שעת רצון

כמי שעוסק עשרות שנים בצמיחה הדמוגרפית לאורטל, אני מזהה עליה חדה במספר הפניות לקליטה בעקבות הקורונה. תנועת הפניות אלינו בימים האחרונים חסרת תקדים, עולה על שיאי תנופת הקליטה בעשור האחרון. וכפי שאני שומע מעמיתיי, גם הם מזהים תנועה כזו.

מה הגורם לכך? אנשים עצרו לרגע את מהלך חייהם והיה להם זמן לחשיבה ולשיח משפחתי על מה חשוב להם בחיים. רבים מהם הבינו פתאום שהם חווים עבדות במרדף אחרי הכסף ובמרדף ההישרדותי אחרי הזנב של עצמם. הם תפסו שהם חווים ניכור ובדידות בכרך הגדול. הם קלטו שלא טוב להם במרכז הצפוף והמפויח וכמה הם כמהים לחיים בטבע ובאוויר הנקי, לא רק בטיול שבת או נופש משפחתי אלא כאורח חיים. פסק הזמן הזה הביא אותם לחיפוש אחרי חיים בעלי משמעות, חיים של הגשמת ערכי ערבות הדדית, קהילתיות, צדק חברתי, שיתוף ושוויון; חיים של התיישבות, של ציונות. הם מחפשים שייכות לקהילה, שבה יוכלו לבטא את עצמם ולהשפיע על חייהם ועל סביבתם.

מוקדם לדעת מה היקף התופעה ועד כמה המחשבות והחלומות יניבו הגשמה, הלכה למעשה. אך לנו, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות הכפרית, נוצרה הזדמנות, ומן הראוי שנשכיל לנצל את שעת הרצון.

ואני מקווה שאנו, אורטל, נתגייס ונירתם למינוף שעת הרצון הזאת לתנופה מחודשת של צמיחה דמוגרפית.

****

בשבוע הבא אגיב על מאמרו של אריאל ל'. איני מקבל כלל את התיאור ההיסטורי של מהלך השינויים של אורטל, שברובם נועדו לחזק את השיתופיות שלנו, חיזקו את השיתופיות שלנו ובזכותם אנו קיבוץ שיתופי בניגוד לשכנינו ולמרבית התנועה הקיבוצית (כאשר התחלנו את השינויים רבים משכנינו טענו שזה סוף הקיבוץ. כעבור שנים ספורות, כשהם הפריטו את עצמם לדעת, לא נסחפנו בזרם ושמרנו על דרכנו – בזכות אותם שינויים). גם איני מקבל את הצעתו להפוך פשרה מסוימת, שנוצרה ככורח המציאות, ל"זכות" שיש להפכה בשם שוויון הזכויות לנחלת הכלל.

כאן אתייחס לאמירה אחת, שנאמרה כדרך אגב במאמרו. לצד שבחים לקליטה הברוכה, הוא טען שהיא פגעה בלכידות החברתית. אני שולל זאת לחלוטין. התחלנו את התהליך בתקופה של קרע חברתי ועזיבה גדולה ומדממת. אלמלא תהליך הקליטה, הקרע היה מעמיק, העזיבה הייתה הופכת להמונית והדימום היה מסכן את קיומנו. העובדה שלקחנו על עצמנו משימה אדירה, נרתמנו אליה בשותפות בפועל של מרבית חברי אורטל ועמדנו בה, הייתה מגנט של לכידות. נכון, הקצב הגדול של הקליטה יצר גם ניכור מסוים בשלבים מסוימים ולתחושה של "אני נכנס לחדר האוכל ולא מכיר חלק גדול מן האנשים", אך זו תחושה זמנית, טבעית ושולית ביחס ללכידות שנוצרה בזכות המשימה המשותפת, בזכות תחושת ההצלחה ובזכות התמורה הגדולה שהביאה הקליטה, כמו יציבות דמוגרפית, הצערת היישוב, התמלאות בתי הילדים בילדינו (בלי הקליטה היום קומץ ילדים מאורטל היו נאלצים לאכלס את בתי הילדים בעין זיוון) והתסיסה התרבותית שהיא הביאה.

לא צעדי פירור השותפות נחוצים לנו, אלא משימות משותפות ועשיה משותפת. כך היה בתנופת הקליטה האחרונה, כך היה בשנת הארבעים ולאורך כל שנות אורטל, זו הייתה הדרך שבנתה אותנו. עלינו למקד את אורטל לעשיה משותפת בתנופת קליטה מחודשת, בצמיחה תרבותית ובמשימות לאומיות. "אדם ואדמה" היא משימה לאומית אדירה שלקחנו על עצמנו ומקור לגאווה גדולה, אך מספר השותפים לה מתוך אורטל נמוך. עלינו לחפש משימות נוספות בתחומים שונים, ואולי כאלו שמאפשרות הירתמות של חברים רבים.

התחלתי את המאמר בתיאור שעת הרצון שהקורונה יצרה, שהיא שעת כושר לתנופת קליטה באורטל. שעת רצון נוספת היא עליה במאות אחוזים בביקוש לעליה לארץ מארצות הרווחה (צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה). יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג חזה השבוע עליה של רבע מיליון עולים מארצות אלו בשלוש השנים הבאות. אולי זו הזדמנות לשלב משימה לאומית עם צמיחה דמוגרפית שתצעיד את אורטל לשיאים חדשים לקראת שנת היובל שלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s