* מניפולציה כלכלית – במסע ההפחדה נגד החלת הריבונות על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש, פרסם ארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" תחזית כלכלית על פיה עלות החלת הריבונות תהיה 52 מיליארד ₪ בשנה!
איך הם הגיעו לתחזית המפלצתית הזאת? הרוב המוחלט של הסכום הוא עלות צירופם למדינת ישראל של 2.5 מיליון פלשתינאים והוצאות הביטוח הלאומי, הרווחה, החינוך והבריאות שלהם.
אין זו אלא מניפולציה. זהו שקר שמפיציו יודעים שהוא שקר. החישוב הזה מתייחס להחלת הריבונות על כל יהודה ושומרון, אלא שצעד כזה כלל אינו עומד על הפרק. איננו יודעים עדין את מתווה הריבונות המוצעת, אך מה שבטוח הוא שהתרחיש המקסימליסטי ביותר מדבר על החלת ריבונות על 30% משטחי יהודה ושומרון. ואין בכך ריבונות על 30% מן האוכלוסיה הפלשתינאית, אלא על אחוזים בודדים בלבד. הרוב המוחלט, כמעט כל האוכלוסיה הפלשתינאית, היא ב-70% שלא יצורפו לישראל.
ובאשר לנתוני עלויות הביטחון שהם מציגים – גם אם הם נכונים, הם לבטח זניחים לעומת העלות הביטחונית, בדמים תרתי משמע, של ניסיון להגן על מדינת ישראל ללא גבולות בני הגנה, בקווי 4.6.67. החלת הריבונות נועדה לסכל את הסכנה הזו ולהבטיח שהירדן יהיה גבולה המזרחי של מדינת ישראל.
* בקעת הירדן תחילה – ספקולציות תקשורתיות / הדלפות / דיסאינפורמציה מספרות על כך שמתבשלת תכנית מינימליסטית של החלת הריבונות, לצאת ידי חובה. מדובר על כך שיחילו ריבונות על אריאל ועיר נוספת, אולי מעלה אדומים. אם כך יהיה, תהיה זו החמצה גדולה.
ראויות אריאל ומעלה אדומים להיכלל בריבונות ישראל, כמובן. החלת הריבונות עליהן תהיה יום חג, לא רק להן אלא למדינת ישראל. אילו היה עליי להצביע על החלת הריבונות, כמובן שהייתי תומך בהתלהבות. אך תהיה זו החמצה גדולה. כיוון שאם יש לבחור את האזור החיוני ביותר להחלת הריבונות ולהתמקד בו, האזור הוא בקעת הירדן, במובנה הרחב, כלומר מן הנהר עד ממערב לכביש אלון, כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון.
הדבר הנחוץ ביותר הוא לעצב את גבול הקבע המזרחי של מדינת ישראל – הירדן; גבול בן הגנה, שיהווה חיץ בין הישות הפלשתינאית לבין מדינות ערב וימנע רצף עוין מאיראן עד גוש דן. חיץ שימנע את סכנת הפצצה הדמוגרפית של מדינה פלשתינאית שתציף את עצמה במיליוני פלשתינאים ללא יכולת ובעיקר ללא רצון לקלוט ולכלכל אותם, אלא כדי שיהיו פצצת זמן ועילת המשך הסכסוך למימוש טענת ה"שיבה", כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר מישראל בדמוגרפיה. חיץ, שיאפשר את השלום עם ירדן ואולי את עצם קיומה של ירדן, וימנע את האיום על הממלכה ממדינה פלשתינאית השוכנת לצדה. בקעת הירדן חיונית כיוון שבשנת המאה למדינת ישראל צפויה אוכלוסיית ישראל למנות 20 מיליון איש, וכדי שניתן יהיה ליצור שידרה מזרחית מן החרמון עד אילת, ונמנע אסון של פיצוץ אוכלוסין במישור החוף. הדבר נחוץ כי מדובר בשטח נרחב בארץ ישראל, שמספר הפלשתינאים החיים בו נמוך מאוד ואין בריבונות עליו איום דמוגרפי על צביונה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.
לאריאל ולגושי היישובים הגדולים איני דואג. הם מובטחים. נוצרה בהם מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה. אפילו על פי כל התכניות הבייליניסטיות, וההצעות המופקרות של ברק ואולמרט לפלשתינאים (שנדחו, כמובן), הם יישארו על מכונם (והם הציעו תמורתם שטחים בנגב). הם מובטחים עם או בלי ריבונות. בקעת הירדן, לעומת זאת בסכנה. וזו סכנה חמורה למדינת ישראל. לכן, את הריבונות יש להחיל על בקעת הירדן תחילה.
* פרוטקשן – בסוף השבוע נורו רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב המערבי. צה"ל לא הגיב.
לא. המשפט הזה אינו נכון. לא נורו רקטות, אבל נשלחו בלוני תבערה. וצה"ל לא הגיב. האויב יודע שאילו ישגר רקטות צה"ל יגיב, והוא מבין שיש כאן אישור ישראלי, למעשה, לשגר בלוני תבערה.
מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התנקשות בריבונותה. טרור ההצתות הוא הפרת ריבונות. דין הצתה כדין רקטה וישראל אינה יכולה להבליג על כך.
על פי אל-אחבר הלבנוני, ישראל העבירה לחמאס את הכסף החמאסי ובתמורה חמאס יפסיק את השיגור. קוראים לזה פרוטקשן.
* שיטת מצליח – שר ביטחון חדש וחמאס מחליטים לבחון אותו. הם שיגרו בלוני תבערה וישראל הבליגה. אז הם שיגרו פצמ"ר. על הפצמ"ר ישראל הגיבה. הלקח – ישראל מרשה להם להצית את שדותיה. מן הראוי ששר הביטחון יבהיר שמעתה – דין הצתה כדין פצמ"ר.
* כל הכבוד ללוחם גולני – כל הכבוד ללוחם גולני שהציל פלשתינאי בחברון מלינץ', ואף הוכה בידי הפורעים. יש לקוות שימוצה הדין עם הפורעים.
בינתיים איתמר בן גביר קפץ כמובן להיות הסניגור של הפורעים, כרגיל. כל אדם, כולל הגרועים והארורים שבפושעים, כולל רוצחים, אנסים ומחבלים ראויים להגנה משפטית. הבעיה היא שעורכי דין מן הזן של לאה צמל & איתמר בן גביר פועלים מתוך הזדהות אידיאולוגית עם הפושעים האידיאולוגים שעליהם הם מגינים ועם הפשעים שלהם.
* כלכלה ציונית – עם כניסתו של יועז הנדל לתפקיד שר התקשורת, הוא קיבל שתי החלטות אסטרטגיות משמעותיות ביותר. האחת, למחוק פיגור מביש בן עשר שנים בנושא האינטרנט המהיר, שבו ישראל, אומת הסטרט-אפ היא ברמה של עולם שלישי, באמצעות פריסת סיבים אופטיים ברחבי הארץ. השניה חשובה לא פחות – להבטיח שפריסת הסיבים האופטיים לא תהיה רק באזורי כדאיות כלכלית (כלומר מרכז הארץ), אלא באותה מידה באזורי הספר, לאורך הגבולות. ובלשונו: "וכך, סיבים אופטיים יהיו במרכז ובבנייני קומות בבאר שבע וחיפה אבל במקביל באותו זמן תהיה פריסה בחולות חלוצה, אילת, הערבה, צפון ים המלח, בקעת הירדן רמת הגולן, אצבע הגליל, ערמאשה והגליל העליון. קו המחרשה הוא קו הגבול בציונות אבל גם קו הסיב יהיה קו הגבול".
ועל כך תוקפים אותו. שהוא מקבל החלטות אידיאולוגיות, לא כלכליות. שהוא מקבל החלטות מטעמי ציונות, רחמנא לצלן. כך למשל, אביאור אבו ב"כלכליסט": "הנדל גורר למעשה את משרד התקשורת, שאמור להיות מקצועי לחלוטין, לאג'נדות פוליטיות מובהקות, ובמקרה שלו – 'ציוניות' ". הציונות, כמובן, במירכאות, איך לא?
למה הוא מתכוון בכתבו "מקצועי"? לרווחי. כלומר, מבחינה "מקצועית" לא משתלם להשקיע בפריסת סיבים אופטיים לערבה, לגולן, לגליל העליון ולרמת נגב.
אבל בדיוק לשם כך יש מדינה. כדי ששיקוליה לא יהיו רק שיקולים עסקיים. עליה להבטיח שוויון מקסימלי ולבטח שוויון הזדמנויות בין אזורי הספר והמרכז. להבטיח שיזם, איש עסקים, חברה ומערכת חינוכית לאורך הגבול ייהנו מתשתיות שיאפשרו להם לתפקד כראוי לעשור השלישי של המאה ה-21. בדיוק כמו במרכז.
שר התקשורת אינו בעל עסק, אלא דמות פוליטית שתפקידה להשפיע ולקדם סדר יום אידיאולוגי. לשם כך יש ממשלה. לשם כך יש נבחרי ציבור. זאת מהותם.
ייעודו של יועז הנדל הוא לקדם את ערכי הציונות וההתיישבות. לשם כך הוא נבחר. זאת משימתו.
כך כתב יועז: "קראתי כבר הבוקר ביקורת על שיקולים אידאולוגיים ולא כלכליים שלי.אז קודם כל האידאולוגיה חשובה וגם כלכלה. אין בזה סתירה. כלכלה היא פתיחת הפקק – לאפשר לחברות הגדולות לפרוס ברחבי הארץ. ציונות בעיני היא להכניס שיקולים של עדיפות לאומית בתשתיות מתקדמות. שהספר יהפוך למרכז והתשתיות ימשכו אוכלוסייה לצאת מגבולות המרכז. אני מעריך שאם התהליך יתרחש כמתוכנן בשנתיים הקרובות מרבית תושבי ישראל וביניהם יישובי הספר ירגישו בשינוי דרמטי. נבחרתי כדי לעשות. מתחילים מהגבולות".
יישר כוח!
* להכות אותו בכיס – שמעון ריקלין הוא תועמלן נחות בתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. בין שאר האסטרטגיות בתעשיה זאת, הרצון לעמעם את כתבי האישום החמורים כל כך של נתניהו, באמצעות מצג שווא לפיו "כווולם מושחתים". ובעיקר, כדי להוכיח שמי שזכו בצדק למוניטין של טוהר מידות וניקיון כפיים הם בעצם… מושחתים. כמובן שהמשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט הם כנופיוית פשע מושחתות. ובעצם… לא כולם מושחתים. כולם מושחתים חוץ מצדיק אחד, ישר כמו שלג וצח כמו סרגל, שהכנופיה תפרה לו תיקים.
השבוע ריקלין בדה דיבה מופרכת לחלוטין על יועז הנדל. אי אפשר אפילו לטעון כלפיו שהוא עשה תחקיר רשלני, לא בדוק, חד צדדי, לא ביקש תגובה וכו'. כי הוא אפילו לא העמיד פנים של תחקיר. הוא פשוט ישב מול המחשב, בדה מלבו בדותה, שיגר אותה והוסיף: "תעשו עם זה מה שאתם רוצים". ואכן, החיילים בצבא פולחן האישיות עושים עם זה מה שהם רוצים". מפיצים את הבדותות בתעלות הביבים.
איני יודע האם ועד כמה יש לי השפעה על יועז הנדל. אך אם הוא ישמע בקולי, הוא יתבע את התועמלן ריקלין תביעת דיבה הגונה. למה? כי צריך להכות אותם בכיס. צריך להכות אותם בכיס מכה הגונה, מכה שתרושש אותם, למען יראו וייראו. כי יש צורך במלחמת חורמה בתרבות לשון הרע.
* הצעת חוק – כיוון שישראל היא מדינת חוק, יש לחוקק חוק על פיו פרסום מידע שעלול לפגוע בנתניהו דינו – מאסר בפועל.
* פוסל במומו – נתניהו גינה את האיומים ברצח על שופטת בית המשפט העליון ענת ברון וקרא "להדביר את ההסתה". אהבתי את חוש ההומור. (ואולי, בעצם, הוא אמר להגביר ולא הובן נכון?)
* יום אחד זה יקרה – כאשר מנהיג כריזמטי, שבמשך שנות דור מטפח פולחן אישיות שאין ולא היה כדוגמתו באף מדינה דמוקרטית, שהצליח לשטוף את המוח להמונים שיש זהות מוחלטת בינו לבין מדינת ישראל ובין גורלו לגורל המדינה, מפעיל את כל המדיות האדירות שלרשותו להפצת עלילה קונספירטיבית מטורפת ומטורללת על כך שכל מערכת המשפט והחוק הישראלית היא כנופיית פושעים שתפרו לו תיקים מופרכים כדי להפיל את הימין ולסכן את המדינה, והמונים מדקלמים את השקרים הנתעבים הללו, ומאמינים להם בכל לבם, והוא מספר למעריציו ולסוגדים לו שהם יושבים אתו על ספסל הנאשמים בשל תפירת תיקים; והוא מספר להם שאין שום סיכוי לצדק במדינה האיומה הזאת, כי כל המשטרה, כל הפרקליטות וכל המערכת המשפטית שותפים לתפירת התיקים ואין לו שום סיכוי – הסיכוי שלא יקום האחד או היחידים שיתרגם את ההסתה לרצח הוא קלוש.
* על לא עוול בכפם – שני שחקני מכבי ת"א חשודים בעבירות מין חמורות, ועל עוד כעשרים שחקני הקבוצה מוטל אות קין, על לא עוול בכפם, בשל צו איסור פרסום תמוה.
* מה אכפת לציפור – זה עשר שנים אני חבר בבית המדרש הגלילי/גולני "מעגלים". קבוצה שהפכה לקהילה, אם לא למשפחה. הלימוד חשוב ומשמעותי אך החברותא אף יותר. מדי שנה אנו בוחרים נושא ולומדים אותו לאורך השנה. הנושא השנתי שלנו היה: מידות האדם.
בכל שנה, המפגש האחרון הוא מפגש מיוחד, מפגש שכולו שירה. כל חבר בוחר שיר הנוגע לנושא השנתי. היום היה המפגש המסכם, שגם הייתה פגישתנו הראשונה והמרגשת אחרי שלושה חודשי מפגשים ב"זום". כל אחד סיפר על השיר, הקרנו אותו ושרנו אותו.
אני סיפרתי על חוויה בת 34 שנים, כשהייתי מדריך גרעין "טל" לאורטל. כאשר חניכיי הגיעו לשל"ת באורטל, ערכתי להם סמינר תחילת של"ת, והעברתי בו פעולה שעסקה בחברת מופת, בסולידריות, ערבות הדדית וחברות. והפעולה עסקה בנושא דרך שירים. הצגתי שלושה שירים, כל חבר גרעין בחר ליד איזה שיר הוא נעמד והחל דיון / דינמיקה על מהות החברה על פי השירים. השירים היו "מה אכפת לציפור" של חנוך לוין בביצוע "אחרית הימים" (מוכר כ"העץ הוא גבוה"), "רחוב הנשמות הטהורות" ו"כולנו זקוקים לחסד". "כולנו זקוקים לחסד" הוא ההמנון שלי. זה שיר שאני מזדהה עמו מאוד והסיבה היחידה שלא כתבתי אותו היא שנתן זך הקדים אותי. אם "כולנו זקוקים לחסד" הוא הקוטב הסולידרי, היפוכו המוחלט הוא "מה אכפת לציפור". על פי הפרשנות שלי, השיר אינו מספר על ים, עץ, ציפור ואדם, אלא אלה ארבעה ייצוגים של בני אדם בחברה. ומה שמאפיין את החברה הזאת, הוא חוסר אכפתיות. לאף אחד לא אכפת מאף אחד אחר. וכאשר לאף אחד לא אכפת, התוצאה היא, שאם תעוף הציפור האדם לא ישיר עוד שירים. אבל מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק? וכך, העדר הסולידריות משתיק את השירה, את התרבות, שהיא טעם החיים.
כיוון שאת "כולנו זקוקים לחסד" כבר בחרתי באחת השנים הקודמות, בחרתי הפעם את "מה אכפת לציפור". לשמחתי, חבר אחר בקבוצה בחר ב"כולנו זקוקים לחסד" וכך הרווחנו גם את השיר הזה.
אחר כך חשבתי, כמה סמלי השיר שבחרתי, למחאת האמנים והפגנתם היום, נגד האטימות כלפי האמנות והתרבות. מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?
* ביד הלשון
גבעת משואה – את הפינה בגיליון יום העצמאות הקדשתי למושג: משואה. הזכרתי אז, שבעבר הקדשתי פינה ליישוב משואה, היושב בסמוך לסרטבה, אחת הפסגות בשרשרת העברת המשואות מירושלים לבבל, כדי לבשר על קידוש החודש.
ויש מקום נוסף הנושא שם דומה ומסיבה דומה. אין זה יישוב אלא שכונה בירושלים – גבעת משואה. גבעת משואה נמצאת בדרום מערב העיר, על גבעה המתנשאת לגובה של 790 מ'. משערים שעל גבעה זו הודלקו משואות לבשר על קידוש החודש, ומכאן שמה.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 