בזכות כמה עשרות מטרים

חלפו עשרים שנה, אך את 26 במרץ 2000 אני זוכר כאילו היה אתמול. ביום זה נערכה בז'נבה פגישת פסגה בין נשיא ארה"ב קלינטון לבין נשיא סוריה חאפז אל-אסד, אביו של הנשיא הנוכחי. בפגישה זו הציע קלינטון לאסד את הצעתו הסופית של אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל, להסכם שלום עם סוריה.

בשעת הפגישה ערכנו, ועד יישובי הגולן, הפגנה ליד שגרירות ארה"ב בת"א. לא הייתה זו הפגנת ענק כמו "אם כל ההפגנות" בכיכר רבין והרחובות סביבה בהשתתפות מאות אלפי אזרחים, חודש וחצי מוקדם יותר. הייתה זו הפגנה צנועה של מאות משתתפים. כותרת ההפגנה הייתה "אל תתערב, חבר". כותרת זו הייתה פרפרזה על מילות הפרדה של קלינטון לרבין, אחרי הרצח: "שלום, חבר". הייתי בין הנואמים בהפגנה זו.

אני זוכר היטב את הדרך הלוך, לתל-אביב, ואת הדרך חזור, לאורטל. בבוקר נסעתי לבד, לשם סידורים שונים לקראת ההפגנה. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, וניהלתי את הפן התקשורתי, הן של ההפגנה והן של השמעת עמדתנו בתקשורת בנוגע לפסגה. כל הדרך האזנתי לרדיו. התקשורת עסקה כמובן, אך ורק באירוע ההיסטורי, ושידרה בגל פתוח. המסר שהושמע בה היה אחיד; עמדה אחת של כל העיתונאים, כל הפרשנים וכל הפוליטיקאים מימין ומשמאל: פגישה כזאת מכינים היטב מראש. הפגישה עצמה כבר אינה מו"מ, אלא ריטואל. קלינטון לא היה מטריח את עצמו למפגש מתוקשר כזה, כדי להתמקח עם אסד. יש הסכם. הכל סגור. ולא היה ספק לאיש מהו ההסכם: נסיגה מלאה מכל הגולן.

בדרך חזור הצטרפו אליי עוד ארבעה חברים מאורטל, שנסעו להפגנה בהסעה. אני ישבתי במושב האחורי, ליד החלון הימני. ברדיו שמענו את הדיווחים מז'נבה. והדיווחים היו מאוד "אופטימיים". הכל סגור, הכל גמור. "אופטימיים", כלומר – חשך עולמנו. חשנו שזה סוף העולם. החרב שהתהפכה מעל ראשנו במשך 9 שנים, היא במרחק נגיעה מצווארנו. כל הדרך התקשרו אליי עיתונאים וביקשו את תגובת ועד יישובי הגולן. בדרך כלל, כל בקשה מסוג זה נענתה ברצון, מיד. הפעם הייתי זהיר. אולי הייתה זו איזו אינטואיציה של האופטימיסט חשוך המרפא שבי. לכל הפונים השבתי שעד שנדע רשמית במה המדובר, לא אגיב. וכך נסענו חמשתנו אבלים וחפויי ראש.

בהגיענו לצומת השריון, התקשר אליי איתן גליקמן, הכתב בצפון של "ידיעות אחרונות", ובפיו בשורה. המו"מ התפוצץ. "על סמך מה אתה אומר את זה?", שאלתי, והוא השיב שנחום ברנע התקשר למערכת והודיע על כך. "אז איך אתה מסביר את העובדה שכל התקשורת אומרת ההיפך?" הקשיתי, והוא השיב: "בעוד חצי שעה כולם יודיעו על כך".

זה לא לקח חצי שעה. הספקתי לדווח על כך ליו"ר הוועד אלי מלכה ומיד נשמעה הודעה דרמטית ברדיו: המו"מ התפוצץ. אסד דחה את הצעת ברק.

דומני, שאנחת הרווחה שלי נשמעה מקצה העולם ועד קצהו. לא רק שלי – של כל תושבי הגולן ושל מרבית העם, שהיה עם הגולן.

למחרת בבוקר, נכנס יהודה הראל למשרד הוועד בקצרין וראה אותי יושב מול המסך וכותב מאמר. "אני מבין שאתה כותב קורות חיים", הוא אמר. כן, הבנו שמאבק בן תשע שנים הסתיים. והוא הסתיים בניצחוננו.

****

מה קרה באותה פגישה? טרם הפגישה, קיבל אסד מהאמריקאים מסר, שהוא עומד לקבל את מה שהוא רוצה. מה הוא רוצה היה ברור. נסיגה ישראלית לקווי ה-4 ביוני 1967.

את המסר הזה הוא לא היה מוכן לקבל ישירות מברק, שרצה לפגוש אותו בדמשק או להתלוות לקלינטון לז'נבה. הוא סירב להיפגש עם מנהיג ישראלי. המקסימום שהיה מוכן לו, היה פגישה בין שר החוץ שלו פרוק א-שרע עם ברק, שבה סירב א-שרע ללחוץ את ידי ראש הממשלה.

אסד היה ידוע ב"דיפלומטיית השלפוחית" שלו. הוא היה מתיש את אורחיו בפגישות ארוכות, לעתים של שבע, שמונה ואף תשע שעות, בלי לקום לשירותים ובלי להגיש להם כיבוד. הפעם הוא היה קצר רוח. כבר בראשית הפגישה הוא רצה לוודא שהוא מקבל את רצונו. קלינטון שמח לבשר לו שברק מוכן לנסיגה מכל הגולן לגבול מוסכם על בסיס קווי 4 ביוני. הניסוח הזה נשמע קצת חשוד באוזני אסד. הוא רצה לדעת בדיוק, על המפה, במה המדובר. כשהתברר לו, שברק דורש, שרצועה של כמה עשרות (!) מטרים בחוף הכינרת תהיה בריבונות ישראל, עם זכות שימוש בכינרת גם לסורים, הוא פוצץ את המו"מ. בכך תם מסע של תשע שנים, מאז ועידת מדריד.

****

כאן יש להסביר שני מושגי יסוד: הגבול הבינלאומי וקווי 4 ביוני 1967.

הגבול הבינלאומי הוא הגבול שקבעו בריטניה וצרפת, בין המנדט הבריטי על א"י לבין המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. את המנדט קיבלו שתי המעצמות מחבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם – בריטניה להקמת בית לאומי (כלומר מדינת לאום) ליהודים בא"י וצרפת להקמתה של סוריה העצמאית. את הגבול אישר חבר הלאומים. על פי הגבול, הכינרת כולה תהיה בידי בריטניה. בתמורה, צרפת קיבלה את הגולן. בצפון מזרח הכינרת נקבע הגבול הבינלאומי עשרה מ' מן הכינרת (שכידוע, קו המים שלה משתנה משנה לשנה).

בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה נקבע הגבול הבינלאומי כקו שביתת הנשק בין ישראל לסוריה. סוריה מעולם לא הכירה בגבול הזה כגבול לגיטימי. במהלך שנות ה-50, השתלטו הסורים על שטחים ריבוניים של ישראל. הבולטים שבהם הם חמת גדר, שנכבשה בידי הסורים ב-1951, רמת הבניאס (המקום שבו ממוקמים היום קיבוץ שניר ובית ספר שדה חרמון) וצפון מזרח הכינרת, מצפון לעין גב ועד שפך הירדן. למעשה, הסורים השתלטו על כרבע מן הכינרת. בפרוץ מלחמת ששת הימים, האזורים הללו היו בידי סוריה, ולאחר מלחמת ששת הימים קיבלו את הכותרת קווי הארבעה ביוני 1967.

ב-18-19 ליוני 1967 נערכה ישיבה של ממשלת ישראל, לגבש את מדיניותה לאחר המלחמה. לאחרונה, במסגרת מחקר שערכתי על תנועת העבודה וראשית ההתיישבות בגולן (שבקרוב אכתוב עליו כאן), קראתי את פרוטוקול הישיבה (או ליתר דיוק חלקים מן הפרוטוקול, כיוון שחלקם עדיין חסויים).

הדיונים היו בצל הטראומה של מלחמת סיני. אחרי מלחמת סיני (1956) הפעילו ארה"ב ובריה"מ במשותף לחץ ברוטלי, מלווה באיומים קשים על קיומה של ישראל, בדרישה שישראל תיסוג מכל סיני ורצועת עזה שכבשה במלחמה. ישראל נאלצה לקבל את הדין ונסוגה עד גרגר החול האחרון, ללא הסכם (אף שהשיגה הישגים בתחום חופש השיט ופירוז בסיני). השרים חששו שהתסריט יחזור על עצמו גם עתה. כדי למנוע זאת, קבעה הממשלה מספר קווים אדומים שעליהם לא תוותר. על בסיס אותם קווים אדומים התקבלה ההחלטה הידועה כ"החלטה הסודית" שהוסתרה אפילו מהרמטכ"ל רבין. בהחלטה הסודית נאמר: "ישראל מציעה כריתת חוזה שלום עם סוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצרכי הביטחון. חוזה השלום מחייב: 1. פירוז הרמה הסורית המוחזקת עתה ע"י כוחות צה"ל. 2. הבטחה מוחלטת של אי הפרעה לזרימת המים לישראל ממקורות הירדן. 3. עד לכריתת חוזה השלום עם סוריה מחזיקה ישראל בשטחים שהיא נמצאת בהם היום".

משמעות ההחלטה הייתה אמירה ברורה שישראל לא תיסוג כעת מהגולן. שנסיגה תהיה אך ורק תמורת חוזה שלום (הסורים לא היו מוכנים להזכיר את המילה שלום). הנסיגה תהיה על בסיס הגבול הבינלאומי. כלומר, בוודאי לא נסיגה לקווי 4.6 אך גם לא לגבול הבינלאומי, אלא על בסיסו, בהתאם לצרכי הביטחון של ישראל. ותנאי לכך הוא פירוז מוחלט של הגולן והתחייבות להפסיק את הניסיונות לפגוע בזרימת המים לישראל. החלטה ברוח זו התקבלה גם בנוגע לסיני.

בניגוד לנראטיב על פיו הייתה זו תכנית שלום שהוצעה לערבים והם דחו אותה, מוכיח פרופ' יואב גלבר שחקר את הנושא, שלא זו בלבד שההצעה לא הוצגה למדינות ערב, היא כלל לא נועדה להיות הצעת שלום. היה זה בסך הכל מסמך עקרונות שאתו ציידה הממשלה את שר החוץ אבא אבן בצאתו לוושינגטון, כדי שיוכל להציג את הקווים האדומים של ישראל בפני הלחץ האמריקאי הצפוי. להפתעתו של אבן, לא זו בלבד שלא היה לחץ אמריקאי, אלא האמריקאים נדהמו מהנכונות לוויתורים מפליגים של ישראל. כאשר אבן דיווח על כך לירושלים, הפכה ההחלטה הזו באחת לאות מתה. ממשלת ישראל לא התייחסה עוד אליה, החליטה על הקמת התיישבות בגולן כדי לעצב את גבולותיה, וכעבור חודשים אחדים ביטלה סופית את ההחלטה, הן לגבי סוריה והן לגבי מצרים.

כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים, ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי.

המו"מ עם סוריה נפתח בוועידת מדריד, שנערכה בספטמבר 1991. ראש הממשלה יצחק שמיר הנחה את נציגו יוסי בן אהרון לדון אך ורק על תנאי השלום, בלי להסכים לשום דיון על מתווה הגבול כל עוד לא התקבלו כל דרישות ישראל בנוגע למהות השלום. ביוני 1992 נבחר רבין לראשות הממשלה. במערכת הבחירות התחייב לא לסגת מהגולן, כולל בשני ביקורים בגולן. אולם כראש הממשלה שינה את טעמו והיה מוכן לוויתורים בגולן, או בלשונו: "נסיגה בגולן, לא מהגולן". אט אט חל כרסום בעמדתו. הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי שהסורים יסכימו לקבל פחות מכפי שקיבלה מצרים והיה מוכן לנסיגה מוחלטת מכל הגולן, עד הגבול הבינלאומי. הסורים דחו זאת על הסף. הגבול הבינלאומי, הם טענו, הוא מזימה קולוניאליסטית. בשל העיקרון שעל ישראל לסגת מכל מה שלקחה בכוח, הוא לא היה מוכן לוותר על מה שסוריה לקחה בכוח בשנות החמישים.

בשלב מסוים רבין נכנע ומסר לארה"ב "פיקדון" – הודעה על נכונות עקרונית של ישראל לנסיגה לקווי 4.6 אם סוריה תקבל מספר תנאים שהציב. הוא השביע את ארה"ב שהפיקדון הוא רק בידיה ולא תעביר את ההסכמה לסורים. מזכיר המדינה כריסטופר מעל באמונו והעביר את הפיקדון לידיעת אסד. אסד דחה כמובן את תנאיו של רבין (יחסי שלום מלאים, סידורי ביטחון, הבטחת מקורות המים ונסיגה מדורגת לאורך כחמש שנים), אך סימן וי. ישראל מוכנה לנסיגה המלאה.

שמעון פרס, בנימין נתניהו וברק חזרו אף הם, כל אחד בתורו, על הנכונות הזו. ברק היה אובססיבי בניסיונו למסור את הגולן לסורים. אך, כאמור, הצעתו נדחתה.

יש לציין, שבפגישה עם הנהגת ועד יישובי הגולן עם כניסתו לתפקידו, הבהיר לנו ברק ש"לא ישאיר אבן בלתי הפוכה בניסיונו להסיג שלום עם סוריה". לשאלתנו מה הקווים האדומים שלו, הוא השיב: "רגליים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת". ואכן, על כך התפוצץ המו"מ.

****

בזכות שני גורמים סוכלה הנסיגה מהגולן. האחד הוא המאבק על הגולן, שאותו הובלנו אנו, תושבי הגולן, וסחפנו אחרינו את רוב העם. רבין, שהודה שהוא פועל בניגוד למנדט שביקש מן העם, הודיע שאם יהיה הסכם שכרוכה בו נסיגה משמעותית בגולן הוא יובא למשאל עם. ממשיכיו חזרו על ההתחייבות הזאת. בכל הסקרים היה ברור, שיש רוב ברור נגד נסיגה מלאה מהגולן. ואכן, כל ראשי הממשלה לא העזו לעשות את הצעד האחרון כדי לפייס את אסד.

הגורם השני הוא עקשנותו ועמדתו הנחרצת של אסד, שלא היה מוכן לקבל 110% מהגולן (כלומר קווי 4.6) בלי אותם עשרות מטרים בכינרת.

ויש לדעת – אסד מעולם לא היה מוכן להציג מהם קווי 4.6 המקובלים עליו, ואין זה מן הנמנע, שכל הצעה שהיה מקבל, הוא היה מוצא את הדרך לדחות ולדרוש יותר. הרי כאשר זה היה הגבול בין המדינות, ערב ששת הימים, הסורים לא היו מוכנים לקבל אותו. הם דרשו, למשל, ריבונות על השטחים המפורזים בשטח ישראל (ובהם היישובים גדות, משמר הירדן, תל קציר, האון, מעגן ואלמגור ושטחים חקלאיים של יישובים ישראליים נוספים), וכלל איני בטוח אם הם לא היו חוזרים לתביעה הזאת, אילו המו"מ היה מגיע לשלב שבו היו מוכנים להציג את קו הנסיגה שהם דורשים.

****

בפסגה בז'נבה תם המו"מ בין ישראל לסוריה. אך יש לציין שהיו לו עוד שני המשכים. אולמרט חידש את המו"מ עם סוריה, בחסות "המתווך ההוגן" ארדואן, והסכים שהמו"מ יפתח בנקודה שבה הוא הסתיים בזמן ברק. אולם הסורים פוצצו את המו"מ במחאה על מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. נתניהו חידש את המו"מ, על סמך אותם עקרונות, ורק מלחמת האזרחים בסוריה שמה קץ להרפתקה.

היום ברור לכל, למעט קומץ סרבני התפכחות, שנסיגה מהגולן הייתה ממיטה על ישראל אסון לאומי. שאילו נסוגונו, היום היינו נאלצים להתמודד עם התבססות איראנית בחופי הכינרת.

אני מאמין שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן כבר מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. ואף על פי כן, אני מחנך את עצמי לשמור על מידה של חשדנות. בעיקר כאשר ראש ממשלת ישראל הוא מי שכבר ניסה פעמיים למסור את הגולן כולו לידי האויב הסורי.

* "שישי בגולן"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s