צרור הערות 30.8.20

* עמק השווה בנצרת – פורום עמק השווה, בראשות הרב בני לאו והח"כית לשעבר איילת נחמיאס ורבין, כולל אנשי רוח ומעשה מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדתית והלאומית בחברה הישראלית. הוא פועל ככל הניתן לאיחוי השסעים בחברה הישראלית, ולקיום שיח מכובד ומכבד.

ביום שישי ערכנו ביקור בנצרת, בהובלתו של חבר הפורום יוסף חדאד. חדאד הוא פעיל חברתי, המייסד והמנכ"ל של עמותת "ביחד – ערבים זה לזה" ופעיל בעידוד גיוס לצה"ל והתנדבות לשירות לאומי של צעירים ערבים. הוא עצמו לוחם בגולני שנפצע במלחמת לבנון השניה. הוא פעיל גם במאבק ב-BDS. הוא סיפר לנו על מארב בלבנון שבו שכב לצד מפקדו רועי קליין ז"ל, על שיחה של הערבי והמתנחל בגובה עיניים. ועל כך שבסוף השיחה קליין לימד אותו את המכתם: "כל ישראל ערבים זה בזה", שהיה למוטו של חייו.

הסיור נפתח בהר הקפיצה ובתצפית על העיר נצרת בהדרכת יוסף. לאחר מכן ביקרנו במחוז צפון של לשכת עורכי הדין, ונפגשנו עם ראשיו. מצאנו שם מופת של שותפות ודו-קיום בין יהודים וערבים. סיימנו בבית הוריו של יוסף, שני אנשים מרשימים מאוד, העץ המסביר את פועלו של התפוח. הקשר היפה בין יוסף והוריו בלט לנוכח הסיפור של חבר הפורום, רס"ן (מיל') הישאם אבו-ריא, הקצין המוסלמי הלא-בדואי הראשון בצה"ל. הישאם סיפר איך משפחתו והסביבה שלו מחרימה אותו, ואיך ההורים של מי שהייתה ארוסתו כפו עליה לעזוב אותו. אצל הוריו של יוסף נערכה שיחה משמעותית מאוד של חברי הפורום עם מארחינו.

אחד החברים בפורום הוא אורי בנקי, אביה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה לפני חמש שנים. את אורי אני מכיר 35 שנים, כיוון ששירתנו יחד במילואים בגדוד 420, בחטיבת הצנחנים הדרומית. מאז הרצח, אורי פעיל מאוד בקירוב לבבות בין חלקי החברה הישראלית. הוא אמר, שבאופן טבעי ניתן היה לצפות ממנו שהרצח יביא אותו לשנאת חרדים. אולם זה לא קרה כיוון שהוא ירושלמי, שכל חייו חי לצד דתיים וחרדים, והוא יודע שמלבד הלבוש אין שום דמיון בין החרדים לבין הרוצח. שרה רוזנפלד מכוכב השחר, שבנה מלאכי נרצח בפיגוע בעודו נער, אמרה דברים דומים על יחסה לערבים.

במפגש בלשכת עורכי הדין, נשאל היו"ר היוצא של מחוז צפון בלשכה, עו"ד חאלד חוסני זועבי, מה סוד ההצלחה של שיתוף הפעולה המוצלח והפורה בין יהודים וערבים במחוז. תשובתו הייתה שהם אינם נותנים דריסת רגל לפוליטיקה ולפוליטיקאים. גם בשיחת הסיכום נשמעו אמירות דומות בגנות הפוליטיקה. ההתייחסות שלי לנושא הפוליטיקה הייתה אחרת. כל עשיה ציבורית למען החברה, אמרתי, מן הסביבה הקרובה ועד הרמה הלאומית, היא פוליטיקה. כל פעולה לשינוי חברתי, כל רצון להשפעה על החברה, הם עשיה פוליטית. ההצטרפות שלי לפורום ופעילותי בו היא מעשה פוליטי. השאלה היא איך אנו יוצרים פוליטיקה אחרת; לא פוליטיקה משסעת ומפלגת, לא פוליטיקה של שנאה, אלא פוליטיקה של איחוי שסעים, של דיאלוג כן ואמתי אך מכבד; פוליטיקה שמכוונת לחברת מופת.

התייחסתי לדבריו של הדובר שקדם לי, מהנדס מכונות צעיר מנצרת ששמו פיטר. הוא סיפר שבסיבוב הבחירות הראשון הוא הצביע לרשימה המשותפת, בסיבוב השני הוא הצביע לכחול לבן ובסיבוב השלישי הוא נשאר בבית. אמרתי לו שבסיבוב השני הצבענו לאותה מפלגה, אך אני פרשתי מכחול לבן כיוון שהייתה מוכנה להקים ממשלה התלויה ברשימה שלה הוא הצביע בסיבוב הראשון, כיוון שאני שולל עקרונית כל שותפות ממשלתית עם מי ששולל את עצם קיומה וזכות קיומה של מדינה יהודית. הרשימה המשותפת אינה פתרון אלא היא ביטוי לבעיה. עלינו לראות בהצבעה הגורפת לרשימה הזו סימפטום, ועלינו להיכנס לעומק הבעיה. לראות מה האחריות שלנו לכך שהציבור הערבי לא ילך לדרך הקיצונית שהרשימה המשותפת מבטאת. עלינו לקיים הידברות, אך על דבר אחד לא נתפשר – על כך שישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית וכזו היא תהיה תמיד. על כך אין דיון. ואני מאמין שניתן להגיע להסכמה, בהידברות נכונה, עם רבים מערביי ישראל על העיקרון הזה.

יוסף חדאד התייחס אף הוא להצבעה לרשימה המשותפת. הוא אמר שכאשר כל המפלגות היהודיות, ממרצ ועד ימינה, לא מצאו ולו ערבי אחד כדי לשריין אותו בצמרת הרשימות שלהן – מה הפלא שהערבים מרגישים שהאופציה היחידה שלהם היא הצבעה לרשימה המשותפת? להערכתו, יש לפחות 4-5 מנדטים שהצביעו למשותפת והיו מצביעים למפלגות ישראליות אילו הציבו ערבים ברשימותיהם. אני מסכים עמו ב-100%.

אחרון הדוברים היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. הוא אמר שליהודים ולערבים יש עיקרון יסוד שעליו לא יתפשרו לעולם. היהודים לא יוותרו על כך שישראל היא מדינה יהודית. הערבים לא יוותרו על תביעת השוויון. ואין שום סתירה בין שני העקרונות. כפי שעקרון המדינה היהודית קיבל ביטוי חוקתי בחוק הלאום, כך יש לתת ביטוי חוקתי לשוויון האזרחי, בין אם כחוק נפרד או במסגרת חוק הלאום. אני תומך בחוק יסוד השוויון האזרחי ומתנגד לכך שרעיון השוויון יופיע בחוק הלאום. חוק הלאום אינו עוסק בשאלת זכויות הפרט, אלא בשאלת ההגדרה הלאומית. הכנסת סעיף השוויון לתוכו דווקא, כמוה כקבלת טענות השקר כאילו החוק סותר את השוויון וצריך "לתקן" אותו. 

שרה רוזנפלד הגדירה את העשיה שלנו "ייבוש ביצות", כמו ייבוש הביצות של החלוצים שבנו את הארץ והקימו את המדינה. אני מזדהה מאוד עם דבריה.

* והגית בו – אליקים רובינשטיין נשא בידיו ספרים כל היום, ובכל דקה פנויה הוא פתח דף גמרא ולמד. התורה אינה משה מידיו והוא מגלם את המושג "והגית בו יומם ולילה". תלמיד חכם אינו בהכרח מי שתורתו אומנותו, אלא דווקא מי שתלמודו מביא לידי מעשה.

* מה זה חשוב? – השחקנית והזמרת גלית גיאת חברה בפורום. גלית היא ממוצא חצי תימני וחצי אלג'ירי. בסיור למדנו ממנה שמשפחתה האלג'ירית היא במקור מהונגריה ומשפחתה התימנית היא במקור מגרמניה.

אז מה היא? "אשכנזית"? "מזרחית"? "ישראל הראשונה"? "ישראל השניה"? "פריבילגית"? "מקופחת"?

מה זה חשוב?

* הציונות תנצח – ארור מי שמפיח שנאת אחים בישראל. מי שמחיה בכוח שנאה עדתית רק כי זה מסייע לו אלקטורלית. מי שמסית, מדיח, משסה, מפלג, מעורר שדים, מבעיר בערות, זורה מלח על כל פצע. ארור מי שמוכן להחריב את החברה הישראלית למען אינטרס אישי.

זה לא יעזור לו. עם אחד אנחנו. בעוד דור לא יהיה ילד שיידע להשיב על השאלה המטומטמת אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". הציונות תנצח בעזרת האהבה, הנישואין והמשפחה את מחרחרי השנאה, מעוררי המדון. חבל רק שהתהליך הציוני של מיזוג גלויות חווה נסיגות, ונתקל במכשולים, בשל פוליטיקאים ציניים ומרושעים.

* אחריות המנהיגים לשלום הציבור – נתניהו ראוי לשבח על פנייתו לנשיא אוקראינה בבקשה שיגביל את כניסת חסידי ברסלב לאומן. בכך הוא גילה אחריות לשלום הציבור ובריאותו, כראוי לראש ממשלה בעת משבר רפואי.

חבל שבמקום לעמוד אחרי הצעד הנכון שנקט, הוא משקר ומכחיש, כדי להחניף למפלגות החרדיות (שכמובן אינן מאמינות לו). ולא פחות מצער, שמנהיגי המפלגות החרדיות אינם נוהגים באחריות כלפי הציבור שהם מנהיגים. הם היו צריכים להיות הראשונים לקרוא לחסידי ברסלב לא לנסוע השנה לאומן. הם היו צריכים לעשות כן מתוך אחריות מנהיגותית לבריאותם. חבל שגם הפוליטיקה החרדית פופוליסטית.

ואחרי שכמה חסידי ברסלב איימו על נתניהו שיפסיקו לתמוך בו, הוא החל לפעול אצל האוקראינים כדי לאפשר לחסידים להיכנס לאומן, ובכך הוא גילה חוסר אחריות לשלום הציבור ובריאותו, בניגוד לאחריותו כראש ממשלה בעת משבר רפואי.

* שעיר לעזאזל – אם נער השליחויות מיקי זוהר משתלח בפרופ' גמזו, ברור שנתניהו כבר סימן את השעיר לעזאזל.

* מתווה ברלין – הרבה השוואות עם גרמניה שמענו בחודשים האחרונים. איזה ניהול צנוע וענייני של המשבר. איזו מנהיגות נשית לעומת המנהיגות שלנו. איזה מופת של דמוקרטיה ליברלית אמתית.

והרי החדשות – בברלין נאסרו הפגנות בשל הקורונה. משטרת ברלין פרוסה לאורכה ולרחבה של העיר לאכוף את ההוראה, כיוון שהיו אלפי בקשות להפגנות.

דמוקרטיה ליברלית דמוקרטיה ליברלית אבל… אצלנו זה לא יעלה על הדעת. גם כאשר כל המדינה הייתה בסגר, רק ההפגנות הוחרגו.

אני נגד איסור על הפגנות אבל אני בעד הגבלתן. יש להגביל אותן כך שתתקיימנה תוך הקפדה על כללי הריחוק החברתי, כפי שהיה בהפגנות הראשונות בכיכר הבימה, כיכר רבין וגן צ'רלס קלור.

(בינתיים בית המשפט בגרמניה ביטל את ההחלטה).

* באוויר הפתוח – דני קושמרו אמר באולפן שישי שכיוון שההפגנות מתקיימות באוויר הפתוח, אין בהן הידבקויות. האם דבריו נכונים? איני יודע. אבל אם זה נכון, יש לבטל לאלתר את כל ההגבלות באוויר הפתוח. יש לאפשר הופעות המוניות בקיסריה, בפארק הירקון ובכל מקום תחת כיפת השמים, יש להחזיר את הקהל למגרשי הכדורגל, יש לאפשר תפילות המוניות בכותל ובכל מקום בשטח פתוח, לעודד את החתונות ההמוניות במגזר הערבי, שנערכות בחוץ. כי אין התקהלות המונית צפופה יותר מההפגנות בבלפור.

* בושה – הפגנות ומחאות הן נשמת אפה של דמוקרטיה; בין אם אני תומך במחאה זו או אחרת או מתנגד לה וגם אם היא מכעיסה אותי, כך אני רואה אותה. הדמוקרטיה אינה מסתכמת באקט חד-פעמי אחת לארבע שנים (או ארבע פעמים בשנה) של שלשול פתק לקלפי ומרגע זה מתן ייפוי כוח מוחלט לפוליטיקאים המקצועיים, אלא היא גם מעורבות פעילה של אזרחים שאכפת להם ורוצים למחות ולהשפיע. אני עצמי השתתפתי לאורך השנים במאבקים ציבוריים ובהפגנות רבות.

איני שותף למאבק בלפור ואני אף מתנגד לו, למרות שאני מסכים עם חלק מן הביקורת המוטחת בו. יש במאבק הזה צדדים יפים וצדדים מכוערים (בעיקר של קומץ אנרכיסטים שגוררים אותו למקומות שליליים ורעים).

אך הכל נכון כאשר אזרחים ישראלים במדינת ישראל נאבקים למען הדרך שהם מאמינים בה.

בשבת נערכה הפגנה מסוג אחר. "מפגן סולידריות עולמית להצלת הדמוקרטיה הישראלית". בברלין כמובן, קודם כל בברלין, אלא מה? ובערים אחרות בארה"ב, בדרום אמריקה ובאירופה. זהו מפגן עלוב של חבורה מנוכרת ומתנשאת שהדמוקרטיה הלאומית שלנו קטנה עליה; שרוצה להרגיש "גלובלית", קוסמופוליטית, אוניברסלית; אולי מתקנאת בגילויי סולידריות עם עמים מדוכאים שנרמסים תחת דיקטטורות אמתיות. עומדים אותם נמושות עלובי נפש במקומות שונים בעולם כדי להצטלם מפגינים נגד "הדיקטטורה הישראלית".

זהו מפגן מבחיל, מעורר קבס. במקום שיפגינו נגד הדה-לגיטימציה לישראל שמובילים ארגונים אנטישמים דוגמת ה-BDS, הם קופצים להפגין נגד מדינת ישראל ולבטח מסתפחים אליהם עוכרי ישראל שיקפצו על המציאה.

אם האפסים הללו חושבים שבדרך העלובה הזאת הם ישפיעו על דעת הקהל הישראלית, נכונה להם אכזבה – הם ישיגו רק את ההיפך.

התגובה הראויה למפגן השנאה העצמית המבחיל הזה, היא הקריאה הפופולרית בפי המפגינים: בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה!

* מחזק את ידי בנט – מתקפת ההשתלחויות של מירי רגב, דודי אמסלם ואחרים על בנט ושקד הססמולנים היא חלק מקמפיין מתוזמן ומתוזמר היטב. אחת הסיבות, אולי הסיבה העיקרית, להתקפלות של נתניהו ובלימת המהלך לסיבוב רביעי, הייתה הנסיקה של בנט בסקרים. ב-120 הימים הבאים נתניהו ינסה לבלום את בנט ולהחלישו ככל האפשר. בארבעת החודשים נשמע הרבה את הביטוי "ברית אחים". אני מחזק את ידיו של בנט. הצלחתו בסקרים תשרת את האינטרס הלאומי – הכלכלי והחברתי, למנוע סיבוב רביעי.

* כמעט – כתב חנוך דאום: "הנה עוד דוגמה לכך שאני במיעוט מזהיר: אני מחבב את גנץ. האיש הזה, החבוט, שאיבד את בסיס תומכיו, איבד את כבודו, נרמס מימין ומשמאל? וואלה, אני די מבסוט ממנו. אינני מדבר על הכישורים הפוליטיים ועל ההחלטות שלו, כל אחד זכאי לדעתו כמובן, אני אומר רק שבניגוד – תכלס, לכולם – אני רואה מול עיניי אדם שקול, ממלכתי, שמנסה בתנאי כאוס לשים את המדינה לנגד עיניו. וכן, חברים, אני מכיר בזה שאין כמעט קורא אחד שאומר לעצמו עכשיו, 'וואלה, גם אני מרגיש ככה' ".

וואלה, גם אני מרגיש ככה. כך שאם חנוך כתב שאין "כמעט" קורא אחד שמסכים אותו, הכמעט זה אני.

* לא כל האמת – ד"ר רן ברץ פרסם ב"מקור ראשון" מאמר המצדד בעמדת קיבוץ ניר דוד ותוקף את המאבק לפתיחתו של קטע האסי הזורם בו לציבור. המאמר כשלעצמו חשוב, אבל ברץ, שכתב אמת, לא כתב את כל האמת. הוא כתב את האמת שהשמאל הרדיקלי האנטי ציוני עומד מאחורי המאבק. הוא כתב את האמת שלא נחל האסי מעניין את מחוללי המאבק, אלא השנאה לקיבוצים, שמייצגים את הציונות. הוא אף ציטט את הודעת הקרן החדשה התומכת במאבק. אך הוא הסתיר את האמת, שהמתקפה נגד ניר דוד היא דו-ראשית, משמאל ומימין. ושגם ההתקפה מימין אינה קשורה למי האסי, אלא לשנאת הקיבוצים והסתה נגד הקיבוצים. די בשיטוט קליל בפרופילים ימניים ברשתות החברתיות כדי להיווכח בכך. די לקרוא את ציוצי הנאצה וההסתה של יאיר נתניהו כדי להיווכח בכך. והוא יודע שהמון שותה בצמא את ציוציו, מתוך הבנה שהוא רק הצינור. ולציוצים האלה יש יותר כוח מלפרסומי ההסתה של הקרן החדשה או של הקשת המזרחית.

* דמויות מופת – כשהציונות הדתית תתפכח ותצא מהסרט הרע שהיא קלעה את עצמה לתוכו בשנים האחרונות – מנדלבליט ואלשייך יוכרו כדמויות מופת, שעליהן הציונות הדתית תחנך את הטובים בבניה.

* מכחישי השואה בוחשים ביד ושם – על פי פרסומים בתקשורת, השר לשעבר אפי איתם הוא מועמדו של נתניהו לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם. אני מכיר ומוקיר את אפי, תושב נוב שבגולן, וסבור שהוא ראוי לתפקיד. עם זאת, איני יודע מי המועמדים האחרים ולכן איני יודע אם הוא המתאים ביותר.

ניתן לתמוך במועמדותו של איתם או להתנגד לה, כמו לכל מועמדות. אבל בתגובות של מתנגדי המינוי, נאמרו דברים שמשמעותם היא התייחסות לישראל ולצה"ל כמצויים על הספקטרום הנאצי. כל אמירה באורח זו אינה אלא הכחשת שואה. מן הראוי שמכחישי שואה לא יתערבו בענייני יד-ושם, המוסד להנצחת זכר השואה.

* לקדם את הציונות המעשית – הציונות המדינית והציונות המעשית מגבות זו את זו ומשלימות זו את זו לאורך כל שנות הציונות. כאשר ערוץ אחד נחסם, הדגש עובר לערוץ האחר. רק לא לעמוד במקום ולעצור את תהליך הגשמת הציונות.

החלת הריבונות היא הציונות המדינית. אף שנתניהו טוען שהחלת הריבונות עדיין על הפרק, אני מתקשה להאמין לו (והלוואי שאתבדה). ולכן, יש לקדם את הציונות המעשית, את ההתיישבות. אם לא תוחל כעת הריבונות על בקעת הירדן, על הממשלה להחליט על תכנית לאומית להתיישבות רבתי בבקעת הירדן בשנים הקרובות.

ואילו הוחלה הריבונות? הייתי קורא למנף אותה לקידום הציונות המעשית ולהחליט על תכנית לאומית להתיישבות רבתי בבקעת הירדן.

* חוק חרדי – סמוטריץ' מעלה הצעת חוק חרדית לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות. מעבר למניעת עליה מהאנשים שהוא רוצה למנוע את עלייתם, הוא גם מטיל דופי ביהדותם של רבים מן העולים מחבר המדינות בשלושים השנים האחרונות. החרדים בטוח יצביעו בעד הצעתו. אני מקווה מאוד שכל הח"כים הציונים, כולל אנשי הציונות הדתית, יורידו אותה מעל הפרק.

* על סמך ראיות – בימים הקרובים יוקרן בפסטיבל "דוקאביב" הסרט "האיש שרצה יותר מדי", סרט תעודה על אולמרט. ב"אולפן שישי" הוקרן קטע מן הסרט שבו עו"ד, פעיל ימין, איש הארגון "משפטנים למען א"י", מספר איך הארגון שלו חיפש ומצא חומר מפליל על אולמרט כדי להפיל אותו, על מנת שלא יוכל לממש את התכניות המדיניות שתכנן לנסיגה מיהודה ושומרון. הנה, לכאורה, האקדח המעשן לטענתו של אולמרט שתפרו לו תיק כדי להדיח את ראש הממשלה הנבחר.

אכן, לא סימפטי לראות ארגון המחפש ואוגר חומר על יריבים פוליטיים, כולל יריבים פוטנציאליים, כדי להשתמש בהם בעת הצורך. יש כאן ריח לא נעים של סחטנות. ואני בטוח שגם בשמאל יש הנוהגים כך. אני מעדיף ארגון כמו "התנועה לאיכות השלטון", הלוחמת בשחיתות משמאל ומימין כאחד. אבל עצם חשיפת השחיתות היא אזרחות טובה.

בין הסיפור הזה לבין תפירת תיקים אין ולא כלום. אולי החומר שאותו ארגון אסף היה המצת לתחילת החקירות, אולם משהחלו החקירות, מה שעמד לנגד עיני החוקרים הן הראיות ואך ורק הראיות. והראיות הניבו כתב אישום, וכתב האישום הוליד הרשעה וההרשעה הולידה גזר דין של מאסר בפועל.

אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. הוא פושע שהורשע בפשעים חמורים וישב בצדק במקום שבו יושבים פושעים כמוהו. היותו ראש הממשלה אינה מעמידה אותו מעל החוק, אלא להיפך – כלפי מנהיג שאמור לגלות דוגמה אישית יש להחמיר יותר מאשר כלפי סתם עבריין קטן.

ההתקרבנות וההתבכיינות שלו לא מרגשת אותי. ומן הראוי שלא תרגשנה אף אזרח. 

* בזמן – לאורך השנה האחרונה עשיתי לי מנהג – בכל ראש חודש, או בימים הראשונים של החודש, קראתי את הפרק העוסק באותו חודש, בספרה של דליה מרקס "בזמן – מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי".

היה זה מסע מרתק ומעשיר בזמן היהודי-ישראלי-ציוני. מסע לעומקו של חודש, לתכניו, למועדים שבו ולתפילות והברכות הכרוכות בו. דליה מרקס היא רבה רפורמית ופרופסור לליטורגיה ומדרש. ליטורגיה היא מערכת הטקסים הפולחניים והתפילות של הדתות. ואכן, הספר עשיר ומעשיר בעיון עומק בתפילות; תפילות מסורתיות, תפילות עתיקות ותפילות חדשות ומתחדשות.

הספר בא מאהבה, ובנוסף לידע הרב ולהעמקה הוא שופע באהבה; אהבתה של המחברת לדת היהודית, למסורת היהודית, לעם ישראל על כל זרמיו ועדותיו, לארץ ישראל ולאדם באשר הוא אדם. הוא ספר דתי מאוד, הוא ספר ציוני מאוד והוא ספר הומניסטי מאוד. מרקס שוזרת בו לאורך לוח השנה את הזמן היהודי והזמן הישראלי, לא כשני קווים מקבילים אלא כשני קווים השזורים זה בזה ללא הפרד. דווקא לכן חסר לי מקומו של יום ירושלים בפרק על חודש אייר, שהוזכר רק כדרך אגב.

אני מקווה שבין קוראיו של הספר יהיו גם דתיים אורתודוקסיים; דומני שהם יופתעו לראות עד כמה רחוקה הדעה הקדומה על היהדות הרפורמית ממה שהיא באמת; לא תנועה המקצצת בנטיעות אלא תנועה המרחיבה את היריעה היהודית.

סיימתי השבוע את קריאת הספר ואני חש מוכן ומזומן לקבל את השנה הבאה עלינו לטובה.

            * ביד הלשון

דגנרלים – העיתונאי יוסי כהן, לשעבר יועץ התקשורת של נתניהו, כינה את גנץ ואשכנזי, במאמר ל"הארץ" – צמד הדגנרלים.

ביטוי הגנאי לקצינים בכירים, המחבר בין דגנרט לגנרל, הוא המצאה של עיתונאית השמאל סילבי קשת. היא הרבתה להשתמש בו בטורה "חץ מסילבי קשת" במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". דגנרט הוא שם נרדף (בסלנג שיצא מן האופנה) לטמבל. במובן המקצועי דגנרט הוא אדם מנוון מבחינה פיזית או מנטלית.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s