צרור הערות 3.6.20  

* העיקרון הדמוגרפי – במפת הריבונות המתגבשת, נכון להציב את ההיבט הדמוגרפי כאחד הפרמטרים המרכזיים. העיקרון צריך להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בריבונות ישראל. מינימום ערבים בריבונות ישראל.

זה העיקרון שעמד מאחורי תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, מורשתו המדינית של רבין, תכנית הדרך השלישית וזה גם העיקרון המרכזי במפת תכנית טראמפ.

מן הראוי שהחלת הריבונות תהיה באוריינטציה של עיצוב מפת הקבע של מדינת ישראל, המבוססת על פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה שטחי ארץ ישראל הנחוצים לביטחון המדינה ואינם מסכנים את זהותה ודמותה כמדינה יהודית דמוקרטית יהיו בריבונות ישראל. שטחי ארץ ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ומסכנים את זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לא יהיו בריבונות ישראל. אזורים אלה יהיו בשליטת הרש"פ במטרה שבבוא היום ישתייכו למדינת ירדנית פלשתינאים החיה בשלום לצד ישראל.

"לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר. לוותר על מה שאי אפשר לא לוותר". הציטוט הזה של הסופר והפובליציסט בנימין גלאי (ג. בנימין) היה המוטו של התכנית המדינית של "הדרך השלישית" באמצע שנות ה-90. התכנית התבססה על תכנית אלון מעודכנת על פי המציאות ההתיישבותית שהשתנתה מאז ימיו של אלון. כמו בתכנית אלון, הבסיס של תכנית זו היה זכותנו על כל חלקי ארץ ישראל, זכותנו לריבונות והתיישבות בחבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת, ההכרח בגבולות בני הגנה לישראל ובראש ובראשונה שליטה בבקעת הירדן רבתי, כולל המדרונות המזרחיים של יהודה ושומרון ובשמירת גושי היישובים ביו"ש (אז היה מדובר גם על גוש קטיף) בידינו. ולצד אלה, הבנה שאי אפשר להיות מדינה יהודית דמוקרטית לאורך זמן, ללא רוב יהודי מוצק לדורות, ולכן אין ברירה אלא לסגת מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

על העיקרון הזה ניתן לגבש קונצנזוס לאומי רחב ותמיכה אמריקאית.

איני מאמין שניתן לקיים מדינה פלשתינאית נוספת בין ישראל לירדן, גם לא על כל שטחי יו"ש ובטח לא על חלק מהם. חייבים לצאת מהקופסה שבין הירדן והים, לפשרה טריטוריאלית בין ישראל למדינה ירדנית פלשתינאית, בגבולות המבוססים על עקרונות תכנית טראמפ. נכון להיום אין לכך היתכנות (היום אין היתכנות לשום הסדר וכבר ראינו שהפלשתינאים דחו תכניות לנסיגה מלאה), אך זאת הדרך לפתרון עתידי של שלום.

אין לקבל את תכנית טראמפ כמקשה אחת, כיוון שיש בה מרכיב הרסני – "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כ"פיצוי" על החלת ריבונותנו בחלק מן השטחים. את הרעיון הזה יש לדחות. אולם תכנית טראמפ, בשינויים מסוימים, צריכה להיות הבסיס לפשרה ביהודה ושומרון.

אני מתנגד להחלת ריבונות על יישובים מבודדים שיהיו מובלעות בשטח הפלשתינאי. חלק מאותם יישובים צריכים להיות בצד הישראלי, ולשם כך יש לעדכן את המפה. ואלה שלא – בבוא הסדר הקבע נכון יהיה להעתיק אותם בהסכמה (בוודאי שלא בכפיה) לגוש היישובים הקרוב. אבל יש להשאיר רצף טריטוריאלי של ריבונות פלשתינאית באזורים שיישארו בידם. 

* בהסכמה רחבה – אחד הטיעונים העיקריים נגד החלת הריבונות, הוא שמדובר בצעד משמעותי מאוד, מרחיק לכת, משנה מציאות, שאסור לעשות אותו ללא קונצנזוס לאומי, בתמיכת מחצית העם בלבד.

אני מודה שהטיעון הזה אכן רציני, יותר מן הטיעונים האחרים. אבל עם יד על הלב – האם אלה שטוענים זאת, אמרו כך בהסכם אוסלו שחצי העם התנגד לו? האם הם אמרו כך בהתנתקות שחצי העם התנגד לה? האם הם אמרו כך כאשר ממשלות ישראליות נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, כאשר רוב העם התנגד לכך, מתוך תקווה שכאשר יהיה הסכם ויפחידו את העם ממלחמה נוראה אם ההסכם יידחה, יגרדו איזה 50%? האם הם אמרו כך כאשר ברק ואח"כ אולמרט הציעו נסיגה מלאה, חלוקת ירושלים ויתור על בקעת הירדן? הרי גם אז נשמעה הטענה הזאת, ותשובתם הייתה שגם רוב של אחד הוא רוב, וזו הדמוקרטיה, ושהטענה הזאת פופוליסטית ודמגוגית ולא דמוקרטית וכו' וכו'.

יש קונצנזוס לאומי רחב על בקעת הירדן ועל גושי היישובים. נכון, יש התנגדות להחלה חד-צדדית של הריבונות. ראוי להכשיר לכך את הלבבות, וקשה לעשות זאת בחברה מקוטבת כל כך וכאשר ראש הממשלה מפלג את העם (לא סביב סוגיה אידיאולוגית אלא סביב האינטרס המשפטי הפרטי שלו, שהוא הצליח בדרכיו הדמגוגיות לשכנע חצי מהעם שהוא יושב יחד אתו על ספסל הנאשמים). אבל את חלון ההזדמנויות של החלת ריבונות בתמיכת ארה"ב אסור לנו להחמיץ.

* מי הריבון – אני בעד החלת ריבונות ישראל על הנגב. כן, כן, על הנגב. הנגב הוא בריבונות ישראלית, אך הריבונות אינה ממומשת. הנגב היה לשטח הפקר. הפזורה הבדואית הפכה לשליטה הבלתי פורמלית ומדינת ישראל, משטרת ישראל, פשוט נעלמו. השתלטות על קרקעות הלאום, בניה בלתי חוקית, טרור חקלאי, הברחות סמים, פוליגמיה, פרוטקשן, גניבת נשק סיטונאית ממחנות צה"ל. אין שם מדינה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תחזיר את ריבונותה לנגב.

ובאשר לגניבות הנשק והתחמושת ממחנות צה"ל – יש לנהוג כלפי מי שחודרים למחנה צה"ל בדיוק כפי שהיינו נוהגים בפלשתינאים שהיו חודרים למחנה של צה"ל ביהודה ושומרון. 

* עשור לפיגוע מרמרה – בחדשות 12 שודרה כתבה מצוינת במלאת עשור לפיגוע מרמרה. לפני הכתבה אמרה יונית לוי "האירוע שגרם למשבר ביחסים עם טורקיה, שלא הסתיים עד היום". לא, לא האירוע גרם למשבר, אלא המשבר גרם לפיגוע. את המשבר חולל ארדואן, הרודן הטורקי, איסלמיסט קנאי, אנטישמי ותומך טרור, שהפך בעלת ברית של ישראל למדינת אויב. בפיגוע מרמרה הוא הפך מתומך טרור למפעיל טרור.

הכתבה, שכללה צילומים והקלטות ששודרו לראשונה, היטיבה להציג את המקצועיות, הגבורה והנחישות של לוחמי השייטת. כן נראה תפקידה המרכזי בפיגוע של הח"כית לשעבר, מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, חנין זועבי, שהייתה בין המחבלים ופעלה למנוע את הגעת הלוחמים לחבריהם הפצועים. חשבתי על רעיון העוועים של הקמת ממשלה התלויה ברצונם הרע של אנטי ישראלים תומכי טרור כמותה. דמיינתי דיון בממשלה על התמודדות עם פיגוע דוֹמֶה, כאשר קיומה תלוי במי שנמצאים עם המחבלים, בצד של המחבלים, כחלק מן המחבלים.

ולא יכולתי שלא לזכור את מה שלא הוזכר בכתבה – ההשפלה הלאומית שהנחיל לנו נתניהו, בהתנצלות המתרפסת בפני ארדואן על הפיגוע שלו נגדנו ותשלום הפיצויים למשפחות המחבלים. ההשפלה נעשתה. הפיוס שהיא נועדה לקדם לא נראה באופק. רק השבוע הרודן הטורקי שב ואיים על ישראל.

* סוגיה אחת – במלאת עשור לפיגוע מרמרה, שבוצע בידי מחבלים איסלמיסטים קנאים וחברת כנסת ישראלית מטעם המפלגה האנטי ישראלית (שאז עוד לא הייתה משותפת), נערכו במקומות שונים בארץ ובעולם הפגנות תמיכה במחבלים ובמטרותיהם. כזכור, המחבלים הגדירו את פעולתם "משט השיבה", ובכך הגדירו את מטרתם: הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כאשר הם "מחו" נגד ה"מצור" על עזה, כוונתם לכך שיש גבול בין ישראל לעזה שאינו מאפשר לעזתים "לשוב" כלומר לחדור לישראל ולהציף אותה, כפי שהייתה מטרת הפגנות ה"שיבה". הרי לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הם אינם יכולים להלין על "אקיבוש" של עזה, וברור שמלחמתם נגד "אקיבוש" היא נגד קיבוש יפו.

כמובן, שחברי הכנסת של הרשימה האנטי ישראלית, שכמעט הוקמה ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע, היו כוכבי ההפגנות. ובהודעה שהוציאו נכתב: "… יחד עם הפליטים הפלסטינים ברחבי העולם, ועם תושבי הגדה שתחת משטר הכיבוש אנחנו מציינים עשור להתקפה על משט החירות". האם רק תושבי "הגדה" תחת "קיבוש"? אם תרצו אין זו "הגדה". תעיד על כך החולצה שלבש בהפגנה ח"כ מטאנס שחאדה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת. על החולצה הודפסה מפת מדינת ישראל ולצדה נכתב "פלסטין" ו"יפו-עזה עם אחד, סוגיה אחת". כלומר אין הבדל בין הסוגיה של יפו לסוגיה של עזה. הפתרון לסוגיית יפו זהה לפתרון של סוגיית עזה – הסתלקות היהודים וגירוש כל יהודי. "יפו-עזה סוגיה אחת" – הכוונה אינה שתקום תל-אביב בסמוך לעזה, אלא שגורל תל-אביב הוא כגורל גוש קטיף. כאשר עלו קולות שקראו לעקור את נצרים הסמוכה לעזה, הגיב עליהם אריק שרון, זמן קצר לפני שהתהפך: "דין נצרים כדין תל-אביב" והיום הם אומרים: "דין תל-אביב כדין נצרים", ובמשפט אחד "יפו-עזה סוגיה אחת".

ח"כ תומא סלימאן השתתפה אף היא בהפגנה, והתרברבה ש"ישראל התנצלה ונתנה פיצוי על פעילותה". הנה, זה מה שהשיגה מדיניות הפייסנות המתרפסת של נתניהו. הוא רק סיפק תחמושת ולגיטימציה לשונאי ישראל. 

* לשכות השׁרים – בספר יחזקאל פרק מ, מתואר מטס של הנביא הגולה יחזקאל מעל שמי ירושלים, 14 שנים לאחר החורבן, ובחזונו הוא מתאר את בניין בית המקדש. רוב התיאור הוא מפרט טכני, משמים למדי, אך מבצבצת בו פנינה. "וּמִחוּצָה לַשַּׁעַר הַפְּנִימִי לִשְׁכוֹת שָׁרִים בֶּחָצֵר הַפְּנִימִי, אֲשֶׁר אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם, אֶחָד אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַקָּדִים, פְּנֵי דֶּרֶךְ הַצָּפֹן". בין תיאורי פונקציות הלשכות כלשכות של הקרבת קרבנות, לא נשכח מקומם של השָׁרִים. ואם מישהו לא הבחין, מדובר בשָׁרִים בשי"ן ימנית, כלומר לא מיניסטרים אלא משוררים, זמרים; מדובר באמנים.

התרבות והאמנות מקבלות מקום של כבוד בבית המקדש!

ב"שיר התעסוקה" מתאר מאיר אריאל את הגשמת הציונות, הן בידי הפועלים במעברה והן בידי החקלאים בהתיישבות העובדת, כהשתקפות ההתלהבות וההתנדבות של בוני המשכן, כמתואר בתורה.

אריאל מציג רשימה ארוכה של בעלי מקצוע נחוצים לבניין המשכן אז ולבניין הארץ היום. ובין השאר הוא מביע ספק, ולצדו משאלה:

וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור:

האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור?

אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות

המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.

הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

ביופי הפיוטי הגאוני שלו, המציא אריאל מילה חדשה: יקציאו. זה שילוב של יקצו למקצוע. הספק של המשורר, הוא האם במעשה החלוצי של בניין הארץ יקצו לִשְׁכוֹת שָׁרִים? אריאל יודע שללא חזון יפרע עם, וללא חושבי המחשבות והמציירים את המחשבות, אי אפשר יהיה לגשר על הפער שבין המציאות והחזון, ואנו עלולים לשקוע באפרוריות ארצית חסרת השראה.

את בית המקדש השני, ולא פחות מכך את בית המקדש השלישי, אי אפשר לבנות ללא השיר.

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש –

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

(נעמי שמר, "שירו של אבא").

ונקווה שבתהליך החזרה לשגרה מן הקורונה, לא נשכח את האמנים, שבלעדיהם – חיינו דלים ועניים.

* המקנא אתה לי? – בפרשת השבוע, "בהעלותך", מסופר שמשה הקים מועצת חכמים בת 70 איש. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי בו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

* הצב המעופף – אמיר דרורי, חבר קיבוץ מרום גולן, נהרג בתאונת דרכים ליד ברכת רם.

אמיר היה מדריך טיולי הג'יפים מספר 1 באזור. הקים וניהל את חברת "הצב המעופף" – הרפתקאות שטח ברחבי הגולן וספארי לכל המשפחה. רבים מאתנו – בני נוער ומבוגרים, טיילנו בהדרכתו. הפעם האחרונה שטיילתי אתו, הייתה בטיול ג'יפים לילי לצוות שאני מרכז באורטל, לפני כשנתיים. כל טיול עמו היה חוויה יוצאת דופן של למידה, רכיבה, ופינוק. הוא הכיר כל פינה בגולן ובגליל, וידע לקחת אותנו לפינות נסתרות, שלא הייתה לנו כל דרך אחרת להגיע אליהן.

אין צוות באורטל וביישובי הגולן, כולל קבוצות הילדים והנוער, שלא טייל אתו ובהדרכתו, וכך גם תלמידי בתי הספר בגולן.

כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, אמיר עבד במתנ"ס כמאמן כדורגל ילדים וכמדריך חוגי סיירות, מה שמעיד על מגוון עיסוקיו. הוא היה המדריך של בני עמוס בחוג סיירות. הוא גם היה הכוכב הבלתי מעורער של ליגת היישובים בכדורסל, ויותר מפעם הענקתי לו את גביע הטורניר.

אמיר היה ג'יפאי מעולה ומנוסה מאוד, ואף על פי כן נהרג בהתהפכות הג'יפ שלו.

אבל כבד שורר ביישובי צפון הגולן.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון 

אספסוף – המילה אספסוף היא מילה יחידאית בתנ"ך, המופיעה בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך": "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" ("במדבר" יא, ד-ה).

אז מהו אספסוף? אנו משתמשים במילה כביטוי שלילי להמון, להמון גס, להמון אלים, לאנשי שוליים, מתגודדי רחוב, לקט ריקים ופוחזים. כך גם חז"ל מפרשים אותו, ואף משתמשים בביטוי "ערב רב", המופיע בספר שמות, ומתייחס למצרים שנספחו לבני ישראל בצאתם ממצרים ובהמשך היו גורם מתסיס בקרב בני ישראל.

גם רש"י, בעקבות חז"ל, מגדיר את האספסוף כמהגרים הזרים שנספחו והיו מוקד שלילי. הוא מציין את הפסוק הפותח את הפרק: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה, וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". כלומר בתחילת הפרשה דומה היה שמדובר באנשי שוליים, "מקצה המחנה", כלומר אנשי הקצוות. כאשר בערה האש בקצה המחנה, דומה היה שהתסיסה חלפה. אך בהמשך נאמר בפירוש: "האספסוף אשר בקרבו", מכאן שהוא חדר למרכזי ההשפעה, ואז הוא מסוכן הרבה יותר.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s