צרור הערות 5.8.20  

* שעיר לעזאזל – אם נדביר את הקורונה, זה יהיה בזכות נתניהו, כמובן. אם ניכשל, זה יהיה באשמת רוני גמזו, כמובן.

* התמכרות – חוששני שכשתגמר הקורונה, אתקשה להיגמל מההתמכרות לקריאת נתוני הקורונה.

* פייק ראש ממשלה – יש אך ורק סיבה אחת לכך שנתניהו אינו רוצה לקבוע תקציב מדינה לשנה וחודשיים, אלא פיקציה של "תקציב" לחודשיים. הוא רוצה להשאיר לעצמו את האופציה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל המסריח ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. לשם כך הוא פועל בעליל נגד האינטרס הכלכלי הלאומי, תוך שהוא מאיים בבחירות, כלומר בשפיכת מיליארדים מיותרים והקצנת השנאה בחברה הישראלית, בתוך משבר כלכלי, חברתי ובריאותי קשה כל כך.

הסיפור המצוץ מהאצבע שלו, כאילו בתקציב לחודשיים אפשר להזרים כסף למשק כדי להתניע אותו ולעומת זאת תקציב לשנה וחודשיים הוא בהכרח תקציב של קיצוצים, הוא דמגוגיה אינפנטילית, שרק חסיד שוטה של נתניהו שאומר אמן על כל שטות שהוא פולט, מסוגל לקנות אותו.

אכן, חובה להזרים מיד חמצן למשק. יש לעשות זאת בתקציב הנורמלי. ותקציב נורמלי מחייב קיצוצים? אם הוא טוען כך, הרי משמעות הדבר, היא שאחרי החודשיים, התקציב הבא יהיה של קיצוצים. אם כך, מה זה משנה אם התקציב יקבע כעת לשנה וחודשיים, או בתקציב לשנה אחרי החודשיים? הרי הקיצוצים הם אותם קיצוצים. ואם הוא נגד הקיצוצים – שיבנה עכשיו תקציב ללא הקיצוצים.

המשק והחברה זקוקים למידה של יציבות בתוך הכאוס הזה, ולכן חובה לקבוע תקציב, ולא פייק תקציב.

לפני מספר שבועות נתניהו שיקר כאשר אמר שבכירי הכלכלנים וצמרת האוצר תומכים בעמדתו. כאשר התברר שזה שקר ואף אחד לא תומך בשטות הזאת, הוא החל להתרברב איך כאשר היה שר האוצר כל הכלכלנים בארץ ובעולם טעו והוא צדק.

פייק פייק פייק.

אני מקווה מאוד שגנץ לא ייכנע הפעם להפרה בוטה, ברגל גסה, של ההסכם הקואליציוני, שכל מטרתה לגנוב ממנו את הרוטציה, תוך פגיעה במודע במשק הישראלי בשעה קשה זו.

* מבחן השכל הישר – בוגי יעלון צייץ: "השבתת 200 אלף עובדי עולם התרבות, נראית כמו סתימת פיות מכוונת של משטר, שאינו מוכן לאפשר ביקורת".

את הטענה הזאת אני מציע להעמיד במבחן השכל הישר. עיקר החשיפה של האמנים לציבור הרחב היא בכלי התקשורת. היום, חשיפתם בכלי התקשורת גדולה יותר מבשגרה. בדרך כלל, חשיפתם היא בעיקר ביצירה האמנותית שלהם, ואילו עכשיו היא בעיקר במחאה וביקורת, בחשיפה אדירה. אין יום שבו זעקת האמנים אינה נשמעת בכלי התקשורת. אמנים רבים משתתפים בהפגנות, והתקשורת מיד מראיינת אותם והם מותחים ביקורת חריפה על נתניהו.

מכאן, שבמבחן השכל הישר, האינטרס המובהק של נתניהו הוא דווקא שהאמנים יחזרו בהקדם האפשרי לעיסוקם.

מי שהפגיעה בהם היא קשה יותר משל האמנים, הם אנשי התאורה וההגברה, פועלי הבמה, הנהגים וכו'. איזה אינטרס יש לנתניהו לגרום להם להיות נגדו?

בקיצור – אלה דברים חסרי שחר.

* יחס הפוך – ככל שעקומת האלימות והפרת החוק בהפגנות משוטחת, כך עולה מספר המשתתפים בהן, והן הופכות למשמעותיות יותר.

וכמובן, שמוכח עד כמה שקרי ודמגוגי הנראטיב על המשטרה הפוליטית, הרודפת, האלימה.

אך עדיין יש הפרת חוק והתנגשות עם המשטרה והתלהמות קיצונית, שפוגעת בראש ובראשונה במטרותיהם של המפגינים.

* להסתה יש חיים משלה – הג'ורה מחק את ציוץ ההסתה בהוראת השופטת. לא פעם הוא מחק בעצמו ציוצי הסתה של עצמו. לעתים – בהנחיית אביו, כביכול. השיטה בדוקה. הוא מצייץ, הרעל זורם בתעלות הביבים ועושה את שלו. להסתה יש כבר חיים משלה ואז הוא מוחק. בין הציוץ והמחיקה הוא כבר צייץ עוד ציוצי רעל לרוב.

* מעמד השוטר – במדינה שבה ראש הממשלה, שרי ממשלה ותעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה, מסיתים במשך שנים נגד המשטרה, מבזים אותה, מעלילים עליה עלילות שפלות ותיאוריות קונספירציה מטורללות, הופכים אותה מרמס ושק חבטות, מספרים שהמשטרה "תופרת תיקים" ומבצעת "הפיכה שלטונית", מה ציפיתם? שאזרחים יכבדו את המשטרה? שיקשיבו לשוטרים? שלא יכו שוטרים?

* התיקון – בשבוע שעבר מתחתי ביקורת על ההתנהלות מול חיזבאללה, ועל הפגיעה בהרתעה. היה זה בעקבות הפגנת הפחד מפני פגיעה במחבלי חיזבאללה ושיא השיאים – החלטה מגבוה לא לפגוע במחבלים שחדרו לישראל.

אבל השבוע היה התיקון. ההתקפה המשמעותית של צה"ל בסוריה, בתגובה לניסיון החדירה בדרום הגולן, אחרי ההתקלות המוצלחת בה חוסלו המחבלים, היא צעד נכון וראוי שמחזק את ההרתעה.

בדרך כלל אני בעד מדיניות העמימות ואי נטילת אחריות על פעולות ישראליות בסוריה, אבל במקרה הזה, כאשר היה מדובר בפעולת ענישה על ניסיון חדירה, נכון היה לקחת אחריות.

* טעות חייו – זמן קצר לפני הבחירות הישירות לראשות הממשלה (2001), נפגשנו, הנהגת ועד יישובי הגולן, עם מועמד הליכוד אריק שרון. אריק שרון הוא אחד האנשים האדיבים, הנחמדים והנעימים ביותר שפגשתי. השיחה הייתה נעימה מאוד, רוויה בהומור. חילוקי דעות לא היו בינינו, כמובן. אמירותיו על הגולן היו נחרצות. אגב, יש לציין ששרון הוא ראש הממשלה היחיד מרבין ועד נתניהו שלא הציע לסורים את הגולן והוא אף סירב לנהל עמם מו"מ.

במהלך הפגישה, אמר לנו שרון שטעות חייו, שעליה הוא מתחרט בכל לבו ומתייסר עד היום, היא תמיכתו בעקירת יישובי סיני. אסור היה לעשות זאת, הוא אמר. לעולם אסור עוד לעקור יישוב בארץ ישראל, הוא אמר, ודפק על השולחן.

"אני יכול לצטט אותך?" שאלתי, והוא השיב מיד בחיוב. שמחתי, שהנה יש קצת בשר מן הישיבה. כשיצאנו מהישיבה הוצאתי מיד הודעה לתקשורת, שבה דיווחתי על האמירה הזאת של שרון, והיא אכן שודרה בהרחבה.

נו, נו. איך כתוב במשלי? "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". ושרון חזר על טעות חייו, ויותר בגדול, והפעם כשכל האחריות הייתה עליו.

* מה קרה לאריק? – ב-1994, חברי אמתי שלם, חבר מבוא חמה ובאותם ימים מזכיר הקיבוץ, מראשוני המתיישבים בגולן ומראשי ועד יישובי הגולן, ירד למספר שבועות לשביתת שבת, שביתת יחיד במעיין בקרבת קיבוצו, במורדות לכינרת. המקום הפך מוקד לעליה לרגל, בעצם ירידה לרגל, של אנשים שבאו להזדהות עם מאבקנו. אגב, חודשים אחדים אחר כך, אמתי ואני שבתנו יחד רעב בגמלא, במשך 19 יום, ואף חלקנו חדר משותף בקרוון.

באחד הימים, אריק ולילי שרון ערכו ביקור בגולן, ואני נלוויתי אליהם לאורך היום. ירדנו בג'יפ לבקר את אמתי. היו שם כעשרה אנשים, ושוחחנו ארוכות. במרכז החבורה היה כמובן שרון, איש שיחה מרתק ובעל חוש הומור מיוחד.

שאל אותו אחד מוותיקי הקיבוצים בעמק הירדן שנכח בפגישה. "אתה חבר של רבין. אתה מכיר אותו עשרות שנים. מה קרה לרבין? איך הוא התהפך ופתאום תומך בנסיגה מהגולן".

"זאת באמת חידה", אמר שרון. "באמת חידה". ואחרי שהות קצרה הוסיף: "לדעתי, מה ששינה אותו היה הגיוס לצה"ל של הנכד שלו. הדאגה לנכד משבשת את שיקול דעתו".

מי היה מאמין שעשר שנים לאחר מכן, תהדהד השאלה הנוקבת – מה קרה לאריק?

אין לי תשובה לשאלה. אך את המיתוס של "כעומק החקירה עומק העקירה" איני קונה. ראשית, אני מתקשה להאמין שהוא היה עושה מעשה כזה רק בשל שיקול כזה. אבל מעבר לכך – אין דבר רע שלא נאמר על שרון לאורך השנים. אבל מעולם לא נאמר עליו שהוא מטומטם. רק מטומטם בצורה קיצונית ביותר יחשוב שצעד מדיני זה או אחר יגרום לפרקליטות להחליט באשר לחקירותיו. לכל היותר, אמנון אברמוביץ' ישמור עליו כמו על אתרוג.

* התנתקות ב' – האם אריק שרון תכנן "התנתקות" שניה ביהודה ושומרון? נדב שרגאי בחן את הסוגיה הזאת ב"ישראל היום". הוא ראיין את כל הסובבים את שרון. עדויותיהם סותרות ואין תשובה ברורה. דבר אחד בטוח – הוא אישר הקמת צוות בראשות מנכ"ל משרד המשפטים אהרון אברמוביץ' לבחון את האפשרות, אולי כבסיס לתכנית מגירה. אבל האם הוא התכוון לכך שזו תהיה תכנית לביצוע, או רק עוד אופציה במניפה רחב של אופציות? לא ברור.

אחד מאלה שאמרו שהייתה לו כוונה כזו, הוא ראש לשכתו דובי וייסגלס. הוא אמר שאם שרון לא היה נופל למשכב המציאות ביו"ש הייתה אחרת ומה שקרה הוא כמו סרט שנקטע בשל  הפסקת חשמל. מעניין. בראיון שנתן ויסגלס בשעתו לארי שביט ב"הארץ" הוא אמר דברים הפוכים. "משמעות תכנית ההתנתקות היא הקפאת התהליך המדיני. כאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלשתינאית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלשתינאית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. התוכנית מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים".

אז למי להאמין? לדובי או לוויסגלס?

האמת היא שאני נוטה יותר להאמין ששרון לא תכנן עוד התנתקות, ולו מן הסיבה שהדובר המרכזי שמספר על תכנית כזו הוא אהוד אולמרט ולעומתו, גיורא אילנד, ראש המל"ל בזמנו, מכחיש זאת מכל וכל. ממי משניהם היית קונה מכונית משומשת?

לדעתי, השאלה המשמעותית אינה מה היו כוונותיו של שרון. הרי ברור שהכוונה של אולמרט הייתה ליישם את תכנית "ההתכנסות", שהיא כנראה אותה "התנתקות ב' ", והוא לא עשה זאת.

אילו בעקבות עקירת גוש קטיף והנסיגה מרצועת עזה גבול עזה היה שקט, העזתים לא היו הופכים את הרצועה לבסיס טרור, אלא ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שהבטיח לנו פרס, הייתה התנתקות ב' ביהודה ושומרון בתמיכה של רוב הציבור. כיוון שברצועת עזה קרה מה שקרה – לא היה שום סיכוי לכך שממשלה כלשהי תוכל לחזור על כך ביו"ש.

* בדרכו של רוג'ר ווטרס – תשעה באב מאחורינו, וזה הזמן לחזור לשנאת חינם, בעיקר לקראת חג האהבה.

ההסתדרות הציונית העולמית מארגנת בפייסבוק אירועים ליהודי העולם בטו באב. האירועים כוללים מופע של אחינועם ניני. ובעקבות זאת החלו ארגונים ימננים בישראל ובתפוצות הגולה להודיע על החרמת האירוע, איימו להפסיק לתרום למגבית וכו' וכו'.

כנראה שהימננים הללו למדו משהו משיטותיו האפלות של רוג'ר ווטרס.

* שיר פשיסטי – הטקסט המכונן של מלחמת השחרור והקמת המדינה, הוא "מגש הכסף" של אלתרמן.

השיר פורסם ב-19 בדצמבר 1947, במדורו של אלתרמן "הטור השביעי" ב"דבר". המוטו לשיר, הוא משפט מתוך נאום של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, בעצרת המגבית היהודית המאוחדת, שבועיים לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שבו אמר כי "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". כלומר, העובדה שעצרת האו"ם החליטה מה שהחליטה, לא תיתן לנו מדינה. כדי שתקום מדינה, יהיה עלינו להילחם.

אלתרמן לקח את הציטוט הלאה, ובהשראת דבריו של ויצמן כתב את "מגש הכסף". בשיר, אמרו הלוחמים, הנערה והנער, לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינה היהודים".

אך החלו הקרבות, עוד טרם קמה המדינה, ואלתרמן כבר רואה בעיני רוחו את טקס הניצחון, טקס הקוממיות. ובטקס הזה מתנהל הדיאלוג המרגש בין האומה לבין הלוחמים על הקמת המדינה – הנערה והנער.

על היום שאחרי המלחמה, כותב אלתרמן בלשון ספר שופטים: "והארץ תשקוט". הגבולות עדיין עשנים מן המלחמה הקשה שהתרחשה בהם, והאומה תעמוד לטקס קבלת הנס. וכאשר אלתרמן כותב על הנס "האחד, אין שני", כמעט זועקת האמירה שבעצם יש דווקא כפל משמעות לנס. נס הניצחון המדהים של מעטים מול רבים, של המדינה שאך קמה וביום הקמתה פלשו אליה צבאות כל אויביה להשמידה, והיא יכלה לפולש, גברה עליו וסילקה אותו מגבולות ארצנו. והנס, הדגל – דגל העצמאות והניצחון שהלוחמים יעניקו לאומה.

האומה ניצבת לטקס הגדול, ואז עולות על במת הטקס ועל במת ההיסטוריה שתי דמויות, נערה ונער, הלוחמים עטויי מדי הקרב, המייצגים את דור הלוחמים. בטקס החגיגי הם לובשים חול. הם חגורי חגור וכבדי נעליים, הם לא הספיקו להחליף בגדים ולהתקלח, ולמחות את יום הקרב המפרך, שנערך אך אמש, אולי אפילו הבוקר, כשהגבול העשן היה עוד קו האש.

ואף שהם עייפים עד אין קץ, הנעורים פורצים מהם, הם נוטפים טללי נעורים עבריים. הם עומדים על הבמה, לנוכח פני האומה, ללא נוע. האם הם חיים או ירויים? אין לדעת. אני רואה בפסוק החידתי הזה, הצדעה לנופלים במלחמה, אך גם אמירה שמגש הכסף אינו רק מי שנפלו, אלא הלוחמים כולם, שכולם גילו גבורה ומסירות נפש במלחמה.

וכששואלת אותם האומה "מי אתם"? הם משיבים בשפתו של ויצמן: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

השיר מסתיים באמירה בסגנון תנ"כי, "והשאר יסופר בתולדות ישראל". אמירה זו מכניסה את מלחמת השחרור לקונטקסט של הגבורה היהודית לדורותיה, מימי התנ"ך ועד ימינו.

מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם אחד לכמה שבועות במוסף תרבות וספרות של "הארץ": "אחרי שקראתי את השיר ואת הניתוח שלו [של יגאל שוורץ א.ה.] צלצלתי אליו ושוחחנו. אמרתי לו שזה שיר דוחה וסיכמנו שזה שיר פשיסטי".

למה פשיסטי? ככה. כי כל מה שציוני הוא פשיסטי. ובוודאי שמה שהיה לסמל ציוני הוא פשיסטי. והיא לא צריכה להסביר, כי ברור לה שהמיליה של קהילת הטרוניה יהנהן כמאשר את התובנה המבריקה.

אבל הרבה שנים אחרי שמישהו יזכור שהייתה כאן פעם איזו רות אלמוג והיה כאן פעם איזה יגאל שוורץ, השיר הזה ירטיט לבבות של ישראלים רבים.

* שלום אסייג – תמיד טענתי שלא כל שחקן טוב יכול להיות קומיקאי, אבל כל קומיקאי טוב הוא בהכרח שחקן טוב, בכל משחק דרמטי.

כעת מוכיח זאת שלום אסייג ב"מנאייכּ". שחקן אדיר.

מהו הטוב – בפרשת השבוע, פרשת "עקב", נמשך נאומו הגדול של משה לבני ישראל, לפני מותו ולקראת כניסתם לארץ ישראל. בני ישראל נכנסים לארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש, אך גם הגשם, מזהיר אותם משה, אינו מובן מאליו. הגשם הוא הטוב שאלוהים משפיע על הארץ ויושביה, אך קבלת הטוב הזה מותנית בכך שהם יעשו את הטוב.

מהי עשיית הטוב? משה מונה מצוות רבות. אני רוצה להזכיר את אלו, שבעיניי הן העיקר, הן לוז המצוות, והן אלו שרלוונטיות היום לפחות כפי שהיו לפני 3,000 שנה.

דרישתו של משה מן העם, היא לפעול על פי הדוגמה האישית המופתית של אלוהים. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המופת שמציב משה בפני עם ישראל, הוא צדק ומשפט, רווחה, כבוד ואהבה לחלש ולאחר. ובקיצור – צדק חברתי!

מהו היפוכו של צדק חברתי? חזירות. חזירות היא רדיפת בצע לשמו, מתוך אגואיזם שאינו מתחשב באחר ובצרכיו, שאינו מתחשב בזולת ובחברה. החזירות היא בתה החוקית של החומרנות. היהדות אינה דוגלת ברוחניות מנותקת, אין היא בזה לחומר ואין היא מטיפה לסגפנות. אולם היא שוללת את החומרנות, את ראיית החומר, הכסף והרכוש כעיקר בחיים. ובפרשה שלנו, האמירה הזאת מנוסחת בצורה הקולעת ביותר: "לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם".

* ביד הלשון 

הר פרס – הר פרס הוא הר געש כבוי בדרום הגולן, המתנשא לגובה 929 מ'. ההר מתאפיין כתצפית טובה לכל הכיוונים כיוון שהוא גבוה בכ-200 מ' מסביבתו. נמצאו בו שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. בהר פעלה במשך שנים מחצבה לכריית טוף.

ולמה הר פרס? לא, אין זו הנצחה של הנשיא לשעבר. זהו עברות של שמו הערבי של ההר – תל פארס. פארס פירשו פרש. כלומר תרגום מילולי של שם ההר הוא הר הפרש. ויש גם דמיון בין המילים פארס ופרש. אבל העברות של שם ההר אינו מילולי אלא פונטי, כלומר על פי הצליל הדומה – מפארס לפרס.

שם נוסף שניתן להר, אך לא נקלט, הוא תל זוהר, על שמו של רב סרן זוהר גוארי, שנפל במקום ביום קרב ב-1970, שעה טרם הולדת בנו גולן.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s