צרור הערות 23.8.20

* מסע לעמק השווה – בהסכם הקואליציוני הוחלט על הקמת "קבינט פיוס", שיעסוק בשסעים בחברה הישראלית ויפעל לאיחוי הקרעים ולגיבוש פתרונות של הסכמה לאומית.

גם את הסעיף הזה בהסכם נתניהו הפר. אלא מה? הרי האיש נבנה מהקרע והשסע.

במקום שאין אנשים – היה אתה איש. שר התקשורת יועז הנדל מתנועת דרך ארץ הקים מעין "קבינט פיוס אזרחי" – מסע לעמק השווה, בהובלה של הרב בני לאו ושלו. הפורום כולל מנהיגים, אנשי רוח ומעשה שיפעלו לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית.

בין החברים בפורום השופט אליקים רובינשטיין, המשורר ארז ביטון, פרופ' יפעת ביטון, יו"ר זק"א יהודה משי זהב, פרופ' פניה עוז זלצברג ועוד.

שניים חסרים מאוד בפורום – פרופ' רות גביזון והרב עדין שטיינזלץ, שהלכו החודש לעולמם.

דוגמה לבעיה, שעם קצת רצון טוב ניתן לפתור בדרך של הסכמה ופשרה, היא הסיפור של נחל אסי בקיבוץ ניר דוד. זו סוגיה ששני הצדדים בה צודקים אבל בהידברות ניתן להגיע לפשרה שהכל יהיו מרוצים ממנה. הבעיה היא שיש מי שמטרתם אינה למצוא פתרון אלא להכניע ולהשפיל, לנהוג בחוסר התחשבות ובלי לבחול גם באלימות.

ואיך מתבטאת המנהיגות הלאומית בסוגיה הזאת? "הבן של", שהכל יודעים שהוא השופר של אביו, הוא גדול המסיתים, המשסים ומחרחרי השנאה בנושא הזה. הוא מצייץ פשקווילים של הסתה נגד קיבוץ ניר דוד ונגד התנועה הקיבוצית כולה. למה? כי הוא נהנה מהשסע, מהקרע, מהשנאה. כי הוא נבנה ממנה, בשיטת הפרד ומשול.

* תנועה אימפוטנטית – המסית והמדיח הסדרתי, הבן של, הוא לוחם ידוע לצדק ושוויון. באחד הפשקווילים שנועדו להסית ולחרחר שנאה הוא כתב (מתוך ידיעה שהרעל מופץ מיד בכל תעלות הביבים, כי המוני החסידים מבינים שזה בשם האב): "קומוניסטים ארורים שגזלו חצי מאדמות המדינה על חשבון עיירות הפיתוח. שחררו את האסי לתושבי בית שאן לפני שאתם מטיפים".

והתנועה הקיבוצית האימפוטנטית לא הגישה נגדו בו ביום תביעת דיבה על סך מיליון ₪. צריך להכות אותו באיבר שהכי כואב לו – הכיס.

* בגרמנית זה נשמע טוב יותר – "קומוניסטים ארורים שגזלו חצי מאדמות המדינה על חשבון עיירות הפיתוח. שחררו את האסי לתושבי בית שאן לפני שאתם מטיפים". אם נחליף את המילה "קומוניסטים" ב"יהודים", אפשר לתרגם זאת בקלות לשפה שבה אמר שר התעמולה: "אם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת".

* תרבות של פחד ושקר – כאשר אני שומע ליכודניקים שמתראיינים ומצדיקים את מידורם של שר הביטחון ושר החוץ מההסכם עם איחוד האמירויות, אני יודע שהם משקרים.

כאשר אני שומע אותם מדקלמים את השקר שנתניהו פחד מהדלפות, אני יודע שהם משקרים. הם יודעים שהוא עשה זאת בגלל האופי המחורבן שלו – אגו, רצון לנכס לעצמו את כל התהילה ולמדר כל שותף אפשרי בה; התנהגות בלתי ממלכתית, הפוגעת בסדרי ניהול מדינה בסיסיים, פוגעת במכוון באחדות הלאומית וגם מהווה סיכון ביטחוני (מכך שמערכת הביטחון אינה שותפה בתכנון ובחשיבה).

גם כאשר הם מצדיקים את התעלול של הפרת ההסכם הקואליציוני, תוך פגיעה בכלכלת ישראל, במניעת תקציב מדינה והחלפתו ב"תקציב" לחודשיים, אני יודע שכאשר הם מדקלמים איזו הצדקה "כלכלית" – הם משקרים. הם יודעים שמדובר בסך הכל בתעלול פוליטי שנועד לאפשר לו לגנוב את הרוטציה.

למה הם משקרים? כי הם מ-פ-ח-דים.

זה, אולי, הנזק החמור ביותר של נתניהו לחברה הישראלית – השלטת תרבות החשבון, הפחד והשקר.

* אוסלו ג' – הלקח של שלושת החודשים האחרונים, הוא שהסכם עם נתניהו הוא כמו הסכם עם אש"ף.

* בכיר בליכוד – אם מישהו לא הבין משום מה – בליכוד יש רק בכיר אחד.

* מופע אימים של מאפיונר – מופע האימים של אוחנה באולפן שישי בערוץ 12 הייתה הופעה של מאפיונר. נער השליחויות של נתניהו, שנכנס למשרד המשפטים כסוס טרויאני כדי להחריב את מערכת המשפט בשירותו של המושחת, מנסה לגונן על הנאשם באמצעות הטלת רפש על כל גורמי שלטון החוק. לא ייאמן שהמושחת הזה היה שר המשפטים והיום הוא השר לביטחון פנים. במדינה מתוקנת זה לא היה קורה.

* אף על פי כן – אף על פי כן, ולמרות הכל – מול האלטרנטיבה היה נכון להקים את ממשלת האחדות. וגם אם נתניהו יפרק אותו, נגד האינטרס הלאומי ומטעמים אישיים נכלוליים – נכון היה לנסות ליצור ממשלת אחדות יציבה שתילחם בקורונה ותטפל במשבר הכלכלי.

* אלטרנטיבה מהותית – האלטרנטיבה המנהיגותית שמציג בני גנץ, אינה ניסיון להיות יותר נתניהו מנתניהו (ע"ע לפיד&בנט), אינה רק אלטרנטיבה פרסונלית, אלא אלטרנטיבה ערכית, מהותית, תרבותית; מנהיגות שרואה את תפקידה לשרת את העם ומעמידה את האינטרס הלאומי – לא רק כאינטרס העליון אלא כאינטרס היחיד.

* הדרך להפלת נתניהו – אם נתניהו יקבל החלטה מטורפת להשליך את מדינת ישראל אל גלגלי סיבוב בחירות רביעי, בתנאי קורונה ומשבר כלכלי העמוק ביותר בתולדותיה, אך ורק בשל אינטרסים אגואיסטים, הרצון לדבוק בכל מחיר בשלטון והתקווה או הפנטזיה שיצליח הפעם להקים קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותבטל בצורה זו או אחרת את משפטו – טוב יעשו בנט וליברמן אם יתאחדו לגוש ימני משותף שיפיל את נתניהו מהשלטון.

* שוויון בפני החוק – שוויון בפני החוק, הוא שגם ראש השב"כ לשעבר, יהיה רב זכויות כאשר יהיה, כפוף לחוק. וכאשר הוא עובר על החוק, יש לנהוג כלפיו בדיוק כפי שנוהגים כלפי כל מי שעובר על החוק. ובכל זאת יש הבדל בינו לבין עבריין אחר. ממנו אנו מצפים לדוגמה אישית של כיבוד החוק ושל ניהול מאבק על פי חוק.

ולכן איני שותף להצגה של תמונות כרמי גילון א-לה נלסון מנדלה עם שפך ההתבכיינות הנלווית לה.

* סמולן – גדעון סער צייץ נגד הוויתור על החלת הריבונות הישראלית במסגרת ההסכם עם איחוד האמירויות. תמצית התגובות שקיבל: "סמולן". כי מיהו סמולן? מי שאינו אומר אמן על כל מעשה / החלטה של נתניהו.

הרשת גם מופצצת ב"תשקורת הססמולנית שמריצה את בנט לראשות הממשלה".

* ששה גמדים וענק אחד – ההסכם עם איחוד האמירויות הוא בשורה גדולה לישראל. ראשית, בעצם עשיית שלום עם מדינה ערבית. זו בשורה שמרנינה את לבו של כל שוחר שלום. ושנית, כיוון שהיא המיתה את "היוזמה הערבית", שהמשמעות שלה היא הכתבת תנאי התאבדות לישראל. כתבתי על כך רבות מאז חתימת ההסכם.

אבל כיוון שכתבתי על כך שיש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, חסיד שוטה של נתניהו עשה חשבון: אם הוא כותב בעד החלת הריבונות על בקעת הירדן, סימן שהוא נגד ההסכם עם איחוד האמירויות. למה? כי ביבי…

ואז הוסיף אותו חסיד שוטה, שההסכם הזה הוא הדבר החשוב ביותר שקרה לנו מזה 1,400 שנה.

ניסיתי להבין מה קרה לפני 1,400 שנה שהוא חשוב אפילו יותר מהסכם הנרמול עם איחוד האמירויות, ולא עלתה בידי.

אבל לא אלך רחוק, אסתפק בדורות האחרונים. להלן דירוג האירועים החשובים ביותר בתולדות עם ישראל בדורות האחרונים:

א. ההסכם עם איחוד האמירויות.

ב. הקמת מדינת ישראל.

ג. הקונגרס הציוני הראשון.

ד. שחרור ירושלים.

ה. הצהרת בלפור.

ו. הסכם השלום עם מצרים.

ז. הסכם השלום עם ירדן

ולמה ההסכם חשוב יותר מששת האירועים המדורגים אחריו? כי הם מתקשרים עם גמדים כמו הרצל, בן גוריון, אשכול, בגין ורבין ולא עם הענק המזוהה עם ההסכם.

* סוף היוזמה הערבית – בשנת 2002 הוצעה יוזמת ה"שלום" הסעודית ובשנת 2007 היא אומצה בידי הליגה הערבית והפכה ליוזמה הערבית. על פי היוזמה, ייכון שלום בין ישראל לבין כל מדינות ערב, אם ישראל תחזור לקווי 1949 (כלומר תחלק את ירושלים, תיסוג מיהודה, שומרון, בקעת הירדן והגולן), תעקור כל יהודי שחי באזורים אלה מביתו ותנשל אותו מאדמתו, וכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל תוטבע במיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" ה"שיבה". כמובן שזה לא שלום ואפילו לא בסיס לדיון. אבל ניסו לסנוור אותנו בכך שהדבר יביא להכרה בישראל של כל מדינות ערב ושלום אזורי.

עיקר חשיבותו של הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות הוא שבירת החזית של היוזמה הערבית. הנה, איחוד האמירויות כרתה עם ישראל הסכם נרמול ללא כל קשר לתכנית הערבית. ובעקבותיה צפויות לבוא מדינות ערביות נוספות. המציאות הזאת תמוסס ותפורר את היוזמה המסוכנת ותקדם בכך באמת את השלום במזרח התיכון.

למה אותן מדינות עושות זאת? לא, הן לא הפכו ציוניות. הן הבינו שזה האינטרס האמתי שלהן. הן הבינו שהיחסים הנורמליים עם ישראל משרתים את האינטרס הכלכלי והביטחוני שלהן. הן אינן מודות בכך בפה מלא, אך הן מתחילות להבין איזה בזבוז של יותר משבעים שנה הן גזרו על עצמן בכך שהפכו את עצמן בנות ערובה לאינטרס הפלשתינאי ולחזון של מחיקת ישראל מהמפה.

כיוון שמדובר באינטרס של אותן מדינות, אין שום סיבה שישראל תוותר על נכסים שלה תמורת ההסכם. תמורת הנורמליזציה שישראל מקבלת היא תתן נורמליזציה לאותן מדינות. ניתן לעשות זאת במקביל להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי היישובים ואסור לישראל להתפשר בנושא הזה. אסור לישראל להתפשר גם על הבטחת העליונות האיכותית הביטחונית שלה במזרח התיכון ולתת יד לאספקת נשק אסטרטגי כמו מטוסי ה-F-35 למדינות ערביות.

* שלום עושים עם… – קרולינה לנדסמן כתבה מאמר ביקורתי מאוד ב"הארץ" על הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות. "ישראל… כורתת בריתות עם משטרים לא ליברליים". קדמה לה נועה לנדאו שקיטרה: "ישראל עושה שלום עם מדינה שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליה הוא שהיא דמוקרטית".

אכן, הן צודקות, איחוד האמירויות היא דיקטטורה. אז אני מבין שהמסר שלהן הוא ששלום עושים רק עם דמוקרטיות. האם הן מציעות לבטל את הסכם השלום עם הדיקטטורה המצרית? ואת הסכם השלום עם הדיקטטורה הירדנית? ואת הסכמי אוסלו עם ארגון הטרור בראשות רב המרצחים? ולנתק את היחסים עם הרש"פ הדיקטטורית? והן מגנות את המו"מ שנעשה עם הרודן הסורי רוצח ההמונים ועם בנו הרודן הסורי רוצח ההמונים, שקוטנו עבה ממותני אביו?

לנדסמן טוענת שישראל אינה דמוקרטיה כי בשטח שבשליטתה יש אזרחים בעלי זכות בחירה ולפלשתינאים אין זכות בחירה. היא שכחה, שהפלשתינאים הם אזרחי הרשות הפלשתינאית, שעם הקמתה היו בה בחירות, עד שאבו מאזן החליט שלא יהיו בה בחירות ומאז אין בה בחירות. הפלשתינאים הם בעלי זכות בחירה ברש"פ, אבל הזכות שלהם אינה ממומשת וזה לא בגלל ישראל ולא קשור לישראל.

* אובדן הבושה – בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", אנו קוראים על "עגלה ערופה". זהו טקס שנעשה בעיר שבקרבתה התגלתה גופה של נרצח, ולא ידוע מי הרוצח. בשיאו של הטקס אומרים זקני העיר ושופטי העיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". ונשאלת השאלה: למה? מישהו חשד בכם? מישהו חושב שאתם הרוצחים?

המשמעות העמוקה של הטקס אינה אמירה מן השפה אל החוץ, אלא תחקיר יסודי וחשבון נפש יסודי של מנהיגי העיר לפני שהם יכולים להצהיר שידיהם נקיות. ברור שהם אינם אשמים, השאלה היא אם אינם אחראים. יש הבדל בין אשמה לאחריות. אשם הוא מי שביצע את הפשע. אחראי גם מי שלא עשה הכל כדי להבטיח שפשע כזה לא יקרה; במובן החינוכי, במובן הבטיחותי, במובן של עיצוב הנורמות.

שני מעשי זוועה בלתי נתפסים נחשפו השבוע – האונס הקבוצתי האכזרי באילת וההתעללות הנוראה בפעוטות ב"גן הזוועות". המשותף לשני המקרים הללו, מלבד האכזריות, הוא ההמוניות.

קורה שיש מטפלת סדיסטית שמבצעת את זממה בהיחבא ודואגת שאף אחד לא יראה. קורה שיש איזו חיית אדם, אנס שאורב במחשכים לטרף ומבצע את זממו. כאשר צוות שלם של מטפלות, בגלוי, שותפות למעשה, המשמעות של זה היא שמדובר בנורמה. כאשר שלושים איש (וגם אם יתברר שזה עשרים או עשרה) מבצעים אונס קבוצתי יחד ואף אחד אינו אומר: עצרו! ושם לזה קץ – זו נורמה.

זה האסון הנורא. כאשר תופעות כאלו קורות, איננו יכולים שלא לקחת אחריות כחברה, לבחון מה קרה אצלנו? מה השתבש? איך הדבר אפשרי?

אני זוכר, בילדותי, את אבא שלי חוזר נסער הביתה. הוא סיפר לי שהיה באיזו חנות והמוכר אמר לו שהמחיר הוא כזה וכזה אבל בלי קבלה הוא יהיה כך וכך. מה שהסעיר את אבא שלי היה העובדה שכך, בגלוי, בלי בושה, אותו אדם פנה אליו עם ההצעה המגונה הזאת. והוא אמר: "יותר משמפריע לי עצם הניסיון לרמות את רשויות המס, מפריעה לי העובדה שאבדה הבושה".

איבדנו את הבושה. בחברה שהתייחסה במקרה הטוב בסלחנות ובמקרה הרע באהדה לחבורת החוליגנים באיה-נאפה – האונס המזוויע באילת לא צריך להפתיע.

* התקרב לשיא של עצמו – רוגל אלפר מתחרה עם עצמו בשיאי שנאת ישראל, שנאת הישראליות ושנאת היהודים והיהדות שלו. הפעם הוא כמעט התקרב לשיא של עצמו, בפשקוויל שבו הסביר את האונס הקבוצתי באילת. הוא קרה כי מדובר בישראלים. כי טבעם של ישראלים הוא לאנוס. אונס קבוצתי הוא "פגם שמושרש עמוק באופי הלאומי" הישראלי, כמו כתם לידה. אונס קבוצתי הוא "מחלה חברתית ישראלית… גברים צעירים משני עברי נחל האסי, שלא יסכימו אולי על שום דבר חוץ מעל זכותם לאנוס יחד אישה. המכנה המשותף הגדול האחרון". האנסים "פועלים מתוך אינסטינקט. אינסטינקט ישראלי". לא. הפשקוויל המזוויע הזה לא שבר את שיא האנטישמיות שלו. היו לו חמורים יותר.

* אתה מתגזען – רוגל אלפר מכנה את יעקב בוזגלו שייח' ומוסיף: "העובדה שאני מכנה אותו שייח' לא מעידה שאני מתגזען עליו". אתה כן.

* לא חצה את הקווים – במתקפה המקארתיסטית של דבוקת שוקן על ישראל קטורזה, בעקבות השתתפותו בתשדיר של משרד הבריאות, הקורא לציבור לעטות מסכות, הם סיפרו סיפור קונספירטיבי על פיו השלטון נבהל כאשר קטורזה הצטרף למאבק האמנים ולכן קנה את שתיקתו באמצעות התשדיר.

מסתבר שקטורזה המשיך לפעול במאבק האמנים, השתתף מטעמם בישיבה של ועדת הקורונה והיה שותף למו"מ שהסתיים בשעה טובה במתווה לחידוש אירועי התרבות.

הוא לא ניהל מאבק "נגד השלטון", אלא השתתף במאבק למען התרבות והאמנות. הוא לא רואה במדינה אויב ולכן הוא לא חצה את הקווים כשהשתתף בתשדיר מטעם המדינה. הוא בעד האמנות אך גם בעד המאבק בקורונה ולא רואה "בגידה" בכך שהוא משתתף בתשדיר למלחמה בקורונה.

בקיצור, הוא לא הזוי כמו השוקניסטים.

* שלומי שבן מארח – אקורד הסיום של התכנית הנפלאה ב"כאן 11" "שלומי שבן מארח" היה אירוח של שלום חנוך הגדול. סיום נפלא לתכנית נפלאה. אני מקווה שזאת התכנית האחרונה רק של העונה הראשונה, ושיהיה לה המשך.

זו תכנית מוסיקלית נפלאה. שלומי שבן מארח אמפתי, אינטליגנטי, סקרן, נעים הליכות, מפרגן ובעיקר – הוא מארח קולגות, מבין לנפשם ומצליח להעביר לקהל גם את מה שמאחורי הצלילים. הוא יודע לשאול מה שמראיין שאינו מן המקצוע לא בהכרח ידע לשאול. בכל תכנית הזמרים שרו כחמישה ממיטב שיריהם והוא ליווה אותם בנגינה וירטואוזית בפסנתר. כשהוא ראיין פסנתרנים כיוני רכטר ושלמה גרוניך שניהם ניגנו על הפסנתרים בדואט קלידני נהדר. לעתים האורח הביא עמו פסנתרן נוסף, כמו משה לוי שהצטרף לשלום חנוך.

התכניות שצפיתי בהן היו עם יוני רכטר, שלמה גרוניך, חוה אלברשטיין, רונה קינן, שולי רנד, שלומי שבת, שי צברי, אסף אמדורסקי, אלון עדר ושלום חנוך. נהניתי מאוד, ולבטח אשלים את התכניות שהחמצתי, עם מרינה מקסימיליאן ונינט טאייב.

* דיברנו על משפחה – שלומי שבן שוחח עם שלום חנוך על שירו "דיברנו על הצלחה" ובהקשר של השורה "דיברנו על משפחה", אמר שלום חנוך שהוא רוצה לומר בכנות שכל הנושא הזה של משפחה לא מדבר אליו בכלל. "מי שאני אוהב – אני אוהב, זה לא קשור למשפחה".

אני אוהב מאוד את שלום חנוך, אבל אני מודה שכשהוא אמר זאת – נגעלתי.

משפטים אחדים לאחר מכן הוא דיבר על נכדו המוסיקאי המוכשר עמרי. איזו גאווה, איזו הערצה, איזו אהבה! וזאת הייתה אהבה של סבא. של סבא אוהב וגאה.

נרגעתי.

* האיכות של השידור הציבורי – אני מתאהב יותר ויותר ב"כאן 11", ערוץ הטלוויזיה האיכותי ביותר בישראל. הדרמות המעולות "מנאייכּ", לפני כן "טהראן" וקודם לכן "שטוקהולם 2", "שלומי שבן מארח", סדרת התעודה "עושים לביתנו" על תולדות הכלכלה בישראל, "המרדף" וכמובן "זהו זה".

איכות של ממש, מול הזבל והריאליטי של הערוצים המסחריים. זה כוחו של השידור הציבורי.

אבל את החדשות אני מעדיף בערוץ 12.

* לאן היהודים באים – אני לא מתלהב מהתכנית "היהודים באים", כי היא לא ממש מצחיקה, לא עשויה בטעם טוב ולא ברמה גבוהה. אבל זאת כבר שאלה של טעם. ברמה העקרונית, אני מאוד בעד סאטירה על גיבורי התנ"ך ועל תולדות היהדות והציונות. עצם קיומה של סאטירה כזו מחזקת את מקומה של ההיסטוריה היהודית ואת מקומו של התנ"ך בחיינו. ההזדעקות נגד התכנית מזכירה לי את ההזדעקות נגד פרסום קריקטורה של מוחמד.

* מתקשים.ן – מכירים את הנוהג המגושם לכתוב א.נשים, אתם.ן וכו'? אז בטקסט שקראתי ברוח זו הופיעה המילה מתקשים.ן. מה זה מתקשים.ן? זה גם מתקשים וגם מתקשין? מה זה מתקשין? מתקשים בארמית? ככה זה כשמנסים לאנוס את השפה העברית.

* שומר פתאים – נוסע בירידות המפותלות מהגולן, בכבישים הפקוקים בימי עומס השיא של המטיילים. לפניי מכונית ולפניה – סמי-טריילר. בעיקול הכי חד (הסיבוב שממערב לגשר בנות יעקב – עיקול הירדן ההררי), ללא כל שדה ראיה, הנהג שלפניי מחליט לעקוף את המשאית. עוקף – ומולו דוהרת מכונית. איכשהו שתי המכוניות הצליחו לתמרן והכמעט-תאונה הסתיימה בשלום.  

על השמשה האחורית של הרכב העוקף היה סטיקר: "מבטחי בה'". הפעם זה עבד. אולי נכון יותר הפסוק "שומר פתאים ה'".

            * ביד הלשון

ארוכה הדרך לחירות – ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ אמר בריאיון רדיו שהוא רואה בקבלת הצעת החוק שלו לדחיית מועד התקציב בקריאה טרומית אינדיקציה חיובית לסיכול הסיבוב הרביעי. המראיין הזכיר לו שזו רק קריאה טרומית ועוד ארוכה הדרך לקבלת החוק, וצביקה האוזר השלים אותו במילים: "ארוכה הדרך לחירות".

"ארוכה הדרך לחירות" הוא שמו של ספר שכתב יעקב מרידור על תקופת שביו באפריקה, שבה ארגן חמש בריחות מהמחנות. בארבע מהן נתפס והוחזר למחנה. בבריחה החמישית לא נתפס והגיע לארץ ישראל.

מרידור היה מפקד האצ"ל, לאחר נפילתו של דוד רזיאל בפעולה בעיראק, שבה השתתף גם מרידור. הוא ויתר על התפקיד לטובת בגין לאחר הגעתו לארץ ישראל וכיהן כסגנו. הוא נתפס בידי הבריטים וגורש לאפריקה. כיהן שנים רבות כח"כ מטעם תנועת החירות וכשר הכלכלה בממשלת בגין.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s