בשר התותחים של משאל העם

עשרים שנה מלאו לנסיגה מלבנון. תמכתי בנסיגה חד צדדית מלבנון. האמת היא שהגעתי למסקנה הזאת הרבה לפני שהיו קולות כאלה בחברה הישראלית. לפני ארבע אימהות, לפני יוסי ביילין, שהיה הפוליטיקאי הראשון שקרא לכך. אני הצעתי זאת במאמר ל"על הצפון" מיד לאחר כישלון מבצע "דין וחשבון" ביולי 1993 וההבנות בעקבותיו, שהפכו את יישובי הצפון לבני ערובה. הגעתי למסקנה שאין שום תוחלת בישיבה בלבנון ובהקזת הדם הזאת. הבעתי חשש שאנו הופכים את לבנון לכלי מיקוח בידי הסורים במו"מ על נסיגה מהגולן. והערכתי שבניגוד לפלשתינאים, אין לנו סכסוך קיומי עם לבנון, וברגע שניסוג משם, לא יהיה עוד סכסוך עמם.

תמכתי בהחלטתו של אהוד ברק על נסיגה חד-צדדית. מתחתי ביקורת על אופן ביצוע הנסיגה, אך היא לא שינתה את עצם תמיכתי בצעד. וגם היום, בפרספקטיבה של עשרים שנה, אני חושב שנכון היה לסגת מלבנון באופן חד-צדדי.

אבל צריך לומר אמת – הנסיגה לא הובילה לשקט. ממש לא. ברגע שישראל נסוגה מכל שטח לבנון, עד המ"מ האחרון, וכיבדה את קו הגבול שמשקיפי הגבול סימנו גם כאשר התנגדה לדעתם, לבנון המציאה את פירכת הר דב, או "ביצות שבעא" – כביכול שטח לבנוני שישראל לא נסוגה ממנו, כדי להמשיך את המלחמה (ועד היום הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, שבאופן אוטומטי תומכת תמיד באויבי ישראל, קוראת במצעה לישראל לסגת מהשטחים הכבושים בלבנון…). וחיזבאללה זינב אחרינו אחרי הנסיגה. זמן קצר לאחר הנסיגה נחטפו בהר דב שלושה חיילי צה"ל. הר דב הופגז שוב ושוב בידי המחבלים. הגבול המשיך לסעור. היה הפיגוע הרצחני ליד קיבוץ מצובה, שבו נהרגו 5 ישראלים.

ומתוך המציאות שאחרי הנסיגה, בגבול שהמשיך לדמם ללא הרף, פרצה מלחמת לבנון השניה. וכדאי לזכור כיצד היא פרצה. בפיגוע שבו נהרגו חמישה חיילי צה"ל ונחטפו גופותיהם של שני חיילים נוספים. במקביל, כדי להקשות על המרדף של צה"ל אחרי החוטפים (באותה שעה הנחת העבודה הייתה שהחטופים חיים) פתח חיזבאללה בהרעשה כבדה לאורך כל הגבול מראש הנקרה עד החרמון.

לא. הנסיגה מלבנון לא הפסיקה את האש. את האש הפסיקה מלחמת לבנון השניה, המושמצת. היו במלחמה מחדלים וכשלים רבים, הן בהתנהלות הדרג המדיני, הן בדרג הצבאי והן בניהול העורף. אבל המלחמה, ובעיקר ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה בביירות, הביאו לשקט כמעט מלא, שנמשך כבר 14 שנים. וזה העיקר. בשעתו, גם התומכים הגדולים ביותר במלחמה לא האמינו שהיא תביא לשנתיים של שקט וגם המתנגדים הגדולים לה היו מוכנים לקנות שנתיים שקט.

אי אפשר להאשים אותי באהדה לאולמרט, ההיפך הוא הנכון, אבל אי אפשר לקחת ממנו את ההישג הזה. עם כל כשליו בניהול המלחמה, עצם ההחלטה האמיצה על פתיחתה וההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה, הן מההחלטות הביטחוניות החשובות והמוצלחות ביותר בתולדות מדינת ישראל.

אני תמכתי במלחמה מרגע פריצתה, אך במהלך המלחמה מתחתי ביקורת חריפה על התנהלותה ועל הסכם הפסקת האש. ראיתי ב"תיקו" הזה, כפי שהגדיר אותו הרמטכ"ל חלוץ, תבוסה של ישראל. בראש השנה שלאחר מכן, בחרתי בנסראללה כאיש השנה, בזכות "ניצחונו".

אני שמח להודות בטעותי (שבה היכרתי כבר אחרי שנתיים מפתיעות של שקט).

ארבעים שנה דימם הגבול עם לבנון. מה לא ניסינו? פשיטות נועזות לעורף האויב ובראשן מבצע "אביב נעורים". הפצצות קני מחבלים בלבנון. פעולות גדולות נגד הפת"חלנד. מבצע ליטני. מבצע שלום הגליל. התמשכות מלחמת לבנון הראשונה. הסכם השלום בין ישראל ללבנון (מישהו בכלל זוכר אותו?). נסיגות מדורגות מאזורים בלבנון. הנסיגה הגדולה ב-1985 שהוגדרה "היציאה מלבנון" אך למעשה הייתה ההתבססות (והתבוססות) ברצועת הביטחון. 15 שנות רצועת הביטחון. מבצע "דין וחשבון". מבצע "ענבי זעם". הנסיגה המלאה מלבנון. ושום דבר לא עצר את הדימום. רק מלחמת לבנון השניה.

יש הטוענים שהשקט אינו קשור למלחמת לבנון השניה, אלא לכך שחיזבאללה שקוע במלחמת האזרחים בסוריה. אולם מלחמת האזרחים פרצה שש שנים אחרי מלחמת לבנון השניה, והיו אלו שנים שקטות לחלוטין, חסרות תקדים. ואילו בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, המשיך הגבול עם ישראל לדמם.

ובחזרה לנסיגה מלבנון. כאמור, אני חושב שהיה עלינו לסגת, כי הישיבה שם הייתה חסרת תועלת וגבתה מחיר כבד. אך יש להביט לאחור ולבחון איך האויב פירש את הדברים. לאחר הנסיגה נאם נסראללה בבינת ג'בייל את נאום קורי העכביש. בנאומו הוא השווה את עוצמתה של מדינת ישראל לקורי עכביש. ישראל נראית חזקה מבחוץ, אך קלה להרס והכנעה, כמו קורי עכביש. ישראל אמנם מצטיירת כבעלת עוצמה צבאית גדולה ועליונות טכנולוגית, אך החברה הישראלית לא תעמוד בעוד מתקפות טרור, פיגועים וקטיושות. החברה הישראלית עייפה ממלחמות ואין לה האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים, אמר לשומעיו.

הצעד הזה גרם לחיזבאללה לזנב בנו. הנסיגה נתנה רוח גבית לערפאת במתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים; מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הסכסוך. גל ההתאבדות לא נבע מייאוש אלא מתקווה. הם האמינו שמצאו את הדרך לשבור את רוחנו ולהביס אותנו, בדיוק כפי שפירשו הפלשתינאים את הנסיגה מגוש קטיף.

ואי אפשר, כמובן, בלי הנקודה הגולנית.
אהוד ברק החליט על נסיגה מלבנון עוד טרם נבחר לראשות הממשלה. לטענתו, בראיון למעריב לפני שבועיים, עוד כראש אמ"ן זו הייתה דעתו. הנסיגה נעשתה ב-24 שעות. היא הייתה שנה אחרי בחירתו.

למה הוא חיכה? למה הוא השאיר את חיילי צה"ל בלבנון שנה שלמה, להקיז את דמם, כאשר הוא היה משוכנע שאין בכך שום צורך?

לאורך השנה, עיקר מעייניו היו בניסיונו להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. הנסיגה מהגולן הייתה מאוד לא פופולרית, בלשון המעטה. לעומת זאת, הציבור מאס בישיבה בלבנון והנסיגה ממנה הייתה פופולרית מאוד. בכל הראיונות, וברק פטפט את עצמו לדעת בראיונות יומיומיים בכל כלי התקשורת, הוא הבטיח לצאת מלבנון בתוך שנה "ב-הס-דר", כפי שהקפיד להטעים. איזה הסדר? עם סוריה, כמובן.

כלומר ברק השאיר במשך שנה את חיילי צה"ל בלבנון כבשר התותחים של משאל העם על הגולן. ורק אחרי שהמו"מ עם סוריה נכשל, החליט על נסיגה חד צדדית.

* "שישי בגולן"

2 מחשבות על “בשר התותחים של משאל העם

  1. בין המסיגה מלבנון עד מךחמת לבנון ה-2 עבאו 6 שנים שבהם לא נהרגו חילים הלבנון ( החיזבלה קרף את הארץ) אז חיילים לא מתו הלבנון ואז מיךחמת לבנון ה-2 שלמנו את מחיר ה" שקט" עם ריבית.
    אני מקווה ש14 השנים שיברו לא נמברת לנו ריבית

    אהבתי

  2. זה לא מיקרה יחיד גם אולמרט דיבר שמלחמת לבנון ה-2 תאפשר לו היתנתקות פרק ב מכל יו"ש
    מזל שהניהול הכושל של המיבצע מנע את האסון הזה
    אבן שטיפד כחד הפיל 100 חכמים לא יצליחו

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s