* לזכור את האלטרנטיבה – כעת, משהממשלה נולדה, ובלשון המעטה התינוק הזה לא כל יפה, הדיון הוא לכאורה בעד או נגד הממשלה. לכאורה, מי שבעדה הוא בעד הכיעור הכרוך בה ומי שנגדה שומר על בתוליו ועל טוהרו ויופיו ותוקף אותה וצודק בחלק ניכר מדבריו.
אבל כדאי לזכור שהממשלה הזו נולדה כתוצאה מכך שלא הייתה כל אלטרנטיבה. הברירה הייתה בין ממשלת האחדות לבין סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב היה מסתיים בדיוק באותה דילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.
הברירה הייתה בין אחריות לאומית לבין שריפת מחסני התבואה בירושלים – ובלבד שלא יהיה מזון ליריבים הפוליטיים. איני מחסידיו של גנץ, יש לי עליו ביקורת רבה, תמיכתי בכחול לבן לא הייתה תמיכה אישית בגנץ ואני בטוח שגם בעתיד תהיה לי עליו ביקורת. אבל החלטתו להקים את ממשלת האחדות, גם במחיר פילוגה של כחול לבן, הייתה החלטה מנהיגותית אמיצה של אחריות לאומית, ונכונות לשלם מחיר אישי, פוליטי ותדמיתי כבד למען האינטרס הלאומי.
האם הממשלה הזאת תצליח? כלל לא בטוח. היא תצליח אם באמת תפעל לפיוס לאומי. מסע ההסתה המאפיוזי, הקרימינלי והמושחת נגד מנדלבליט והפרקליטות, מתוך רצון לעשות דה-לגיטימציה לתובעיו של נתניהו, אינו נותן סיבה לאופטימיות.
ההישג הגדול ביותר של כחול לבן הוא סילוקו של הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים. הפגע-רע הזה נכנס לתפקידו כשהוא מלא בכוונות רעות, הוא מוכשר וערמומי ופגיעתו רעה. טוב שיעוף משם. הכישלון הגדול ביותר של כחול לבן, הוא שלא דרשה באופן אולטימטיבי לקבל את המשרד לביטחון פנים וכך אוחנה יכנס כסוס טרויאני למשרד הזה מתוך אותן מטרות שליליות – להרוס, להפחיד, לערער, לסכל את המשך חקירות השחיתות של נתניהו ולנקום בחוקריו. עם זאת, זכות הווטו של גנץ על מינוי המפכ"ל הוא סימן מעודד. על גנץ להכשיל כל ניסיון של הסוס הטרויאני לשבץ לתפקיד הזה את עושה רצונו ומי שנאמנותו לא תהיה לחוק ולציבור אלא לשאיפותיו ההרסניות של הסוס הטרויאני.
* איחולי הצלחה (וכישלון) – בשעה טובה קמה ממשלה לישראל, אחרי המשבר הפוליטי הממושך והמסוכן ביותר בתולדות המדינה. כאשר קמה ממשלה חדשה, בין אם אני תומך בה או מתנגד לה, אני מאחל מכל לבי הצלחה לממשלה ולכל שריה – הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל.
גם היום אני מאחל הצלחה לממשלה החדשה ול-33 מתוך 34 שריה. הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל. לשר לביטחון פנים אני מאחל מכל לבי כישלון. הצלחה שלו במזימותיו היא כישלון למדינת ישראל. כישלון שלו במזימותיו הוא הצלחה למדינת ישראל.
* דייג אוהב דגים? – מינוי אוחנה לשר לביטחון פנים הוא כמו מינוי מרדכי ואנונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.
* ללא שר ערבי – מי שבולט בהעדרו בממשלת האחדות הלאומי הוא שר ערבי. עלייתה המטאורית של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית ואיום על מרקם היחסים הרגיש בין יהודים וערבים בישראל. ניתן היה לצפות מן ההנהגה להבין את עומק האיום ולהתמודד עמו. בין השאר, באמצעות טיפוח הנהגה ערבית המעוניינת בדו-קיום אמתי, כלומר שואפת להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ולא בהמרתה במדינה לא יהודית.
ראוי היה לצרף לפחות שר אחד, בממשלת אינפלציית השרים, מקרב ערביי ישראל, שאינו מזוהה עם הרשימה האנטי ישראלית. מתווה הרוטציה העניק לכחול לבן מספר רב מאוד של שרים, ללא פרופורציה למספר הח"כים שלה. ראוי היה שגנץ ימנה, על המכסה של כחול לבן, שר ערבי, וכך גם סיעת כחול לבן הייתה מרוויחה עוד ח"כ לעשיה הפרלמנטרית. מן הראוי שהמפלגות הציוניות הגדולות תשריינה בבחירות הבאות מקומות לערבים. ומן הראוי שממשלת האחדות תבצע פעולות לקידום האוכלוסיה הערבית בישראל, ושתעשה זאת מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, באופן שלא תוכל לגזור קופון כלשהו, כדי להעביר לערביי ישראל את המסר שהדרך להתקדמות היא דרך ההשתלבות ולא הלעומתיות.
* כבוד היושב ראש – אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים, יאסר ערפאת. בימים הקשים של מתקפת הטרור, שבהם שלוחיו של ערפאת פוצצו את עצמם מדי יום באוטובוסים ומסעדות, רב המרצחים היה בשיא האופוריה שהנה החברה הישראלית מתפוררת ומתפרקת. באותם ימים, עמדו רב המרצחים ויועצו מול אספסוף משולהב אחוזי זרועות. וערפאת צווח עשרות פעמים באוזני הקהל המוסת משפט אחד: "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים!".
והשבוע יועצו של רב המרצחים הציע את עצמו לתפקיד יו"ר הפרלמנט של המדינה שהוא חותר לחורבנה.
וזה מזכיר לי שבבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999 המרגל של חיזבאללה עזמי בשארה הגיש את מועמדותו לתפקיד ראש ממשלת המדינה שהוא לוחם לחורבנה; הממשלה של הישות הקולוניאליסטית של עם מומצא, כפי שהוא מגדיר את מדינת ישראל במסותיו ו"מחקריו" (הוא הסיר את מועמדותו ימים אחדים לפני הבחירות).
* להקיא – ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד הייתה מועמדת מפלגתה לתפקיד יו"ר הכנסת. שלושה מחברי מפלגתה, עופר שלח, אלעזר שטרן ויואל רזבוזוב בגדו בה, תקעו סכין בגבה ולא הצביעו בעדה. היה להם דחוף יותר לתקוע אצבע בעין של הציבור הישראלי, בהצבעת דווקא פרובוקטיבית וילדותית, בעד יועצו של רב המרצחים.
אלעזר שטרן היה מג"ד שלי. אני מתבייש בו. בא לי להקיא.
* קידום לברקת – נראה לי שנתניהו יציע לברקת תפקיד סגן שר במשרד לחיזוק וקידום קהילתי.
* חלופה נוספת – נתניהו צודק. עלות של סיבוב בחירות רביעי היה גדול לאין ערוך מעלות ניפוח הממשלה. אבל הוא מתעלם מאלטרנטיבה נוספת – הקמת ממשלת אחדות, שלא לדבר על ממשלת חירום, עם 20-22 שרים.
* מסמר בלי ראש – הבעיה במשרדים המיותרים, היא שהם הופכים לקבע. ע"ע המשרדים שנתפרו לכבודו (תרתי משמע) של שמעון פרס – המשרד לשיתוף פעולה אזורי ומשרד הגליל והנגב.
* יותר גרוע – יש רק דבר אחד גרוע יותר מהממשלה הזאת. האלטרנטיבה.
* חכמת הבדיעבד – אילו כחול לבן הייתה מקבלת את הצעת הליכוד לממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, גנץ היה כבר חודש ראש הממשלה, נתניהו היה בנבצרות, ואף אחד לא היה מכיר את המושג המוזר "ראש ממשלה חלופי".
* לא היה לי ספק – שואלים אותי אנשים רבים, אם האמנתי באמת ובתמים להתחייבות של כחול לבן שלא תקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. האם לא היה לי ספק? האם באמת נתתי אמון מלא במבטיחי ההבטחות? הרי גם אחרי הסיבוב השני הם פלירטטו עם הרשימה המשותפת. הרי לא הייתה להם דרך להקים ממשלה אחרת.
אשיב בכנות. האמנתי, אבל גם היה לי ספק. בדבר אחד לא היה לי ספק. בעמדה של בוגי יעלון ותל"ם. האמנתי שאם ייעשה ניסיון כזה, הוא יילחם עד הסוף ולא ייתן לכך את ידו. האמנתי שהוא יטיל וטו מוחלט. האמנתי שהווטו שלו ימנע הקמת ממשלה כזו. ובמקרה הגרוע ביותר, הוא יפלג את כחול לבן ויהיה באופוזיציה אם היא תקים ממשלה כזו, ובמקרה כזה בנוסף לחמשת הח"כים של תל"ם יצטרפו אליו ח"כים נוספים מכחול לבן. באמינות, בנאמנות ובנחרצות של יעלון לא היה לי כל ספק.
ולכן אכזבתי מרה כל כך. ולפחות אני גאה ביועז הנדל וצביקה האוזר, אנשי תל"ם שלא התקרנפו.
* היפוכו של ביביסט – אהוד בן עזר נעלב מכך שתיארתי את עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו. אז הוא "הכניס לי". הוא הזכיר לי שאני הייתי עובד אלילים של בוגי יעלון… ואני תמה, האם אהוד אינו מבחין שהוא שם עצמו ללעג? הרי אני הדוגמה להיפוכה המוחלט של עבודת האלילים. תמכתי ביעלון, הלכתי אתו, אגב – מעולם לא הערצתי אותו כי אני לא מעריץ אנשים, וברגע שהוא הלך לכיוון שהתנגדתי לו, בו ביום פרשתי מתל"ם. וכאן לא מדובר, חלילה, באדם שדבק בו רבב בתחום של טוהר מידות וניקיון כפיים, כמו נתניהו. להיפך. ברור שלעולם לא אעלה על דעתי לתמוך במושחת.
אהוד לועג לי שטענתי בעבר שיעלון ראוי להיות ראש הממשלה. ובכן, לא שיניתי את דעתי. גם היום, כאשר אני מתנגד לו ומאוכזב ממנו – אני רואה בו את האדם המתאים ביותר לראשות הממשלה. לבטח יותר הן מראש הממשלה, הן מראש הממשלה החלופי והן מראש האופוזיציה. אבל כאשר הוא היה מוכן לתת יד לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית, עזבתי אותו. וכאשר ראיתי בהקמת ממשלת אחדות הכרח והוא התנגד בכל כוחו לממשלת אחדות, לא הלכתי אתו. וכל מנהיג שאתמוך בו בעתיד, תהיה זו תמיכה על תנאי, כל עוד הוא יקדם את הדרך שבה אני מאמין. בקיצור, אני היפוכו של ביביסט.
אגב, כאשר יעלון היה בליכוד, אהוד כתב לא פעם שהוא האיש המתאים להחליף בעתיד את אלילו. עד שאהוד בחר בצד של… החייל שסרח.
* למנות מיד פרקליט קבוע – השילוב בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי, הוא חיבור בעייתי, הלוקה בסתירה פנימית והופך את התפקיד לכמעט בלתי אפשרי (הן בשל העומס והן כי יש בו ניגוד עניינים). כפי שאני כותב כבר שנים רבות, יש צורך לפצל את התפקיד. בוודאי, שהוספת תפקיד פרקליט המדינה ליועמ"ש, אפילו באופן זמני, היא פסולה מכל וכל.
כעת, כשעברנו את הסוס הטרויאני, על שר המשפטים החדש למנות בתוך שבוע, לכל היותר, את פרקליט המדינה החדש.
* ראוי לחקור – כעת, כאשר יש למדינת ישראל שר משפטים ולא סוס טרויאני, שנכנס למשרד כדי לחבל בעבודת המערכת המשפטית, לסכסך ולחרחר ריב ומדון, ראוי לבדוק את הטענות כלפי היועמ"ש אביחי מנדלבליט. את הבדיקה יש לעשות בידי גורם משפטי חיצוני, כדי למנוע ניגוד עניינים.
לא, איני רוצה להיות אידיוט שימושי של חורשי רע. אני יודע בדיוק למה הנושא עלה. אני יודע שהדבר האחרון שמעניין את מי שהעלו את הנושא לסדר היום הוא טוהר המידות – ההיפך הוא הנכון, מטרתם היא למוטט את מערכת המשפט הישראלית ולהפוך את השחיתות לנורמה. ברור שהמטרה של מי שהציפו את פרשת הרפז היא נקמה במנדלבליט על כתב האישום נגד נתניהו, חבלה בעבודת הפרקליטות במשפט ובעיקר ניסיון להלך אימים על השופטים, על הצפוי להם אם לא ירקדו על פי חלילו של הנאשם. לכך מצטרף התסכול על כישלון ניסיונם להעמיד את נתניהו מעל החוק ולסכל את משפטו. וכיוון שמה שמעניין אותם אינו חקר האמת, ברור שהם לא יקבלו שום תוצאה של בדיקה, שלא תתיישר על פי הסִיפֵּר שלהם ויציגו את הבודקים כשותפים לקנוניה וכחלק ממדינת העומק שתעשיית השקרים בדתה.
אך כאשר יש חשדות נגד מי שתפקידו להיות המצביא במלחמה נגד השחיתות, חובה לבחון את הדברים בצורה המקצועית ביותר, ללא הנחות וללא פניות. אם היה רבב בהתנהגותו יש לנקוט בכל האמצעים שהחוק מאפשר נגדו. ואם יתברר שאין אמת בטענות נגדו, תוסר העננה מעליו. זה אינטרס ציבורי מובהק.
והיה מחננו טהור!
* בקשת רחמים – בנאום הפרידה שלו ממשרד המשפטים, הביע אוחנה צער על כך ש"המערכת מכוילת להגן על עוצם ידה יותר משהיא מכוילת להגן על אמון הציבור בה". אתם מבינים? אוחנה ממש מוטרד מהפגיעה באמון הציבור בפרקליטות. הוא מזכיר לי את האיש שרצח את הוריו וביקש מבית המשפט רחמים כיוון שהוא יתום.
* הצדק חייב להיראות – אם ייעתרו השופטים לבקשתו של נתניהו לפטור אותו מהתייצבות למעמד הקראת כתב האישום נגדו, לא תהיה בכך פגיעה כלשהי במהלך המשפט. כלומר, מבחינה משפטית, אין בכך כל בעיה.
אבל כאשר מדובר באיש ציבור, לא כל שכן בראש ממשלה, יש משמעות רבה לנראות הציבורית. האינטרס הציבורי הוא שהציבור ייווכח במו עיניו בשוויון בפני החוק; שראש ממשלה שנאשם בעבירות פליליות ניצב בפני הדין כמו כל אזרח.
הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות.
* בן עמי שבחר בטרור – טחנות הצדק טוחנות לאט, לאט מדי, אבל אחרי 5 שנים הורשע המחבל הרוצח עמירם בן-אוליאל ברצח משפחת דוואבשה בכפר דומה. אף על פי שגורמי הטרור הללו מאלפים את חבריהם כבר מנעוריהם לשבש כל חקירה וכל פעולה שיפוטית, אשמתו של המחבל הרוצח הוכחה בבית המשפט. כל הניסיונות הפוליטיים והתעמולתיים של הימין הרדיקלי לטשטש עובדות ולהציל את המחבלים, לא הצליחו לחלץ את המחבל הרוצח. יש לקוות שהוא יורשע בשלושה מאסרי עולם ולא יראה אור שמש עד אחרון ימיו. עם זאת, מצער שסייעניו המחבלים הצליחו להימלט מעונש.
שעה שכלפי חוץ הכהניסטים בראשות בן גביר הסיתו את הציבור נגד השב"כ ומערכת המשפט בטענה שטפלו על החשודים אשמת שווא, ושבכלל ערבים ביצעו את הרצח – טענות שנועדו לחלץ את המחבלים מעונש ועל הדרך לזרוע דמורליזציה ואי אמון במדינת ישראל ומוסדותיה, כלפי פנים הכהניסטים יודעים גם יודעים את האמת. הם יודעים שהרצח הוא הגשמת האידיאולוגיה שלהם. לא בכדי, בחתונה של אחד מחבריהם, הם רקדו את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק שחבריהם הציתו למוות ודקרו את תמונתו, לעיניו הבוחנות של בן גביר.
בית המשפט זיכה את המחבל הרוצח מחברות בארגון טרור. אין לי ספק שהוא חבר בארגון טרור, אך בית המשפט אינו יכול להרשיע כשאין לו ראיות מספיקות. מי שתפקידו לחשוף את הארגון ולהביא לדין את חבריו הוא השב"כ. השב"כ כשל במשימתו.
הגיע הזמן שמדינת ישראל תצא למלחמה נחרצת בטרור ותדביר את הנגע.
* פה אחד – החלטת בית המשפט העליון לדחות פה אחד, בתוצאה של 11:0, את העתירות נגד הממשלה וההסכם הקואליציוני, לא גרמה לאוטומטים המוסתים לבחון את תאוריות הקונספירציה המטורללות והאינפנטיליות שהם מדקלמים, על מדינת העומק. הם כבר מצאו הסברים שמוכיחים שגם ההצבעה הזאת היא קונספירציה. איך? מה זה חשוב. הרי אלו שטויות.
בכל פעם שאני כותב בעד החלת הריבונות, אני מקבל ממוכי הקונספירציה תגובות כמו: "מה זה משנה, בלאו הכי הדיקטטורה של בית המשפט העליון תבטל את ההחלטה".
אז הנה, רשמו לפניכם. אם תוחל הריבונות, תהיינה עתירות נגד ההחלטה לבית המשפט העליון, והוא ידחה אותן פה אחד.
* שתי רגליים לציונות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח תהיה צעד מדיני בעל חשיבות לאומית עליונה, של קביעת גבולה המזרחי של מדינת ישראל. אני תומך בצעד הזה בכל מאודי. חובתה של ישראל לנצל את חלון ההזדמנויות המאפשר לה לבצע את המהלך בתמיכה אמריקאית.
עם זאת, אני רוצה להזהיר מפני שאננות. ישראל החילה את ריבונותהּ על הגולן ב-1981. זה לא מנע מחמישה ראשי ממשלה ישראליים לשאת ולתת עם סוריה על נסיגה מהגולן. מכאן, שריבונות כשלעצמה, עם כל חשיבותה, אינה תעודת ביטוח, ואי אפשר להסתפק בה. יש לציין, שעל פי חוק משאל עם, שחוקק ב-2014, ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם, אלא אם כן תמכו בו 80 ח"כים, כך שהמצב המשפטי היום טוב יותר משהיה בשנות ה-90.
המחסום החשוב ביותר בפני נסיגה הוא התיישבות רבתי. בגושי היישובים הגדולים ביו"ש, נוצרה מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה. אין שם ריבונות פורמלית, אך המציאות ההתיישבותית עיגנה ריבונות דה-פקטו, שחזקה יותר מכל סיפוח רשמי.
ולכן, בהנחה (או לפחות בתקווה) שהממשלה החדשה תחיל את הריבונות על בקעת הירדן, אין להסתפק בכך. יש חשיבות רבה במפעל התיישבות רבתי בבקעה, שלאורך עשרות שנים ההתיישבות בה הוזנחה. בעבורי, הריבונות – עם כל חשיבותה, היא כלי כדי להבטיח את האזור להתיישבות ציונית. ההתיישבות היא המטרה.
מראשיתה, צעדה הציונות במקביל על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. החלת הריבונות היא ביטוי משמעותי של הציונות המדינית, אך ללא ציונות מעשית, ללא התיישבות גדולה, הריבונות עלולה להישאר על הנייר.
* גזירה שאי אפשר לעמוד בה – במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי נאמר: "אין גוזרין גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה". אם צריך להמחיש מהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, זו הגזירה על הילדים ללמוד בכל השיעורים עטויי מסכות.
אחת ההחלטות הראשונות, אולי הראשונה, של שר הבריאות החדש יולי אדלשטיין, הייתה לפטור את התלמידים מן החובה הזו עד סוף השבוע, בשל השרב הכבד. כך הוא הרוויח ארבעה ימים שבהם יוכל לבטל כליל את הגזירה (כוונתי רק לגזירה הנוגעת לבתי הספר, לא לחובת עטיית המסכה במרחב הציבורי).
* חלם 1 – התלמידים בבתי הספר והילדים בגנים, הפסיקו ללמוד ב"קפסולות" וחזרו ללמוד בכיתות מלאות.
לעומת זאת, במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות.
למה?
ככה.
וכיוון שמדובר בפנימיות של 24/7, החלוקה לקפסולות היא לא רק בשעת הלימוד אלא בכל שעות היממה, מה שהופך את החיים להרבה יותר קשים.
* חלם 2 – תלמידי המועצות האזוריות נוסעים לבתי הספר בהסעות של המועצות (אוטובוסים צהובים). כך גם מרבית תלמידי הגולן. אך חלק מתלמידי הגולן, הלומדים בגליל ובעמק, נוסעים בהסעות של חברת תחבורה ציבורית "רמה" (חברה גולנית).
הרגולציה על ההסעות של המועצה היא בידי משרד החינוך. הרגולציה על ההסעות ב"רמה" היא של משרד התחבורה.
משרד החינוך אישר הסעה באוטובוס מלא, וכך בתי הספר יכלו לחזור לשגרה מלאה. אבל משרד התחבורה לא אישר הסעה באוטובוס מלא, אלא רק עשרים נוסעים, וכך אין פתרון מלא לתלמידים.
מה ההבדל בין סכנת ההדבקה באוטובוסים האלה לעומת האוטובוסים האחרים?
למה יש הבדל בין הוראות משרד החינוך להוראות משרד התחבורה?
ככה.
* שופר של התעמולה האנטי ציונית – אני עובד כעת על ספר, המתמודד עם מסעות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, מנתח את הנראטיבים שלהם, מפריך אותם ומציג את התשובה הישראלית להם. במסגרת זו, אני קורא ים של חומר – הגות ותעמולה אנטי ציונית ואנטי ישראלית.
הטענה המרכזית נגד הציונות, היא הצגתה כתנועה קולוניאליסטית; פלישה קולוניאליסטית של מהגרים אירופים לפלשתינה ונישול הילידים הערבים, כחלק מן התנועה הקולוניאלית העולמית. מרכיב משמעותי בהגות האנטי ציונית היא הכחשת קיומו של עם יהודי. אם יש עם יהודי, מגיעה לו זכות להגדרה עצמית במולדתו וברור שמולדתו של העם היהודי היא ארץ ישראל. אולם אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין לו מולדת. אם היהודים הם רק עדה דתית, המולדת שלהם היא הארצות שבתוכן הם חיים.
הטענה שאין עם יהודי, ושהציונים הם פולשים אירופים, מאותגרת בחלקם הגדול של יוצאי ארצות ערב במדינת ישראל, שהנם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, בעיניהם ובעיני העם כולו. על פי התיאוריה האנטי ציונית, אין מדובר בבני העם היהודי שעלו לישראל מארצות ערב, אלא ב"ערבים יהודים", כלומר, בני העם הערבי, שדתם יהודית. אם כך, איזו סיבה הייתה לציונים, שכביכול ערכו "טיהור אתני" וגירשו את הערבים מפלשתינה, לפעול בכל דרך כדי לייבא לארץ ערבים אחרים? אין להגות האנטי ציונית מענה אמתי לשאלה הזאת, אך הם נוהגים להציג את "הערבים היהודים" כנחותים במדינה הציונית שמפלה אותם לרעה ומנצלת אותם כחוטבי עצים ושואבי מים. פשעי הקולוניאליזם הציוני נגד הערבים, כולל פשעים נגד הערבים היהודים (מי שצופה בסדרת התעודה המצוינת על אלי כהן בכאן 11, נוכח בכך בטקסט שאלי כהן אולץ לדקלם במשפטו, ברוח זו).
זהו נראטיב אנטי ציוני מובהק, שנועד לשלול את קיום העם היהודי, לשלול את זכותו להגדרה עצמית, לשלול את זיקתו לארץ ישראל, לשלול את הסכסוך הישראלי ערבי כסכסוך לאומי, ולהציגו כפלישה אירופית בלתי חוקית וקולוניאליסטית למזה"ת. המושג "ערבים יהודים" הוא תולדה של הנראטיב הזה והוא נפוץ מאוד בשיח האנטי ציוני.
ואני שוב ושוב תוהה ביני לביני, מדוע מתעקש נעמן כהן באובססיה חסרת פשר ללכת עם הראש בקיר, ולדקלם את הביטוי "ערבי-יהודי" או "יהודי-ערבי", ובכך להיות שופר לגרועים שבאויבינו. מדובר ביהודים ישראלים שהם או הוריהם או סביהם עלו למולדתם מארצות ערב בדיוק כפי שהוריי עלו מרומניה ופולין. חבל שכהן מתעקש להיות אידיוט שימושי בשירות התעמולה האנטי-ציונית רוויית השנאה והשקר.
* לחובבי הקונספירציות – שגריר סין בישראל מת בשנתו, כנראה מדום לב. נו, איפה אתם חובבי הקונספירציה? המוסד? ה-CIA ? במקרה פומפאו ביקר בישראל בשבוע שעבר?
* ביד הלשון
שרים לענייני כלום – ביטוי שנשמע פעמים רבות השבוע, כביקורת על ריבוי השרים בממשלה החדשה ועל המצאת תפקידים ומשרדים הזויים כדי לשבץ בהם שרים, הוא "שרים לענייני כלום ושום דבר".
זכות היוצרים על הביטוי הזה הוא של ציפי לבני. בנאומה הראשון כראש האופוזיציה לממשלת נתניהו השניה (2009) היא אמרה: "על ראשו של 'האיש הרזה' הפלתם היום את הממשלה המנופחת הזאת – שכולם בה שרים לענייני כלום, סגני שרים לשום דבר, ומרבי תארים מגוחכים".
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 
ההבדל המהותי בתפיסה העצמית של (חלק) מיהודי ארצות ערב למקרה פולין ורומניה הוא שרוב יהודי פולין ורומניה היו אאטוסיידרים, עד השואה רובם לא דיברו פולנית ורומנית כשפת אם (חלק גדול לא דיבר בכלל), בקרב המיעוט המתבולל תרבותית שחי בערים הגדולות ודיבר פולנית כשפת אם גם היו כאלו שראו עצמם כפולנים. יחס דת – לאום – תרבות היה מאוד מאובחן ברוב שטחה של פולין, היה ברור שפולני הוא קתולי ומדבר פולנית ויהודי הוא יהודי ומדבר יידיש ורות'יני הוא אורתודוקסי ומדבר רות'ינית הליטאי ליטאית והגרמני גרמנית. בבגדד הרב -דתית חי היהודי דובר הערבית לצד השיעי דובר הערבית והסוני דובר הערבית והנוצרי דובר הערבית והכורדי שהתערב ולכן לא הייתה התאמה דומה למזרח אירופה בין דת לאום ומוצא.
אהבתיאהבתי