בשבת הקרובה נקרא את שתי הפרשות הסמוכות – "אחרי מות" ו"קדושים". בכל שנה שאינה מעוברת, כמעט 2/3 מהשנים, אנו קוראים את שתי הפרשות יחד. צירוף שמות שתי הפרשות ופרשת "אמור" שאחריהן, יצרו את צירוף המילים "אחרי מות קדושים אמור", שנדרש ככלל – כאשר אדם מת, יש לכבד את זכרו בדברי שבח.
כאשר עושים זאת בצורה מוגזמת – כמו מליצות שווא והדבקת תכונות צדיקות וחסידות שלא היו ולא נבראו, ההגזמה הזאת מקלקלת את השורה ואינה מכבדת באמת את זכר המת. אולם על כל אדם ניתן למצוא דברים חיוביים, ואלה הדברים שראוי לומר לאחר מותו.
אפשר לומר ולכתוב דברי סיכום אובייקטיביים אחרי מות, להציג גם את הצדדים הפחות יפים, אולם מן הראוי לעשות זאת בצורה מכובדת, לא חד צדדית, לא מרושעת, לא פוגענית ותוך רגישות לאבלם של בני המשפחה והחברים הקרובים – לא להוסיף צער על אבלם. ומי שיש לו רק דברים רעים לומר על המנוח? מן הראוי שיתאפק בתקופת האבל. ואפשר להביע צער גם על מותו של אדם שאיננו אוהבים.
הפגנות השמחה על מותה של מרגרט תאצ'ר, 23 שנים אחרי שסיימה את תפקידה, הן מפגן מבחיל של חוסר תרבות, אולי נכון להגדיר זאת כברבריות. ואצלנו? הפגנות שמחה מסוג זה אינן זכורות לי, אך לא אתפלא אם התופעה הזאת תגיע גם לאן. יומיים קודם למותה של תאצ'ר נפטר העיתונאי והסופר אמנון דנקנר, והתקשורת מלאה, לצד הספדים ודברים בשבח המת, לא מעט ביטויי שמחה, בעיקר במרשתת ובפייסבוק, אך גם בעיתונות המודפסת.
תרבות הטוקבטקים שברה את הטאבו של "אחרי מות קדושים", והנוהג המכוער והנפסד הזה היה לחלק מן השיח הציבורי שלנו.
מן הראוי שנחזור לכלל היהודי היפה של אחרי מות קדושים אמור.
הבלוג של אורי הייטנר 