צרור הערות 2.8.20

רק נתניהו יכול לעצור את האלימות נגד המפגינים – הבריונות של החוליגנים שתקפו באלימות מפגינים בירושלים, ת"א רמת גן ושער הנגב – היא איום על הדמוקרטיה הישראלית, ויש לעקור אותה בכל הכוח.

הבריונים הללו הם מעריציו של נתניהו והם משוכנעים שהם עושים זאת בשמו, לנוכח ההסתה, בעיקר באמצעות בובת הפיתום של נתניהו – בנו הג'ורה.

רק הוקעה וגינוי מוחלטים וחד משמעיים מצד נתניהו למעשים הללו; ללא קריצה, ללא התבכיינות על רדיפתו, בלי להורות לג'ורה לכתוב דברים הפוכים; רק הוקעה שאינה משתמעת לשתי פנים תגרום לבריונים לחדול ממעשיהם.

(אין כל קשר בין התנגדותי להפגנות ולאופי ההפגנות לבין הצורך לשים קץ לבריונות כלפי המפגינים. בנושא הזה צריכה להיות עמדה אחידה של תומכי המחאה ושולליה).

* שני צדיקים בסדום – שני המנהיגים היחידים שיצאו בכל תוקף נגד האלימות והתריעו מפני הסכנה משפיכות דמים ולא באמירה מגויסת על "האלימות שלכם נגדנו", אלא אמרו את האמת שהתופעה הזאת קיימת בשני צדי המתרס והאיום המסוכן הוא משני צדי המתרס, הם הנשיא רובי ריבלין ושר התקשורת יועז הנדל. לצערי, כל האחרים ללא יוצא מן הכלל (בכל אופן כל אלה ששמעתי) לא נהגו כמותם. אני מצפה מכל המנהיגים – לא רק לנהוג כמו ריבלין והנדל, אלא להקדיש את עיקר אזהרותיהם להקצנה ולאלימות במחנה שלהם. 

* ראו זה פלא – ההפגנה נגד נתניהו בבלפור ביום חמישי הייתה מסודרת, על פי חוק, ללא חסימות כבישים, ללא התפרעויות וללא אלימות. וראו זה פלא – המשטרה לא פינתה את המפגינים בכוח, לא הפעילה מכת"זיות לא הפעילה פרשים, לא היו מעצרים.ל עומת זאת, בהתפרעות של ביריוני ארגון הטרור לה-פמיליה המשטרה הפעילה כוח, פיזרה אותם בכוח, עצרה מתפרעים. מן הסתם נשמע גם אותם מתבכיינים על המשטרה הפוליטית האלימה שרודפת אותם.

המשטרה אינה אלימה, אינה פוליטית ואינה כוחנית. היא שומרת על חופש הביטוי וחופש ההפגנה וגם על הסדר הציבורי ועל החוק והיא מפעילה כוח נגד מפירי חוק וסדר. זה תפקידה. 

* כפירה בדת הפוליטיקלי קורקט – ערב תשעה באב נערך רב שיח, במאהל המחאה בבלפור, שאליו הוזמן פרופ' אבשלום אליצור (המבריק, יש לציין). עם פרסום שמות המשתתפים, החל מסע מתקפות (בוטה ואלים, איך לא?) נגד השתתפותו של פרופ' אליצור, בשל היותו "מכחיש חטיפת ילדי תימן", כלומר כיוון שהוא בין הבודדים שמעזים לומר את האמת על הקונספירציה. עמדתו בנושא זה, הופכת אותו כופר בעיקרי דת הפוליטיקלי קורקט. הרי אסור להטיל ספק בקונספירציה. מארגן האירוע, תא"ל (מיל') אמיר השכל התקשר לפרופ' אליצור והודיע לו שהוא לא יוכל להשתתף באירוע, כיוון שהוא "מכחיש חטיפת ילדי תימן".

יש לציין, שאת קונספירציית "חטיפת ילדי תימן" מובילים במקביל השמאלימין, ואוי למי שמעז להטיל בה ספק.

מעניין אם למי שמאמין שהקורונה היא אמתית מותר לדבר שם.

* שעמום לגיטימי – נתניהו התבכיין על מיצג "הסעודה האחרונה" והציג אותו כהסתה לרציחתו וצליבתו. יש איומים על חייו של נתניהו. יש נגדו הסתה. השב"כ, המשטרה והפרקליטות מטפלים בכך בכל החומרה. אבל המיצג הזה?

צפיתי בכתבה על המיצג ב"אולפן שישי" בערוץ 12. ואלה רשמיי – הטענות של נתניהו פאתטיות, פרנואידיות ואבסורדיות. אין במיצג הזה שמץ של הסתה.

מבחינה אמנותית – זה מיצג ירוד. מבחינת אמירה פוליטית – זו אמירה פלקטית ורדודה. לא מצאתי שם כישרון, יצירתיות, מקוריות, שאר רוח. במילה אחת – בינוניות. בעוד מילה – שעמום.

אבל זה מיצג לגיטימי לחלוטין.

ובזכות מה זכה המיצג לכתבה במגזין השבועי בפריים-טיים? בזכות יחסי הציבור שנתניהו עשה לו.

* ההפגנה האחרונה – יוצר מיצג "הסעודה האחרונה" של נתניהו, איתי זלאיט, אמר בכתבה על המיצג בערוץ 12 שבקרוב מאוד בטח יהיה אסור להפגין כאן.

תזכורת קצרה. לפני חודשים אחדים כל מדינת ישראל הייתה בסגר. מרבית מקומות העבודה הושבתו. כל אירועי התרבות נסגרו. בתי הכנסת היו סגורים. בתי המשפט (למעט בג"ץ) היו סגורים. מערכת החינוך הייתה סגורה. כולנו היינו סגורים ומסוגרים בבתינו.

דבר אחד הוחרג מהסגר – ההפגנות. למה? בשל הערך המקודש של חופש הביטוי וחופש ההפגנה.

עד כאן התזכורת. עכשיו, זלאיט, אתה מוזמן להמשיך להתבכיין כאוות נפשך.

* ארון מתים – בהפגנה בבלפור ביום שישי בצהרים, עמדה חבורת לובשי שחורים והניפה מודעות אבל על מותה של הדמוקרטיה בישראל.

הפגנות עם מודעות אבל, ארונות מתים, מיצגי הלוויה, הם לגיטימיים לחלוטין. אפשר לחשוב, כמוני, שהן סרות טעם. אבל אין בהן דבר וחצי דבר שאינו לגיטימי.

הבעיה העיקרית שלי עם הסגנון הזה, הוא חוסר המקוריות. הרי מאות ואלפי הפגנות בארץ ובעולם השתמשו בטריק הזה. ובכל פעם המשתמשים עפים על עצמם, וגאים במחשבה המקורית שלהם.

סטודנטים כבר ערכו כאן מסעות הלוויה להשכלה הגבוהה בישראל, חקלאים ליוו למנוחת עולמים את החקלאות, אמנים נשאו ארון קבורה לתרבות בישראל, צעדו אתו לביתו של שר האוצר אז סילבן שלום והשליכו אותו מעל הגדר לחצרו ועוד ועוד ועוד.

אה, והיה גם הארון המפורסם בהפגנה נגד אוסלו בהשתתפות נתניהו. כן, אני מתכוון לאותה הפגנה מפורסמת שבה "קברו את רבין". אלא שבהפגנה הזו לא "קברו את רבין". ארון הקבורה בהפגנה הזאת היה לציונות. וכבר 25 שנים ממחזרים כאן את השקר כאילו נתניהו צעד בהפגנה עם ארונו של רבין. לא היה ולא נברא.

כאמור, בעיניי המסעות הללו סרי טעם. רבין לא קבר את הציונות, נתניהו אינו קובר את הדמוקרטיה, בכלל עדיף להוריד טונים, אבל – זה לגיטימי. זה לגיטימי היום. זה היה לגיטימי לפני 25 שנה. זה לגיטימי אז ועתה, בין אם אנו אוהבים את הסוגה ובין אם לאו.

* סיפור על הפגנה וארון מתים – במאבק על הגולן לא היו ארונות מתים. זה לא הסגנון שלנו. אבל בהפגנה אחת צץ פתאום ארון קבורה. ומעשה שהיה – כך היה.

במהלך המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, אי אז באמצע שנות התשעים, הופרח בתקשורת בלון ניסוי. הכותרות בישרו על הצעה אמריקאית להצבת תחנות התראה מאוישות בחיילים אמריקאים בגולן, אחרי הנסיגה הישראלית. ועד יישובי הגולן ארגן בעקבות הידיעות הללו הפגנה בתצפית קרלוצ'י.

מהי תצפית קרלוצ'י? קרלוצ'י היה הרמטכ"ל האמריקאי בשנות ה-90. הוא ערך ביקור בישראל, ללמוד על דרישות הביטחון של ישראל במו"מ. רבין רצה לקחת אותו לסיור בגולן, כדי להראות לו את חשיבותה הביטחונית, להציג לו את עומק הסיכון שישראל מוכנה לקחת למען השלום ולהסביר לו מדוע היא דורשת בתמורה הסדרי ביטחון (שאגב, הסורים לא היו מוכנים אפילו להקשיב להם). קרלוצ'י הסביר, שכיוון שהגולן הוא "שטח כבוש" הוא אינו יכול לבקר בו. לכן, רבין עלה אתו לתצפית בהר שממול לגולן, ברכס מנרה. והתצפית קיבלה את השם העממי "תצפית קרלוצ'י".

בעיצומה של ההפגנה, הגיח לפתע טנדר גדול לתצפית. מיכאל בן חורין, הכהניסט ממושב נוב שבגולן, יצא מהטנדר שלו, פתח את הדלת האחורית, והחל מוציא מתוכה ארון קבורה מכוסה בדגל ארה"ב; שדר לאימהות האמריקאיות הצופות בשידור, על בניהן שעלולים לחזור בארונות עטופי דגלים אם יישלחו לגולן.

וזה ממש לא הסגנון שלנו, לא המסר שלנו ואף פעם לא נתנו לאיש לגנוב לנו את המאבק. הארון רק הציץ מחוץ לטנדר, ויו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה זינק אליו ודחף את הארון חזרה לטנדר. כמה דקות של צעקות ודחיפות, הדלת ננעלה והטנדר נסע לדרכו.

* על אוטומט – כאשר אני מתנגד למחאה ובעיקר לאופיה האלים, אני מקבל מיד תגובות בנוסח: "המגן של נתניהו", "מנציח את שלטון נתניהו" וכו' וכו' וכו'. וזה מזכיר לי את התגובות שאני מקבל כאשר אני מבקר את נתניהו – "רקלוביבי", "שונא נתניהו", "אתם הסמולנים" וכו' וכו'.

כאילו אלו שתי האפשרויות: לתייג עצמי כתומך נתניהו או כמתנגד לנתניהו, ומכאן לנהוג כאוטומט, לתמוך ולהתנגד כאוטומט לכל דבר הקשור לנתניהו או למתנגדיו. חשיבה עצמית? ביקורתיות? הטלת ספק? לא בבית ספרנו.

מצטער, אני מסרב להיות אוטומט.

* אפקט בלפור – לאחר רצף של סקרים שבהם איבד הליכוד ברציפות כעשרה מנדטים מכוחו – בסקר החדש שהתפרסם בגיליון שבת של "ישראל היום" חלה תפנית והליכוד בלם את הנפילה וקיבל שני מנדטים נוספים.

מה קרה בשבועיים האחרונים שלא היה קודם לכן? התשובה היחידה שאני מעלה על דעתי נעוצה בבלפור – מול בית ראש הממשלה ובכיכר פריז.

ותחשבו על זה.

(אל תגידו "טוב, זה 'ישראל היום' ". גם הנפילה, כמעט ההתרסקות, של הליכוד בסקרים הקודמים הייתה ב'ישראל היום').

* גם במחיר בחירות – הטענה שהמחלוקת היום היא בין תקציב דו-שנתי לבין תקציב חד-שנתי היא שקר. אישית, אני תומך בתקציבים דו-שנתיים מאז שנתניהו ושטייניץ הגו את הרעיון, אך היום זה לא רלוונטי. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+2-3 חודשים) לבין "תקציב" לחודשיים שלושה, כלומר לא תקציב אלא בדיחה. וזאת, דווקא בשעה שיש צורך חיוני ביציבות במשק.

זה לא ויכוח בין גישות כלכליות. זה ויכוח בין האינטרס הכלכלי הלאומי, לבין האינטרס הפוליטי האישי של נתניהו להשאיר לעצמו את האפשרות הנכלולית לגנוב את הרוטציה.

נתניהו מפר ביודעין וברגל גסה את ההסכם הקואליציוני כדי לאפשר לעצמו אופציה לבצע את תרגיל ההונאה והמרמה המסריח ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. ובעזות מצח הוא דורש מגנץ להיכנע ולהסכים להפרת ההסכם הקואליציוני ולאפשר לו לפעול נגד האינטרס הכלכלי הלאומי כדי שיוכל לגנוב ממנו את הרוטציה וזאת באיום הבחירות.

בחירות רביעיות בתנאי קורונה הן טירוף מערכות כללי. נתניהו יודע זאת, והוא יודע שגנץ הוא מנהיג אחראי, ולכן הוא מאמין שבאמצעות איום באקדח הבחירות הוא יסחוט מגנץ כניעה. הוא בונה על אחריות-היתר של גנץ ובכך מרשה לעצמו חוסר אחריות מופקר. ואני מודה שיש לי חשש מסוים, שגנץ ייכנע, כדי למנוע את גרירת מדינת ישראל לסיבוב בחירות נוסף.

ולמרות שבחירות רביעיות הן אסון – אסור לגנץ להיכנע. כניעה לסחטנות גוררת את הסחטנות הבאה והופכת את הסחטנות לנורמה. בפרפרזה על מאיר אריאל – מי שנכנע לסחטנות פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל יותר.

בני גנץ צריך לעמוד עמידה איתנה על האינטרס הלאומי. גם במחיר בחירות. אין לנתניהו שום סיבה לרצות בחירות בעת הזאת ולכן רבים הסיכויים שהוא יתקפל. אבל על גנץ לעמוד על עמדתו הצודקת גם במחיר בחירות.

* חסינות לחיזבאללה – יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, נהג לומר שכל מ"כ צריך להיות גנרל. כוונתו הייתה, שיש לחנך כל מפקד לראש גדול ולקיחת אחריות. ברור שאין למ"כ סמכות של גנרל. אבל ניתן לצפות מכל מ"כ, שכאשר חוליית חיזבאללה חודרת מלבנון, יש להשמיד אותה. מסתבר שבישראל 2020, החלטה איך לנהוג בחוליית חיזבלונרים שחדרה לישראל, צריכה להגיע עד ראש הממשלה והוא יאסור על השמדת החוליה, ויאשר רק את הברחתה. ואח"כ הוא ושר הביטחון יכנסו מסיבת ניצחון.

מה קרה לנו? הטענה היא שאנו מכילים את הפרובוקציה של חיזבאללה, כדי לא לפגוע במאמץ העיקרי – המלחמה נגד התבססות איראן בסוריה והעברת נשק אסטרטגי לחיזבאללה. עקרונית, נכון לעתים להבליג בזירה משנית כדי להתמקד במאמץ העיקרי, אלא שבמקרה הזה ההכלה בגזרה המשנית פוגעת במאמץ המרכזי. המסר של אירועי השבוע האחרון, הוא שאסור שמחבל מחיזבאללה ייהרג בפעילות צה"ל בסוריה. ואם ייהרג מחבל חיזבאללה, ישראל תטריף את עצמה בהפחדות עצמיות על התגובה הנוראית של חיזבאללה. והיא מבליגה על התגובה כדי שלא תהיה תגובה על תגובה.

זו פגיעה קשה בהרתעה, גם בהרתעה מול האיראנים. אדרבא, איראן יכולה להציב מחבלי חיזבאללה בכל מאחז שלה בסוריה ולהשיג חסינות.

* התיישבות בכתף שיאון – כאשר ישראל נסוגה מלבנון, ב-2000, חשוב היה לברק שלא תהיה זו נסיגה חד-צדדית, אלא נסיגה בתאום ובהסכם עם האו"ם. מטרתו הייתה, שהאו"ם יכיר בכך שבנסיגה ישראל מילאה עד תום את החלטת מועצת הביטחון 425, שהתקבלה לאחר מבצע ליטני (1978), הקוראת לישראל לסגת מכל שטח לבנוני שבידה עד הגבול הבינלאומי. הנסיגה התבצעה רק אחרי שהייתה הסכמה עם האו"ם על מתווה הגבול. את מתווה הגבול קבעו משקיפי האו"ם, וישראל קיבלה אותו ללא תנאי. היא קיבלה אותו גם כאשר הייתה מחלוקת בינה לבין האו"ם על נקודה זו או אחרת, וגם כאשר הייתה פגיעה בשטחים חקלאים ישראלים, כמו במשגב עם. הגבול נקבע בסרגל – עד רמת המילימטר. עכשיו זה היה ברור – אין ולא תהיה עוד ללבנונים ולחיזבאללה שום עילה להמשך התוקפנות נגד ישראל.

מיד אחרי הנסיגה, המציא חיזבאללה את פיקציית חוות שבעא, למרגלות הר דב. חיזבאללה טען שזהו אזור לבנוני ולכן ישראל צריכה לסגת ממנו. בעקבות חיזבאללה – לבנון טענה את טענת הכזב הזאת. והטענה הזאת הפכה לטיעון מקובל של כל גורם אנטי ישראלי. כך, למשל, במצע הרשימה המשותפת נאמר שעל ישראל לסגת מהשטחים הלבנונים הכבושים. איזה שטחים לבנונים כבושים? חוות שבעא…

אולם הר דב ובתוכו חוות שבעא הוא שטח ישראלי, שטח בריבונות ישראל, שהוחלה עליו בחוק הגולן, 1981. עד מלחמת ששת הימים היה זה אזור בריבונות סורית. עד הנסיגה מלבנון, הלבנונים כלל לא תבעו אותו. לא הייתה זו אלא המצאה של חיזבאללה שנועדה למטרה אחת – המשך התוקפנות נגד ישראל.

ואכן, אחרי הנסיגה המשיך הגבול לדמם, כשהתירוץ היה המחלוקת על חוות שבעא. חיזבאללה הפגיזו את הר דב והחרמון פעמים רבות. 5 חודשים לאחר הנסיגה, חטף חיזבאללה שלושה חיילים ישראלים בהר דב – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. ליתר דיוק, חיזבאללה חטף את גופותיהם של שלושת חללי צה"ל, וסירב להודיע אם חיים הם או מתים, וישראל שילמה על החזרת גופותיהם מחיר כאילו היו שבויים חיים, למרות שהיה ברור שמדובר בגופות. גבול לבנון המשיך לדמם ולגבות קורבנות אחרי הנסיגה, עד מלחמת לבנון השניה.

השבוע שוב עלה הר דב לכותרות, בניסיון החדירה למוצב צה"ל.

מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…). את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפל בקרב עם מחבלים באוגוסט 1970.

כאמור, הר דב הוא שטח בריבונות ישראלית. למעשה, ישראל מתייחסת אליו כאל שטח צבאי. אין בו שום סממן של ריבונות. בכך משדרת ישראל שזהו אזור שמותר לפגוע בו…

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; וכפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

ב-1979 הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי (אגב, גרעין ד' לאורטל, שקם באותה שנה, נקרא גרעין "שיאון"). כעבור 7 שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן.

הייתה זו טעות, ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

* צבא כבקשתך – לפני כחודשיים פרסם אלוף (מיל') גרשון הכהן מאמר שבו מתח ביקורת על הקמפיין של ארגון "מפקדים לביטחון ישראל" נגד החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.

בתגובה פרסם אלוף (מיל') אבי מזרחי, חבר ארגון "מפקדים לביטחון ישראל" רשומה בפייסבוק שבה התפלמס עם הכהן על טענותיו. ובין השאר הופיע ברשומתו המשפט הבא: "לא זכור לי שמפקד 36, שלקח חלק נכבד בביצוע ההתנתקות, שם את המפתחות בגלל האידאולוגיה שלו, דבר מתבקש בעיניי, אלא העדיף לחכות לדרגת האלוף".

אמירות מסוג זה נאמרות מצד הימין הקיצוני כלפי גרשון – אדם שהתנגד בכל ישותו לעקירת גוש קטיף, אך כמפקד בצה"ל (מפקד אוגדה 36) פיקד על העקירה, ובזכות דרכו המיוחדת והזיקה הנפשית והאישית עם המתיישבים והנהגתם, הוביל זאת בדרך שמנעה הידרדרות למלחמת אחים ושפיכות דמים. הוא הנחיל לחיילים את התודעה שלא ניצב מולם אויב, אלא אחים שאנו ממיטים עליהם אסון. בפועלו הוא היה שותף להנהגת המתיישבים בהצלת המדינה מהידרדרות לאסון של מלחמת אחים. בימין הקיצוני, התומך בסרבנות ובהתנגדות לא אחראית ולא ממלכתית, גרשון מוקע על "בגידתו", על כך שנטל על עצמו את המשימה, טוענים שהיה עליו לסרב או להתפטר. והנה, איש "מפקדים לביטחון ישראל" היוני מצטרף לאמירה זו.

כן? הוא חושב שמפקדים שמתנגדים לעקירה היו צריכים להתפטר? ומפקדים שמתנגדים לאחיזתנו ביו"ש גם הם צריכים להתפטר? צבא כבקשתך? כל קצין יבחר אלו פקודות לקיים ואלו לא? אולי נקים בתוך צה"ל יחידות על פי העמדות הפוליטיות, וכל יחידה תקבל משימות בהתאם לעמדותיה.

אי אפשר לקיים כך צבא. אי אפשר לקיים כך מדינה. אי אפשר לקיים כך דמוקרטיה.

במדינה דמוקרטית הצבא כפוף לדרג המדיני הנבחר, ועליו למלא את החלטותיו, גם אם מפקדיו מתנגדים להחלטות. נכון, התפטרות אינה סרבנות, ואפשר לכבד את מי שמחליט לפרוש, אך זו אינה הדרך הראויה. הדרך הראויה היא שהמפקדים ייתנו לחיילים דוגמה אישית בכיבוד הכרעות הדמוקרטיה. האלטרנטיבה – הרת אסון.

מה גרם למזרחי לכתוב את המשפט הזה? יתכן שרצה להקניט את מי שתקף את ארגונו ותו – לא. אגב, כל מי שמכיר את גרשון, ומזרחי מכיר אותו, יודע שהוא לא עשה זאת כדי לקבל דרגת אלוף. לכל אורך הקריירה הצבאית שלו, כל התנהלותו התאפיינה בעמידה על עקרונותיו ולא אחת בהתנגשות עם מפקדיו והשמעת דעותיו; ממש לא התנהלות של קצין מונחה קידום. מזרחי יודע זאת, מן הסתם.

חוששני שדבר אחר הניע את מזרחי. אולי הוא רצה לרמוז לקצינים המתנגדים להחלת הריבונות, מה הוא מצפה מהם. לעשות מעשה אלי גבע. זה חמור מאוד.

* חוק הלאום והשוויון האזרחי – חוק הלאום הוא חוק חשוב מאוד – חוק המעגן בחוקה של מדינת ישראל את מהותה וזהותה וייעודה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הצעת החוק של "יש עתיד" לשינוי חוק הלאום באמצעות הוספת פסקה העוסקת בשוויון הזכויות לכל אזרחי המדינה, היא הצעה מכוערת מאוד, כיוון שהיא מעצימה את תרבות השקר בישראל. השקר הוא שחוק הלאום פגע בשוויון הזכויות. זהו שקר גס, עלילה מכוערת שמתכתבת עם טענות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, כאילו יש סתירה בין היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי לבין שוויון זכויות אזרחי מלא. כאשר אנו מעגנים בחוק יסוד את מהותה של ישראל כמדינה יהודית, אין שום צורך בבייביסיטר – משפט הנוגע לשוויון הזכויות, שאין לו כל קשר לחוק, חוץ מחנופה לשונאי הציונות. זאת לא הוצאת דיבת חוק הלאום רעה – זאת הוצאת דיבת הציונות ומדינת ישראל רעה.

חוק הלאום אינו פוגע כהוא זה בשוויון הזכויות, והוא אינו יכול לפגוע בו כיוון שאינו עוסק בו. רק מי שחש שעצם קיומה של מדינה יהודית פוגע בשוויון יטען זאת. האם זה מה שחושב יאיר לפיד? עד כדי כך הוא הידרדר? עד כדי כך הוא התחרפן?

מדינת ישראל מעניקה לכל אזרחיה, "ללא הבדל דת, גזע ומין" כלשון מגילת העצמאות, שוויון אזרחי ופוליטי מוחלט. בנוסף לכך, ישראל מעניקה למיעוט הערבי זכויות לאומיות שמעט דמוקרטיות מעניקות למיעוטים בתוכה: אוטונומיה חינוכית ותרבותית, לימודים בשפתם, הגדרת השפה הערבית כבעלת מעמד חוקתי מיוחד (כלומר החוק שיפר את המעמד החוקי של השפה הערבית, בניגוד לטענות תרבות השקר) ובין השאר הזכות לנאום בערבית בכנסת ולטעון בערבית בבית המשפט. פטור מחובת הגיוס לצה"ל או לשירות לאומי כלשהו. זאת, חרף מצב המלחמה בין מדינת ישראל לבין עמו של המיעוט הערבי. במקום להעלות על נס את היותה של ישראל מופת של דמוקרטיה ליברלית ולהתגאות ביחסה של ישראל למיעוטים בתוכה, יש עתיד, מתוך ציניות עסקנית ואולי רצון להחניף לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, מעלילה עלילות מכוערות על מדינת ישראל.

את חוק הלאום חוקקה הכנסת, כי גם המובן מאליו צריך להיחקק. הוא הדין גם בשוויון הזכויות האזרחי. יש לעגן את שוויון הזכויות בחוק יסוד נפרד. זה יהיה טוב ונכון יותר להעצמת השוויון, וזה לא יפגע במהותה היהודית של המדינה.

* בני גנץ וחוק הלאום – את הצעת החוק של יש עתיד לשינוי חוק הלאום הגישה ח"כ רדיר מריח, שעם הקמת ממשלת האחדות הלאומית פרשה מחוסן לישראל ועברה ליש עתיד. בראיון לרינה מצליח בחדשות 12 היא תקפה את בני גנץ על הצבעת כחול לבן נגד הצעת החוק שלה, וטענה שהוא נבחר כדי להיות אלטרנטיבה.

בזמן מערכת הבחירות, השתתפתי במפגש של בני גנץ עם מנהיגים ופעילים במגזר הדרוזי בגולן, בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח. בפגישה העלו הנציגים הדרוזים את סוגיית חוק הלאום וטענו שהוא פוגע בהם ובתחושת השייכות שלהם למדינת ישראל. הם ביקשו מגנץ להבהיר את עמדתו בנוגע לחוק הלאום. בדברי תשובתו הבהיר גנץ, שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל, הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בחקיקה שתבטא את השוויון האזרחי. בשעה שהוא אמר את הדברים, ישבה לצדו ח"כ מריח. היא האזינה לדברים בקשב רב ולא הביעה שמץ של הסתייגות מן הדברים, שלבטח לא שמעה אז בפעם הראשונה.

אני מקווה מאוד שגנץ ייזום את חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל פרט ללא הבדל דת, גזע ומין. אין, כמובן, שמץ של סתירה בין חוק זה לחוק הלאום, שכלל אינו עוסק בסוגיית השוויון האזרחי, אלא בהגדרה הלאומית של המדינה.

* החוליה החלשה – אמילי עמרוסי ויובל אלבשן ראויים לשבח על כך שבשבועות האחרונים הם מקפידים להעלות על סדר היום הציבורי, בתכניתם המשותפת ב"כאן ב'", את מצוקתם של אסירים בישראל בשל תנאי המחיה בכלל, ובשל איסור ביקורי קרובים בגין הקורונה בפרט.

אין הרבה אמירות המעוררות בי סלידה יותר מ"הם נכנסים לבית סוהר שהוא בעצם בית הבראה"… וכד'.

שלילת חירותו של אדם היא עונש איום נורא. איני מכיר פטנט חלופי ויתכן שאין מנוס מכך. אבל יש להכיר בחומרת העונש. כן, גם אם בית הסוהר היה "בית הבראה" (הוא לא) וגם אילו היה במלון 5 כוכבים.

כשאדם נדון לשלילת חירות – אין להוסיף על העונש הזה עונשים נוספים; תנאי מחיה לא נאותים וכו'. יש לשמור על צלם האדם ועל זכויות האדם של האסיר. כן, גם אסיר, גם מי שביצע את החמורים שבפשעים, הוא בן אדם.

כפי שעוצמתה של שרשרת נבחנת על פי החוליות החלשות שלה, כך גם חברה. ואנשים המצויים מאחורי סורג ובריח הם החוליות החלשות ביותר. חברה נבחנת ביחס אנושי ונאות לאסיריה.

* תיקון החברה הישראלית – זו השנה העשרים שאני מקדיש את ערב תשעה באב להתכנסות ושיח. ב-2001 התחלתי מסורת של ערב תשעה באב בגולן, שמתקיימת עד היום (והשנה הייתה לראשונה בזום). כשניהלתי את מרכז יובלים ארגנו ערבים משמעותיים ביותר בקריית שמונה, אך לצערי אין לזה המשך. השנה השתתפתי כמנחה (מנחה/משתתף) במפגש משותף של בית שאן ועמק המעיינות, שלצערי גם הוא עבר לזום. השתתף בו ציבור רחב – 189 איש. היה זה רב שיח מגוון מאוד. יו"ר זק"א יהודה משי זהב – חרדי. הרבנית רחל קרן, ראש בית המדרש של מדרשת עין הנצי"ב – ציונית דתית. הרב אבי נוביס דויטש, ראש בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר – קונסרבטיבי. נועם דן, אשת חינוך, מרצה ומנחת קבוצות – חילונית, ובלשונה "אדוקה מאוד מאוד בחילוניותי". ואני מגדיר את עצמי כיהודי סתם. יותר נכון כיהודי ציוני. הציונות היא הזרם שלי ביהדות. (אם כי על פי הרצף הסוציולוגי המקובל, אולי אני קרוב יותר להגדרה מסורתי).

הכותרת הייתה: "עם בבידוד ישכון?!" וממנה הלכנו לנושאים רבים של מהותנו היהודית, של צדק חברתי, של דמותה של החברה הישראלית, של לאן אנו הולכים ממשבר הקורונה ועוד. זאת לא הייתה שיחה של מוצ'יניו פוצ'יניו, להיפך, היו גם היו מחלוקות ומחלוקות עמוקות. לא טייחנו אותן. אך היו גם הסכמות והיו כבוד ודרך ארץ.

בעיניי, האירוע הזה, כמו מאות אירועים כאלה בכל רחבי הארץ השנה ובשנים שעברו ובשנים הבאות, הוא חלק מתיקון החברה הישראלית. בימים אלה של שנאה וקיטוב, אירועים כאלה מהווים את התשובה. אלה ואלה ימשיכו במפגני שנאה ואלימות, במפגני הרס, ואנחנו נמשיך בבניין ובתיקון. זה פחות מצטלם, אך זה יותר עמוק ולטווח רחוק – יותר משפיע.

* לצמוח מהמשבר – בראשית המפגש, ביקשתי מכל אחד מן המשתתפים שיציג את עצמו ויספר את סיפורו. יהודה משי זהב סיפר איך גדל בנטורי קרתא, דודו היה מנהיג נטורי קרתא עמרם בלוי, איך הוא התחנך לשנאת הציונים, שלא ידע עליהם דבר מלבד היותם התגלמות השלילה, השטן עלי אדמות שבא להכרית את היהדות, איך היה "קמב"ץ העדה החרדית" שארגן את ההפגנות הקשות בשנות ה-70 וה-80. ואילו היום – ציונות כזו ואהבה והערצה למדינת ישראל כמו ששמעתי מפיו לא שמעתי כבר זמן רב. והוא סיפר מתי בדיוק חל המהפך. זה היה ב-6789. כלומר בששה ביולי 1989. בפיגוע הנורא בקו 405. הוא ירד לסייע לנפגעים, וכמובן שלא היה לו מושג מה לעשות ואיך לעשות. ופתאום הוא הבין שאנו עם אחד וגורל אחד לנו.

הנה, לעתים צומחים מאסונות, ממשברים ומטלטלות. אסון כבד גרם לחזרתו של משי זהב בתשובה. אני מאמין ביכולת לצמוח ממשברים, מטלטלות ואסונות. ואני מאמין שהחברה הישראלית, תצא מחוזקת ממשבר הקורונה, מהמשבר הכלכלי שבעקבות הקורונה, ממשבר השנאה הנוראית ברחובות. אני מאמין שערכי הסולידריות הלאומית והחברתית, ערך הערבות ההדדית, הקשר בין חרדים וציונים – כל אלה יתחזקו ויהפכו אותנו לחברה טובה יותר.

* ביד הלשון

 אזרח מודאג – פרופ' איתן פרידמן מביה"ח "שיבא" ישב כפרשן רפואי בפאנל של "אולפן שישי" בחדשות 12, והביע דעה פוליטית. קושמרו אמר לו שהוא מוזמן להיות פרשן פוליטי בערוץ, ופרידמן הגיב: "אני לא פרשן פוליטי אלא אזרח מודאג".

אבי הביטוי "אזרח מודאג" הוא נתניהו. בשנת 2000, קצת יותר משנה לאחר הפסדו בבחירות לברק וצאתו לפסק זמן מן הפוליטיקה, לקראת פסגת קמפ-דיוויד, שבר נתניהו שתיקה ממושכת, התראיין לכלי התקשורת ומתח ביקורת חריפה על ברק. הוא הגדיר את עצמו "אזרח מודאג".

אורי הייטנר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s