ההתנתקות: פוסט מורטם

"מה? אתה מתגעגע לסיורים בסמטאות ג'בליה? אתה רוצה שגם הילדים שלך ירדפו אחרי נערים בסמטאות שאטי?" שאלות מסוג זה מלוות אותי בכל פעם שאני מבכה את "ההתנתקות", שבימים אלה מלאו לה 15 שנים, מצד מי שעל אף תוצאותיה דבקים בתמיכתה בה.

לא, איני מתגעגע לג'בליה ושאטי, לא לרחוב נאצר בעזה ולא לחאן יונס ודיר אל-בלאח. לא, ממש איני רוצה שגם בניי יבלו שם כמוני בגילם (שירתתי במילואים בחטיבת הצנחנים הדרומית, ורוב התעסוקות שלנו היו באזורים אלה). אבל האם באמת ההתנתקות הוציאה אותנו מאותם מקומות? ממש לא. ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' ("עזה ויריחו תחילה"), יצאנו מן האזורים הללו. יתר על כן, בניגוד ליו"ש, גם במבצע "חומת מגן" לא החזרנו את השליטה הביטחונית שלנו על רצועת עזה. בשלב השני של "חומת מגן" גויסנו בצו 8 לפעולה נרחבת ברצועת עזה. החטיבה שלי הייתה אמורה לפרוץ את ציר פילדלפי. אך הפעולה בוטלה ואנו נשלחנו לקרבות בטול כרם, שם נפל חברי לפלוגה אורן צלניק.

האם יכולנו לצאת בהתנתקות ממקומות שכלל לא היינו בהם?

אז מה הייתה, בעצם, ההתנתקות? היא הייתה שלושה דברים. א. עקירת יישובי גוש קטיף, אותו גוש שבנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, שבו הציג רבין את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא העלה אותו על נס כמודל ראוי "להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". ב. יצירת תקדים של נסיגה מוחלטת לקווי 1949, עד גרגר החול האחרון. הרי לו רק כדי לא ליצור תקדים כזה, ראוי היה להשאיר על כנה לפחות את "התוחמת הצפונית", היישובים דוגית, אלי סיני וניסנית, הצמודים למועצה האזורית חוף אשקלון, באזור שאין בו כלל פלשתינאים. איני חושב ששרון רצה בתקדים הזה, אבל הוא רצה להוכיח שהוא "רציני והולך עד הסוף". ג. עקירת היישובים גנים, כדים, חומש ושא-נור בצפון השומרון. למה גם הם נעקרו? כדי להוכיח שהכוונה של שרון אינה רצועת עזה תמורת יו"ש (אם כי כמה ממקורביו טוענים עד היום שזו הייתה כוונתו, או בלשונו של מקורבו וראש לשכתו דובי וייסגלס, המטרה שלו הייתה "להכניס את סוגיית יו"ש לפורמלין").

המחיר היה כבד מאוד. חורבן והרס של חבל התיישבות ציוני. עוול לאלפי אזרחים ישראליים, חלוצים שיצאו בשליחות ממשלות ישראל לגוש קטיף ויצרו מפעל התיישבותי – חקלאי וקהילתי – לתפארת, בחולות הטובעניים של הרצועה, שמפעל חייהם חרב, הם גורשו מבתיהם ונושלו מאדמתם. מחיר של קרע כבד בעם. ומחיר של פגיעה בדמוקרטיה: שרון שנבחר עם אג'נדה של "דין נצרים כדין תל-אביב" פעל בניגוד להתחייבותו. הוא הביא את הנושא למשאל חברי הליכוד והתחייב לכבד את תוצאותיו, אך צפצף על התחייבותו ועל הכרעת הבוחר. הוא העביר את ההחלטה בממשלה ברוב מלאכותי, לאחר שפיטר ערב ההצבעה הגורלית את השרים ליברמן ומנחם אלון שהתנגדו ובכך הילך אימים על שרים אחרים. הפעלת צבא נגד מפגינים בתוך שטח ישראל הריבונית וחסימת אוטובוסים של מפגינים בדרך להפגנה.

באיזה רווח זכינו תמורת המחיר הכואב? הובטח לנו שהדבר יביא לשקט בגבול עזה המדמם. שרצועת עזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון (ואכן, רבות מדינות העולם וישראל בראשן עמדו בתור כדי להשקיע את הונן במיזם המבטיח הזה). נאמר לנו שאם יירה כדור אחד מרצועת עזה, ישראל תהיה חופשית להנחית מכה קשה, חסרת תקדים, על רצועת עזה, בגיבוי ותמיכה של כל העולם. והעיקר, התכלית של המהלך – ישראל סוף סוף תתנתק מעזה.

מה מכל זה קרה? טרור הרקטות נגד אזרחי ישראל בנגב המערבי גבר והפך בלתי נסבל וגרר אותנו לעוד ועוד מבצעים ברצועת עזה כאשר הרקטות משם כיסו גם את ירושלים, נתב"ג, תל-אביב ואף צפונה משם. הנסיגה עצמה נעשתה תחת אש ומיד אחריה החלו מתקפות הרקטות, וישראל הבליגה זמן רב. וכשיצאה סוף סוף להגיב במבצע "עופרת יצוקה" "העולם" כפה עליה לעצור את המבצע בעודו באיבו וקיבלנו בתמורה את עלילת ג'ונסטון. וממש לא התנתקנו מרצועת עזה; העולם וגורמים בישראל עדין מציגים אותנו ככובשים בעזה, מאשימים אותנו במצור אכזרי… רצועת עזה לא הפכה לסינגפור אלא לישות טרוריסטית (ולא רק מאז שחמאס תפס את השלטון, אלא עוד כאשר הרש"פ שלטה ברצועה, לאחר ההתנתקות). חמאס ותושבי הרצועה, המירו את המאבק נגד "הכיבוש" למאבק בעד "השיבה", כלומר הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים.

האמת היא שהיה לשרון הישג מדיני אחד בהתנתקות – מסמך בוש, שבו לראשונה הכירה ארה"ב במציאות הבלתי הפיכה של גושי ההתיישבות ובזכותנו לגבולות בני הגנה – שם נרדף לבקעת הירדן. וגם ההישג הזה הוחמץ והתנדף. ולא בידי אובמה שהתעלם ממנו, אלא עוד קודם לכן, בידי אולמרט, שהציע לפלשתינאים הצעה מופקרת (שאותם הם דחו כמובן), שבו, לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, הוא מחק את כל הישגי מסמך בוש.

תכנית ההתנתקות היא אחד הכישלונות המחפירים ביותר בתולדות מדינת ישראל.

* "שישי בגולן"

6 מחשבות על “ההתנתקות: פוסט מורטם

  1. למי שחושב שהאתגר הכי גדול של הציונות היום זה לקבע גבולות בטוחים עם רוב יהודי מוצק היציאה מעזה (בניגוד לספגטי שמבשל גוש אמונים ביו"ש) היתה מהלך נכון. הסיורים בגבלאיה ציר פילפי דוגית , הכל נכון. אבל לב העניין, המהות. מדינה יהודית באי, יהודית ודמוקרטית, בהקשר הזה ההתנתקות היתה אולי המהלך הכי משמעותי מאז 48. אורי – וסתם שאלת what if, נניח שבגין היה מחזיר את עזה בהסכם עם סאדאת, האם בזה היית תומך ?

    אהבתי

  2. אני התנגדתי ומתנגד עד היום לעקירת חבל ימית. ואיני טוען שישראל הייתה צריכה להישאר בעזה, אלא בגוש קטיף ובתוחמת הצפונית. אני דוגל בפשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון. לכן אני תומך בכל לבי בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות.

    אהבתי

  3. מתנגד זה נחמד אורי השאלה מה האלטרנטיבות: היית מוכן לוותר על השלום עם מצרים תמורת ימית? שאלה אמיתית, לא צינית

    אהבתי

  4. האם המצרים היו מוותרים על השלום ועל 99% מסיני בגלל 1% בידינו? כן, היה זה תקדים הרסני. בעקבותיו חמישה ראשי ממשלה ישראלים ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי. אילו הצליחו, חלילה, היו ממיטים אסון לאומי על מדינת ישראל.

    אהבתי

  5. אורי צודק במאה אחוז ! יתר-על-כן, אין בעיה עקרונית להיות מדינה יהודית עם רוב יהודי, וגם לשלוט בשטח. קוראים לפתרונות האלה "אוטונומיות". יש לזה מליון וריאציות, זה עובד בהמון מקומות בעולם. הגישה של שחור-לבן, דהיינו סיפוח השטח והאוכלוסין, או ויתור השטח, היא גישה ילדותית ,לא רלוונטית, והרת אסון בשני פתרונות הקצה הללו.

    אהבתי

    • אני תומך בוויתורים טריטוריאליים כדי להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק לדורות. ההתנתקות לא הייתה פשרה טריטוריאלית. היא הייתה אחרי הפשרה הטריטוריאלית. היא הייתה עקירה נטו. סתם. ללא שום תועלת, כולל תועלת דמוגרפית.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s