנד בעיתוני יום הכיפורים – השוואת מחדל הקורונה עם מחדל יום הכיפורים. בעיניי זו היסחפות, אך לא לכך ברצוני להתייחס אלא לאמירה אגבית, באחת ההשוואות. ודווקא היותה אמירה אגבית, היא הבעייתית ביותר. במאמרו "גרוע ממחדל יום הכיפורים" כתב סבר פלוצקר, בין השאר: "בקיץ 1973 הייתה הממשלה שבויה בקונספציה ולפיה עדיף להחזיק בחצי האי סיני בלי שלום עם מצרים מלסגת ממנו תמורת שלום". הוא אמר את הקשקוש הזה כבדרך אגב, כאיזו אקסיומה שאינה דורשת הוכחה, כי המיתוס חסר השחר הזה כל כך חלחל אל התודעה, שהוא כבר קוד מוכר וידוע.

אבל איך לכך שחר. ראשית, המצרים בשום אופן לא היו מוכנים לשלום תמורת סיני לפני מלחמת יום הכיפורים. אפילו לא ברמז. לכל היותר הם דרשו הסכמה ישראלית לנסיגה לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ו"החזרת זכויות הפלשתינאים", כלומר טענת "זכות" השיבה, כתנאי לניהול מו"מ על אי-לוחמה. שנית, ישראל לא רצתה להחזיק בחצי האי סיני, והייתה נכונה לסגת כמעט מכל סיני תמורת שלום. הייתה זו הצעה בלתי כבילה על המצרים, שלא היו מוכנים לתנאי של שלום.

מחדל מלחמת יום הכיפורים לא היה "הסרבנות הישראלית" כטענת האגדה הפוליטית השקרית הזאת. המחדל החל ב-1970 כאשר ישראל הבליגה על הצבת טילי הנ"מ המצריים סמוך לתעלה. הביטוי "הקונספציה", בנוגע למלחמת יום הכפורים, מכוון לתאוריה שגיבש אמ"ן לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתשיג מערכות נשק מסוימות לצורך השגת איזון אסטרטגי עם ישראל, ואילו סוריה לא תצא למערכה ללא מצרים. אמ"ן כל כך דבק בקונספציה עד כדי כך שגם כאשר כל הסימנים העידו על מלחמה, הוא טען עד הרגע שבו פרצה המלחמה, שהסבירות למלחמה נמוכה מנמוכה, והרדים את הנהגת ישראל.

פרופ' דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, ואחד מגדולי החוקרים בתחום ההיסטוריה המדינית של המזה"ת פרסם מסה חשובה מאוד על מלחמת יום הכיפורים ב"ישראל היום" – "השבר, ההתעשתות, ההישגים", שבה התמקד בעיקר באסטרטגיה של סאדאת במלחמה ובעקבותיה. הוא התייחס במסה למיתוס החמצת השלום. הוא שב ומוכיח שללא מלחמה שתציל את הכבוד המצרי, לא הייתה לסאדאת שום כוונה לחשוב על שלום עם ישראל. בין השאר הוא כתב על המיתוס: "הטיעון הזה מעוות ושקרי כמעט בכל היבט. ראשית, סאדאת דחה לחלוטין, וכמובן לא הציע ביוזמתו, לפני המלחמה, שלום נפרד תמורת נסיגה מסיני, מן הטיפוס שנחתם שש שנים אחריה בעקבות יוזמתו המהפכנית ב-1977. למרות נכונותו לחולל שינוי עמוק ביחסו לארה"ב, עמד סאדאת באופן אולטימטיבי לפני המלחמה ב-1973, ושנים אחריה, על כפיה אמריקנית של נסיגה שלמה, בליווי הסדר אי לוחמה מוגבל עם ישראל. לפעמים רמז על אפשרות להעמיק את ההסדר בעתיד בלתי מוגדר על יסוד נסיגה מכל הישגיה של ישראל ב-1967 ומימוש 'זכויותיהם של הפלשתינאים'. גם כשהשתמש במונח 'הסכם שלום' הבהיר סאדאת בפומבי ובשיחות מדיניות כי כוונתו למתכונת המוגבלת של הסדר, כתוצר של לחץ אמריקני. בפני הציבור המצרי התחייב בדימויים קיצוניים שלא לפנות לדרך זו: הוא תיאר את 'הפלישה הציונית' כאכזרית מהפלישה הצלבנית, כיוון שמאחוריה עומדת ארה"ב, כמו גם 'הציונות העולמית, אשר בידיה מפתחות הכספים, התעמולה, הטלוויזיה והעיתונות בכל העולם', ואמר בפרוש כי 'הכיבוש הציוני הפוקד אותנו לא יבוא לקצו על ידי החזרת השטחים הכבושים. זוהי מלחמת צלבנים חדשה, שתימשך בדורנו ובדורות הבאים'. מה שהציל את האזור מהצלבנים הטטארים הייתה 'התלכדות מצרים וסוריה'; אלה שתי זרועות של מלקחיים' וישראל ביניהן 'כאגוז'. … שנית, עמדותיו של סאדאת, שהוצגו לקיסינג'ר ב-1973 באמצעות יועצו לביטחון לאומי חאפז איסמעיל, תאמו את המתכונת של הסדר כפוי על ישראל. קיסינג'ר הציע, בתיאום עם ישראל, מתכונת שנועדה להבטיח ריבונות מצרית על כל סיני, תמורת נכונות מצרים לסידורי ביטחון של ישראל בחצי-האי (ופירש את הסידורים האלה, בשיחותיו עם ישראל, כנוכחות ישראלית בנקודות מפתח שם). איסמעיל הגיב בקרירות, הבטיח לקיסינג'ר להשיב על ההצעה ולא חזר אליו. … הטענה כאילו 'דחתה ראש ממשלת ישראל את תכניתו של קיסינג'ר לגבש את עקרונות הסכם השלום בין ישראל ומצרים לפני ספטמבר 1973 היא שקר. לא פרשנות מוטעית. גולדה מאיר השיבה להצעתו של קיסינג'ר בחיוב על פי עדויותיהם של המעורבים בהחלטה ובמענה. בשיחות עם קיסינג'ר העלה איסמעיל תביעה המוכיחה את נחישותו של סאדאת לצאת למלחמה, בלא קשר לגמישותה של ישראל. הוא תבע במאי 1973 שארה"ב תכפיף את ישראל לתנאיו עד ספטמבר אותה שנה, ולא – איים שייצא למלחמה, כפי שאמנם עשה. … טענה נוספת בדבר האפשרות למנוע את המלחמה, מתייחסת להצעה מוקדמת יותר של סאדאת להסדר חלקי, שהיה נותן למצרים מוטיבציה לרגיעה ארוכת טווח, בשל הפעלת התעלה ושיקום הערבים לאורכה. גם לזו השיבה ישראל עקרונית בחיוב ומצרים איבדה בה עניין. קיסינג'ר העיד כי 'בתחילת 1972 כבר נקבעו כמה עקרונות: ישראל אמרה שתסכים לסגת למעברי סיני, תמורת הפסקת אש מוסכמת שתמשך עד ראשית 1974; מצרים תוכל להעביר שוטרים אל מעבר לתעלה, אך לא כוחות מזויינים; הקישור להסדר סופי יהיה מעורפל; ישראל לא תפריע לפתיחתה של תעלת סואץ מחדש'. ישראל גם הסכימה שלא להכליל בהסדר שיט ספינותיה בתעלה. קיסינג'ר גם אישר שאיסמעיל דחה הסדר ביניים שאינו חלק מנסיגה ישראלית כוללת, בלוח זמנים מוגדר 'ומעל לכל, היה על ישראל להסכים, לפני שכל דבר אחרי יקרה, שתשוב לגבולות 1967 עם כל שכנותיה, אולי עם כמה התאמות בגדה המערבית' ".

הציטוט עליו כתב שיפטן שהוא "שקר, לא פרשנות מוטעית", לקוח מספרו של יגאל קיפניס "1973" שבו הוא מפיץ את תאוריית החמצת השלום ואף ממעיט מחומרת המחדל המודיעיני כדי להעצים את התאוריה. זהו ספר שרלטני, שבו הכותב ירה חץ, סימן סביבו את המטרה, והכפיף כל עובדה לתזה. לדוגמה, הוא מספר שם על הצעה מרחיקת לכת שהציע דיין והעביר לאמריקאים ולמצרים והודיע שיקדם אותה אחרי הבחירות. קיפניס הציג זאת כהעדפת פוליטיקת בחירות קטנה על האינטרס הלאומי להביא לשלום, כאילו אינו יודע שבדמוקרטיות יש יוזמות שלא מתאים להעלותן לפני בחירות. אבל הרי על פי דבריו בספר, מצרים ידעה על ההצעה הזאת, ומיהרה לתקוף את ישראל לפני הבחירות, כלומר הכשילה במודע את ההצעה. הבחירות נועדו ל-30 באוקטובר (נדחו בחודשיים בגלל המלחמה) וסאדאת תקף את ישראל ב-6 באוקטובר.

* לנצח במלחמה – לנוכח טרנד ההשוואות בין הקורונה למלחמת יום הכיפורים, אני רוצה להציג זווית שונה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוביל ראש האופוזיציה בגין מתקפה חריפה ביותר נגד הממשלה בגין המחדל. זכורה זעקתו: "למה לא קרבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?"

אבל כל עוד נמשכה המלחמה, הוא הניח את כל הביקורת בצד. בנאום בכנסת ביומה העשירי של המלחמה אמר בגין: "אופוזיציה בבית נבחרים של מדינה חופשית ודמוקרטית מבטאת את השוני, את ההבדל בהשקפות, בהערכות, במסקנות. זה תפקידה הממלכתי, זו חובתה הלאומית. אולם יש יום שבו האופוזיציה מביאה לכלל ביטוי את האחדות הלאומית. זה היום. החל מצהרי יום הכיפורים… מאותו רגע גמלה החלטה בלבנו לדחות את כל השאלות, ואכן יש שאלות, לגבי מה שנתרחש בין כסה לעשור וביום הכיפורים, עד לאחר הניצחון, עד לאחר שיהיה ברור לכל שישראל שב וגבר על אויביו. לא סטינו בכל עשרת ימי הלחימה מעמדה זו. לא נסטה ממנה… לעתים טוב ללמוד מאנשים גדולים. ארשה לעצמי להזכיר אימרה משנות הארבעים. כאשר בריטניה עמדה במלחמת קיום, אמר צ׳רצ׳יל: 'שואלים אותנו מהי תכניתנו, מהי מדיניותנו? ואנו ומשיבים: לנצח במלחמה'. זוהי מדיניותנו, זוהי תכניתנו, ללא הבדל בין ממשלה לבין אופוזיציה בבית-נבחרים זה: לנצח במלחמה. העם נקרא לעמוד באחדות לבבות מאחורי צבאו הלוחם; העם נקרא לעמוד בלב אמיץ, גם אם הוא דואב, כואב, במלחמה הגורלית הזאת. עת צרה ליעקב, עת מערכה לישראל, וממנה ייוושע".

לא. הקורונה אינה מלחמת יום הכיפורים. מחדליה אינם מחדלי מלחמת יום הכיפורים. אך הגישה נכונה. ואם כבר עורכים את ההשוואה הזאת, אני מציע לאמץ את הגישה של בגין, שהראה לנו מהי אופוזיציה אחראית וממלכתית.

* שלום תמורת שלום עם סוריה – על פי דיווח ב-N-12  אסד אמר שיבקש לחדש את המו"מ עם ישראל. על הממשלה להודיע לו שהסכם שלום מבורך עם סוריה יתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות והגבול הקיים. הגולן לא יעמוד למו"מ. ואם הם מתעקשים על הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אפשר לדבר על הגולן הסורי.

יש לזכור שבמצע "כחול לבן" נאמר שהגולן יישאר ישראלי לנצח ושלא יהיה מו"מ על הגולן. לליכוד אין מצע, אבל נתניהו נושא את הדגל של שלום תמורת שלום.

תהא שנת שלום תמורת שלום גם עם שכנינו הסורים.

            * ביד הלשון

הר חוזק – הר חוזק הוא הר ברכס בשנית – קו פרשת המים במרכז הגולן לאורך הגבול עם סוריה. ההר מוכר יותר בשמו הקודם – תל חזקה.

הר חוזק הוא הר געש המתנשא לגובה 1,150 מ'. היישוב הקרוב אליו ביותר הוא אלוני הבשן. ההר מפורסם בזכות פריחת החלמוניות והסתווניות בסתיו.  

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s