עוד דונם ועוד עז

ביום שבו קיבלה עצרת האו"ם את תכנית החלוקה, בכ"ט בנובמבר 1947, יצא היישוב היהודי בא"י בהמוניו לחגוג ברחובות. אך היו גם מי שקיבלו את ההחלטה בחמיצות ואף התאבלו עליה. הימין הרוויזיוניסטי והקיבוץ המאוחד ראו בהחלטה את אסון קריעת חלקי ארץ ישראל וויתור עליהם.

דוד בן גוריון לא אהב את ארץ ישראל, וכל שעל משעליה, פחות מהם. אך הייתה לו ראיה היסטורית רחבה יותר וחשיבה פוליטית ריאלית יותר. הוא הבין שגישת "הכל או לא כלום" עלולה להותיר אותנו בלא כלום. הוא הבין שאנו נמצאים בסיטואציה היסטורית של סיכוי לחדש את ריבונות העם היהודי בארצו אחרי אלפיים שנות גלות, ושזו אולי הזדמנות של "עכשיו או לעולם לא", כלשונו. הוא הבין שיש כאן הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, שבכל מחיר אסור להחמיצה. הוא הכריע ורוב העם תמך בהחלטתו. אילו שעה לעצת הקיצונים, ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל.

ההתנגדות בקרב הימין הישראלי להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וחלקים מיהודה ושומרון, מבטאת אותו דפוס חשיבה של מתנגדי החלוקה. גם הם שוללים היענות לאתגר היסטורי ולהזדמנות היסטורית, אולי בלתי חוזרת, להחלת ריבונות ישראל על אותם אזורים בתמיכה אמריקאית, כיוון שהיא אינה על כל השטח. לא בכדי, חלקם מתייחסים לתכנית במילים "תכנית החלוקה" והם יוצאים נגדה. אנשי הקצוות, אנשי השחור לבן, שאינם מסוגלים להכיל מורכבות, נוקטים בגישה של "הכל או לא כלום", אך מתוך חוסר נכונותם להתפשר על פחות מהכל, הם (וכולנו) עלולים להישאר בלא-כלום.

הבולט והלוחמני בין מתנגדי התכנית הוא יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייני. אלחייני הוא ראש המועצה האזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן). ההתיישבות בבקעה נועדה להבטיח שבקעת הירדן תהיה ישראלית ולעצב את גבולה המזרחי של ישראל. ההתיישבות בבקעה עלתה מטעם תנועות שונות ובשם השקפות עולם שונות. יישובי תנועת העבודה עלו לבקעת הירדן כמימוש תפיסת העולם שבוטאה בתכנית אלון, שנועדה לקדם פשרה טריטוריאלית ולעצב את גבולותיה בהתיישבות וריבונות ישראלית בבקעת הירדן רבתי. יישובי הציונות הדתית וחירות-בית"ר עלו לבקעה כמימוש תפיסת העולם של ארץ ישראל השלמה. בין שתי ההשקפות רב המאוחד על המפריד: המשותף שאותו הם מגשימים בחייהם – ההתיישבות בבקעת הירדן. היום האינטרס של אלה ואלה הוא משותף – ריבונות על בקעת הירדן ובכך מימוש מהות התיישבותם.

אלחייני הוא חבר מושב ארגמן של חירות-בית"ר ואיש ארץ ישראל השלמה. היום, כאשר עומדים להחיל את הריבונות על חבלי ארץ ישראל ובראשם בקעת הירדן, שהוא האדם שאמור להוביל כל מאבק להעמקת אחיזתנו בה, הוא עומד בראש המאבק נגד מימוש המטרה. איזה קוצר ראות!

בישיבת הממשלה שבה הוחלט להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה (יוני 1967), הציע יגאל אלון להחיל את הריבונות גם על בקעת הירדן והר חברון. דעתו לא התקבלה. הוא לא העלה על דעתו להתנגד בשל כך להחלת הריבונות על ירושלים, והוא אף העביר את דירת השרד שלו לרובע היהודי. אני תומך בדרכו של אלון; בהחלת הריבונות כבסיס לפשרה טריטוריאלית. אולם גם לשיטתם של הדוגלים בשלמות הארץ, עצם החלת הריבונות צריכה להיות חג, ונקודת מוצא טובה יותר מבחינתם להמשך המאבק על עתיד יו"ש. הציונות לא הייתה מעולם תרבות של "הכל או לא כלום", אלא של "עוד דונם ועוד עז".

* "ידיעות אחרונות"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s