* אחריות לאומית – רעיון הנפל של ממשלת מיעוט מקרטעת על כרעי תרנגולת, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, שבק חיים לכל חי. לא נותר ממנו אלא ריח רע.
ומה הלאה? יש לקוות שמנהיגי המפלגות יפסיקו לשחק עם החברה הישראלית בכל מיני תרגילים "מחוכמים", לא ציד עריקים ולא ממשלות מיעוט הזויות, אלא לגלות אחריות ומנהיגות ולהציב את ישראל לפני הכל. עליהם להקים ממשלת אחדות. זה מה שרצוי לעם וזה מה שרוצה העם. זאת המסקנה היחידה משְׁלוש מערכות הבחירות. סיבוב רביעי הוא מעשה טירוף אנטי פטריוטי.
על נתניהו וגנץ להיפגש עוד הלילה, להשתחרר מכל כבלי האגו ולרדת מעצים שונים. נתניהו צריך לוותר על הסינדול בבלוק ועל התביעה האולטימטיבית להיות הראשון. גנץ צריך לוותר גם הוא על התביעה האולטימטיבית להיות הראשון ועל העיקרון של אי ישיבה בממשלה שבראשה עומד נאשם בשחיתות. אמנם זה עיקרון נכון וראוי, אבל אחרי שלושה סבבים ללא הכרעה חייבים להכיר במציאות. כי האלטרנטיבה היא איומה.
יש לקוות שנתניהו לא יגרור את העם לסיבוב רביעי מתוך הנחה שהוא יוכל להיבנות מהפגיעה הקשה באמינות של כחול לבן. גם אם הוא צודק בהערכתו, אסור לו לטלטל את החברה הישראלית לעוד בחירות, בעיצומו של משבר הקורונה, בשל תאוות שלטון ללא שובע. והוא גם אינו יכול להיות בטוח שהערכתו תתגשם. והוא גם לא יודע איזו מפה פוליטית צפויה להתהוות עד הבחירות.
צו השעה הוא הקמת ממשלת אחריות לאומית.
* אנשי המפתח – חברי הכנסת צביקה האוזר ויועז הנדל הם אנשי המפתח במשבר הפוליטי. ברגע שהם הבהירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שיתנגדו לממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת וילכו על זה עד הסוף תוך נכונות לשלם כל מחיר – הם סיכלו את רעיון העוועים הזה.
וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
* גיבורי האחדות – יועז הנדל וצביקה האוזר דחו על הסף בהחלטיות את הניסיון לפתות אותם לערוק כדי לאפשר קואליציית חסינות לנתניהו. והם עמדו איתן בלחצים לתת יד לממשלת מיעוט מקרטעת על הקביים האנטי ישראליות של הרשימה המשותפת.
יועז וצביקה עשויים להיות גיבורי האחדות הלאומית.
הם ראויים לאות המופת האזרחי והפוליטי.
* הנאמנים – בכירים בכחול לבן דרשו מיועז הנדל וצביקה האוזר להתפטר, אם אין בכוונתם להצביע בעד ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת. איזו עזות מצח! אלה השניים היחידים שנאמנים לדרך, נאמנים לעקרונות, נאמנים לערכים, נאמנים להתחייבויות הבחירות. שני אנשי מצפון שמתעקשים לא להתקרנף.
* רצון הרוב – בכנסת מכהנים 98 ח"כים שנבחרו מטעם מפלגות שהתחייבו לא להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה מבחוץ. רוב עצום.
על פי סקר דיירקט פולס, רק 30% מן הציבור תומכים בממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ומה שמעניין וחשוב יותר – למעלה מ-50% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לצעד הזה.
הקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה המשותפת מנוגדת לרצון העם, מנוגדת לרצון מצביעי כחול לבן ומנוגדת להתחייבויות המפורשות של כל חברי הנהגת כחול לבן. לכן, אי אפשר להגדיר הקמת ממשלה כזו אלא כמחטף.
מהו רצון הרוב? אין לנתניהו רוב של 61 להקמת קואליציית חסינות. אין לו מנדט ולא יכולת להעמיד את עצמו מעל החוק, לברוח מאימת הדין או לבקש שוב חסינות. בשבוע הבא הוא ילך למשפט – יש שופטים בירושלים וחזקה עליהם שישפטו משפט צדק. ההישג של כחול לבן בשלוש מערכות הבחירות היה בקרב הבלימה של קואליציית החסינות. אולם הציבור לא נתן לכחול לבן ניצחון ואין לה אפשרות להקים ממשלה.
סיבוב רביעי הוא טירוף מערכות.
לכן, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית של הליכוד וכחול לבן. אין לי ספק שזה רצון הרוב. על פי אותו סקר, למעלה מ-41% ממצביעי כחול לבן רוצים ממשלת אחדות כזו, וכך גם יותר ממחצית מצביעי הליכוד. על הנהגת כחול לבן להתעשת, לחזור בה מיוזמת ממשלת המיעוט (גם אם אינה, כפי שאני מקווה, אלא איזה תמרון טקטי) ולפעול בכל דרך להקמת ממשלת אחדות.
* עצם הלגיטימציה – ח"כ עאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת אמרה שהרשימה המשותפת אינה ממהרת לתמוך בממשלה בראשות גנץ. היא תבעה לבטל את חוק השבות.
תאמרו, מן הסתם: "אז היא אמרה. זאת עמדת פתיחה. ברור שזה לא יקרה". וזה נכון, כמובן. הבעיה היא בעצם הלגיטימציה שניתנת לרשימה שזו גישתה, כלומר שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל.
* רק לא טיבי!
* הפתרון הראוי – נתניהו יודע שאם רק יפנה את כסאו – בו ביום תקום כאן ממשלת אחדות לאומית. הוא יודע, שהוא כראש האופוזיציה דרש מאולמרט להתפטר כשרק החלו חקירות נגדו. הוא יודע שבהחלטה אחת שלו, המציבה את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי, יפתר המשבר הפוליטי.
אבל הוא מאמין בפולחן האישיות של עצמו. הגישה שלו היא "המדינה זה אני". הוא מוכן לגרור את המדינה לעוד ועוד מערכות בחירות, בשל האובססיה שלו לשלטון נצחי בכל מחיר.
ולמה למרות זאת אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית אתו? מתוך הכרה במציאות, שהוא ימשיך להתעקש וחצי-עם ילכו אתו בהתעקשותו. אחרי שלושה סיבובים עובדה זו צריכה להיות ברורה לכולם. פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמציאות נתונה צריך לבחור בין חלופות. ובמציאות הנוכחית, כל החלופות לממשלת אחדות עם הליכוד-בראשות-נתניהו גרועות יותר.
סיבוב רביעי יביא להמשך שיתוק מערכות המדינה, בזבוז של מיליארדים, העמקת השסע והקרע וכרסום האמון בדמוקרטיה. סיבוב כזה הוא הרה אסון. ותוצאותיו תהיינה זהות, ותבאנה אותנו לאותה דילמה בדיוק.
היציאה מהמשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה לא תוכל להיעשות באמצעות ממשלת מיעוט. בוודאי לא ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה שהפער האידיאולוגי בין הממשלה לבינה הוא תהומי ואינסופי והיא לא תוכל לתפקד. גם אלה שתומכים בה יודעים זאת. הם משלים את עצמם בפנטזיה שברגע שנתניהו יצא מבלפור הליכוד יבחר מנהיג חדש ותקום ממשלת אחדות לאומית. זה לא יקרה. הם מאמינים שברגע שהרשימה המשותפת תסיר את תמיכתה כיוון שצה"ל יגיב על ירי רקטות, הימין יתייצב להציל את הממשלה כי הוא לא יתנגד לה בזמן פעולה של צה"ל. זו פנטזיה. המחשבה שתהיה ממשלת מיעוט, הרשימה המשותפת תתמוך בה למעט נושאי חוץ וביטחון והליכוד מהאופוזיציה ילחם בה אבל יתמוך בה באתגרים ביטחוניים היא פנטזיה. המחשבה הכביכול מתוחכמת, שכל הצדדים ישחקו את המשחק שאנחנו מייעדים להם, היא ילדותית. זה פשוט לא יקרה. ממשלת מיעוט כזו תהיה חסרת יכולת משילות והיא תכרסם עוד יותר באמון הציבור בדמוקרטיה. בכל שבוע היא תצטרך לקיים מו"מ קואליציוני עם הרשימה המשותפת על כל הצעת חוק או הצבעה אחרת, שלא לדבר על תקציב המדינה. הממשלה הזאת תיפול אחרי זמן קצר והליכוד ינצח ברוב גדול ועם הרוב המוחלט שלו יבטל את כל החוקים נגד השחיתות שהממשלה תעביר, ויחוקק את החוקים שתכנן לחוקק אילו היו לו היום 61 ח"כים.
מול שתי החלופות הנוראיות הללו, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית, ברוח מתווה הנשיא, שמדיניות החוץ שלה תתבסס על תכנית טראמפ, שתתמודד כראוי עם האיום האיראני והטרור העזתי, עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו. יש לשים בצד את האגו, לרדת מהסולמות ולהקים ממשלה כזו לאלתר.
* דמגוגיה זולה ועלובה – ביומן הבוקר של גל"צ ביום שלישי נערך עימות ביני לבין זהבה גלאון על הרעיון של ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת. דבריה של גלאון היו דמגוגיה מעוררת פלצות. את ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, היא מציגה כ"גזענות", "מזכיר מקומות אחרים בזמנים אחרים", "עליונות יהודית", "מחיקה של חמישית מאזרחי ישראל" וכו'.
אין כאן שום פסילה של הציבור הערבי, וגם לא של הח"כים הערבים וגם לא של הרשימה המשותפת. היא מייצגת את בוחריה בכנסת ואין עם זה בעיה. אבל כדי להקים קואליציה צריך להיות מכנה משותף מינימלי. היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית היא המכנה המשותף הבסיסי ביותר, שכאשר הוא אינו קיים, אין אפשרות לחיבור. הגנה על מדינת ישראל ואזרחיה היא בסיס משותף הכרחי. אי אפשר להקים קואליציה עם מי שמתנגד לעצם זכות ההגנה של ישראל. איך ממשלה שנלחמת ב-BDS יכולה לעשות כן כאשר היא תלויה בתומכי BDS? כאשר צה"ל נלחם בעזה או בלבנון, יש בתוכנו חילוקי דעות, אם נכון לפעול כך או אחרת. אם נכון לתקוף או להכיל או להבליג. אבל זו מחלוקת על האופן שנכון לפעול על פי האינטרס הישראלי. הרשימה המשותפת לא נמצאת במקום הזה. אם יש בתוכה מחלוקת, היא האם נכון לנהוג כך או אחרת מהצד הפלשתינאי. במו"מ על הסכם אוסלו, אחמד טיבי לא ישב בו מטעם ישראל אלא מטעם ערפאת. כך במו"מ וכך בעימות ומלחמה.
הצגת ההתנגדות לממשלת מיעוט, שלא תוכל למשול מול האתגרים הגדולים הניצבים בפנינו, כאשר הקביים שעליהם היא מדדה הם רשימה שזו האידיאולוגיה שלה, כ"גזענות" וכל בליל ההבלים שגלאון השפריצה, זו דמגוגיה זולה, שקרית, עלובה.
* כל קול שווה – בעימות בין זהבה גלאון וביני היא חזרה פעמיים על האמירה "כל קול שווה". היא צודקת. כל קול שווה. הביטוי לשוויון הזה הוא בכנסת. הכנסת היא הייצוג היחסי של כל העמדות בציבור. לרשימה המשותפת יש 15 ח"כים בהתאם למספר המצביעים בעדה, בדיוק כמו לכל מפלגה אחרת.
הממשלה אינה הגוף המייצג של כל הסיעות, אלא הגורם שנועד להנהיג את המדינה, על בסיס הסכמה. אם, כטענת זהבה גלאון, התנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא פסילת קולותיהם של בוחריה – האם התנגדותה לקואליציה עם הליכוד והרשימות הדתיות היא פסילת קולותיהם של מי שנתנו מנדט ל-58 ח"כים? האם מי שמשרת את בוחריו באופוזיציה אינו נחשב? האופוזיציה אינה נספרת? אינה נחשבת?
זהבה גלאון אינה חייבת להסכים עם התנגדותי לקואליציה עם הרשימה המשותפת כפי שאיני מסכים עם התנגדותה לקואליציה עם הליכוד. אבל העיוות והשקר, כאילו זו פגיעה בעיקרון של "כל קול שווה" היא דמגוגיה זולה.
* בעד ממשלה עם ערבים – מאות תגובות אני מקבל בימים האחרונים בעקבות פעילותי וכתיבתי בעד ממשלת אחדות לאומית ונגד ממשלת מיעוט הנשענת על רצונה הרע של הרשימה המשותפת. אחת התגובות הייתה: "שתבין. אני לא בעד ממשלה עם ערבים. רק תמיכה מבחוץ". ובכן, בניגוד למגיבה אני דווקא בעד ממשלה עם ערבים. אני מאוד מאוד רוצה ערבים בממשלה. כאשר ראלב מג'אדלה מונה לתפקיד שר בממשלה, השר הערבי הראשון ולמרבה הצער בינתיים האחרון, פרסמתי מאמר שכותרתו: "חג לציונות".
אבל אני נגד תמיכה מבחוץ של המשותפת, בלי קשר לשאלה של יהודים או ערבים. אני נגד קואליציה עם עופר כסיף היהודי, כפי שהמערך מעולם לא הקים קואליציה עם רק"ח, שהייתה הרבה פחות קיצונית מהרשימה המשותפת גם כאשר בראשה עמד יהודי, מאיר וילנר. אם הייתה נציגות בכנסת של "גוש שלום" שרובה יהודים, או של "שוברים שתיקה" שכולה יהודים, הייתי שולל קואליציה אתם באותה מידה (רק ברמה גבוהה של סלידה אישית, שאיני חש כלפי 14 מחברי הרשימה המשותפת, זולת עופר כסיף).
קואליציה היא שותפות פוליטית בין מפלגות שניתן למצוא ביניהן מכנה משותף. מי ששולל ממשלה עם אנשים רק כיוון שהם ערבים, נוקט בעמדה גזענית. אבל מי שעושה דה-לגיטימציה לסירוב להקים קואליציה עם מפלגה אנטי ישראלית רדיקלית בטענה שזאת "פסילת ערבים", בורח מהתמודדות אמת עם הרעיונות שהיא מייצגת.
* המבוגר האחראי – חניכי מכינות קדם צבאיות עורכים הפגנות ליד בתיהם של מנהיגי הליכוד וכחול לבן בקריאה להקמת ממשלת אחדות לאומית. טוב שיש מבוגר אחראי. האם הם מדברים אל הקירות?
* נוצות לא לי – איני נוהג להתהדר בנוצות לא לי. העיתונאית והבלוגרית טל שניידר פרסמה את שמי ועוד מספר אנשים כמי שעומדים מאחורי ההפגנות של המכינות הקדם צבאיות ליד בתיהם של ח"כים. שניידר ערבבה מין בשאינו מינו, ואני מקווה שלא במזיד.
אז הבה נעשה קצת סדר. ההפגנות של חניכי מכינות ליד בתי ח"כים ראויות לשבח. חבריי ואני אינינו קשורים אליהן.
קבוצת האנשים, והרשימה ששניידר פרסמה היא חלקית ביותר, היא התארגנות לפרסום גילוי דעת הקורא לשני הבנימינים להקים לאלתר ממשלת אחדות.
ליוזמה הצטרפו ראשי מכינות, ובהן מכינות שחניכיהן הפגינו ויפגינו. פעולה מבורכת מאוד כשלעצמה. בשל ההצטרפות הזאת, אנו יודעים על המהלך המבורך, אך אין לנו קשר אליו.
יש לציין, שההפגנות הן ליד בתי ח"כים מהליכוד וכחול לבן, אמנם בערב הראשון, שבעקבותיו צייצה שניידר, היו שתי הפגנות רק ליד בתי כחול לבן (ככל הידוע לי, הפגנה שתוכננה להתקיים ליד ביתו של אחד מבכירי הליכוד לא יצאה לפועל), אך בערב שלמחרת היו הפגנות ליד בתיהם של השרים כץ ולוין.
קראתי תגובות על כך שמדובר בהתארגנות של גברים בלבד. בציוץ של שניידר הופיעו 8 גברים, אך זו התארגנות שיש בה גם נשים. הרשימה תפורסם בימים הקרובים.
* ח"כ מצפוני – לפני בחירות 2013, כאשר חילי טרופר התמודד בפריימריז במפלגת העבודה על מקום בכנסת, כתבתי:
"אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, המועמד הראשון שהייתי בוחר בו בפריימריז היה חילי טרופר. טרופר הוא אידיאליסט צעיר, החולם ומגשים רעיונות של צדק חברתי.
חילי הוא בן 34 בלבד, אך יש לו רקורד עשיר של עשיה מוצלחת מאוד למען החברה הישראלית. הוא שירת כקצין ב'דובדבן' וממשיך לשרת ביחידה עד היום במילואים. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בעמותת 'גשר', אותה ייסד אביו, הרב ד"ר דניאל טרופר, המכהן כנשיאה. 'גשר' הינה עמותה הפועלת לקירוב לבבות בין חילונים ודתיים ושותפה בעמותת 'פנים', מסגרת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל.
לאחר שחרורו מצה"ל עבד כמדריך חבורות רחוב. הוא ייסד את עמותת 'שכן טוב' – העוסקת בחלוקת מזון לנזקקים, מועדוניות לילדים מאוכלוסיות מוחלשות ועוד פעילויות צדקה מבורכות. מתוך הפעילות הזאת וההיחשפות לעוני ולמצוקות בחברה הישראלית, הבין חילי שאין להסתפק בצדקה, ויש לחתור לצדק חברתי, כלומר לפתרון עומק של חוליי החברה ולא רק עזרה לנפגעיה. הוא הקים את עמותת 'במעגלי צדק', ארגון של צעירים דתיים, הפועלים למען צדק חברתי ברוח היהדות. הארגון עוסק הן בחינוך והסברה והן באקטיביזם חברתי. אחת היוזמות המרכזיות והברוכות של הארגון, הייתה תו התקן של כשרות חברתית. כדתיים, שאלו את עצמם טרופר וחבריו, איך זה שהם לעולם לא יאכלו במסעדה המוכרת מזון לא כשר, אך לא ישאלו את עצמם האם תנאי ההעסקה במסעדה שהם אוכלים בה הוגנים, האם העסק נגיש לבעלי צרכים מיוחדים ועוד. הם פיתחו מודל מקצועי מאוד להגדרת הכשרות החברתית של עסקים, הנפיקו תעודות כשרות לעסקים המעוניינים בכך ועומדים בקריטריונים. הרבה מאוד ירושלמים מקפידים לא להיכנס לעסקים שאין להם כשרות חברתית. בני נוער שהתנדבו לפעול במסגרת הארגון, החלו לברר האם אנשי האחזקה והאבטחה בבתי הספר שלהם הנם עובדי קבלן, האם הם מקבלים שכר נאות ולהיאבק בתוך בית הספר לשינוי. אלו רק חלק מן הפעילות העשירה של העמותה.
בשמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם, המעלה הגבוהה ביותר היא לסייע לנזקקים לצאת ממצבם, מה שקרוי – לתת להם חכות. חילי היה בין מקימי קרן 'פסיפס' – המסייעת לאנשים להיחלץ מקשיים כלכליים באמצעות מימון אבחונים, סיוע ברכישת מקצוע, מלגות לימודים ועוד.
כמו כן הוא היה ממייסדי וראשי תנועת 'אחריי!' הפועלת בפריפריה ובשכונות מצוקה, לטיפוח מנהיגות צעירה של בני נוער. אלפי בני נוער שותפים בה, ועוסקים בהתנדבות ובעשיה למען הקהילה. גולת הכותרת של התנועה היא קורס ההכנה לצה"ל, המחנך, מעודד ומכשיר את בני הנוער לשירות משמעותי בצה"ל.
בשנים האחרונות חילי ניהל בהצלחה את בית הספר 'ברנקו וייס' ברמלה, המעניק הזדמנות שניה לבני נוער שנשרו ממערכות החינוך הרגילות.
הצטרפותו של חילי לפוליטיקה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. אין ראוי ממנו. אני מקווה שהצטרפותו היא ראשית ביטול הזיהוי של מפלגת העבודה כמפלגה חילונית, והפיכתה למפלגה כלל ישראלית.
ככל שמפלגת העבודה תהיה מפלגה של חילי טרופרים ואיצי שמולים ולא של יריב אופנהיימרים ומרב מיכאליות, כך היא תצדיק את יומרתה להמשיך ולשאת את דגל תנועת העבודה הציונית".
לא הופתעתי כשחילי תרם כליה.
חילי לא נבחר במפלגת העבודה. הוא הצטרף לגנץ בראשית המהלכים הפוליטיים שלו והוא אחד המקורבים לו ביותר.
שמחתי לשמוע שגם הוא מתנגד לרעיון העוועים של ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. אני כל כך שמח וגאה.
אני שמח שזה כבר לא רק יועז הנדל וצביקה האוזר ה"ימנים" רחמנא לצלן, ה"גיס חמישי של הליכוד" לא עלינו. חילי טרופר, שבא ממפלגת העבודה, הוא איש חוסן לישראל. אם אכן הוא ידבק בדעתו, אין לממשלת המיעוט אפילו 60 ח"כים.
* מזדהה עם האכזבה – אני יכול להזדהות עם האכזבה של מצביעי העבודה-גשר-מרצ מצעדה של אורלי לוי אבוקסיס. היא דומה לאכזבה שלי מצעדם של 30 מתוך 33 חברי הסיעה שאני הצבעתי לה.
* על מה אנו מלינים? – בני גנץ: "במפלגה יכולות להיות מגוון דעות – אבל רק היו"ר מחליט". אז מה אנו מלינים על נתניהו? זאת החלופה שהצגנו?
* טיהורים – סולקתי מקבוצת הווטסאפ "גליל גולן פעילים כחול לבן". הדיקטטור החצוף, שלא יכול לסבול אמירת אמת, הוא מנהל הקבוצה אמיר זיסקינד.
* קמפיין ממלכתי – לכל הטוענים שהבעיה של כחול לבן בבחירות הייתה קמפיין "חלבי" או "צמחוני", אני מזכיר, שלאורך כל התקופה כחול לבן ערכה קמפיין ממלכתי והובילה בסקרים. בימים האחרונים היא "הסירה את הכפפות" והתחולל מהפך.
* שבירת הלוחות – בפרשת השבוע, "כי תשא", נקרא על עגל הזהב ושבירת הלוחות.
מה המסר של שבירת הלוחות? שאין משמעות לחומרה, אלא לתוכנה. הרי משה לא שבר את לוחות הברית כי הוא מאס בכתוב עליהם – עשרת הדברות. הוא שבר את לוחות הברית, כי הוא לא ראה טעם בקיומם של הלוחות, אם הכתוב בהם אינו מתקיים.
זהו מסר לדורות. אין קדושה בשום מסגרת. גם לא במסגרת פוליטית. גם לא במפלגה. כאשר חבר מפלגה חש שאין היא עוד נאמנה לדרכה – שיהיה נאמן לדרך ולא למסגרת (אלא אם הוא מאמין שיוכל להחזירה לתלם, תרתי משמע).
כאשר גאולה כהן נפטרה, הכל – מימין ומשמאל, העלו על נס, בהערכה רבה, את נאמנותה לעקרונותיה. היא לא היססה לפרוש מהליכוד כאשר סטה מדרכו.
הימים האלה הם ימים קשים בעבורי. תמיד הייתי אדם מעורב פוליטית, אך רוב הזמן לא הייתי חבר במפלגה. מצאתי אפיקי השפעה אחרים. הייתי חבר בדרך השלישית בשנות קיומה, ולפני כשנתיים, עם פרישתו של בוגי יעלון מן הממשלה והכנסת חברתי אליו, והצטרפתי לתל"ם עם היווסדה. דרכה הרעיונית של תל"ם היא דרכי.
כעת, בוגי יעלון שותף למהלך שאני מתנגד לו בכל נימי נפשי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יתכן שמדובר בצעד טקטי שנועד לקדם מהלך אחר. יתכן שהמהלך לא יצלח. כך או כך, אני מתנגד למהלך בכל תוקף, גם כטקטיקה (ואני גם כופר בתבונה של טקטיקה כזו). אם בסופו של דבר המהלך אכן יקרה – לא אשאר בתל"ם. כי תל"ם היא מסגרת שבה רציתי לקדם את אמונותיי. אם איני יכול לקדם דרכה את אמונותיי, לא אהיה בה.
בתקופת המאבק על הגולן, לעגתי לחבריי שנשארו במפלגת העבודה "כדי להשפיע מבפנים", ואמרתי שהם נשארים במפלגה שפועלת לחורבן ביתם, כי בית לא עוזבים…
בעיניי, מפלגה אינה בית. היא אוטובוס. כל עוד הוא מקדם אותי ליעד, אני נשאר בו. אם הוא סוטה מן הדרך, ארד בתחנה הקרובה. אני מקווה שזה לא יקרה.
* תנועת העבודה וההתיישבות בגולן – בשעה טובה ומוצלחת השלמתי ושלחתי את עבודת התזה שלי, שתזכה אותי בתואר שני בלימודי מדינת ישראל במכון בן-גוריון (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות), בנושא: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.
מחקר זו בוחן את המדיניות של תנועת העבודה, על מפלגותיה ותנועות ההתיישבות שלה, בעניין ההתיישבות מעבר לקו הירוק בכלל, ובגולן בפרט, לאחר מלחמת ששת הימים. מסגרת הזמן של המחקר היא ממלחמת ששת הימים עד פטירתו של לוי אשכול. תקופה זו הייתה השלב הראשון במפעל ההתיישבות בגולן, שבו הוקמו שליש מן היישובים עד כה.
השאלה המונחת בבסיס המחקר, היא האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? התשובה לשאלה זו תסייע להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית של ההנהגה והמוסדות של תנועת העבודה.
מקוצר היריעה התמקדה הבדיקה של שאלה זו באזור שהחלה בו ההתיישבות בתקופה זו – בגולן.
בחנתי את מדיניות הממשלה בנוגע לגולן – החלטת 19 ביוני 1967, שדיברה על נכונות לנסיגה לגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום וביטולה כעבור חודשים ספורים.
בחנתי את הגישות של הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, איחוד הקבוצות והקיבוצים, תנועת המושבים, מפא"י, רפ"י ומפלגת העבודה בראשית דרכה. בפרק האחרון תיארתי את זיקתם של ראשוני המתיישבים בגולן לתנועת העבודה.
מן המחקר עולה, שבקרב ההנהגה הפוליטית של תנועת העבודה ושל ממשלת ישראל, לא הייתה הירתמות למפעל התיישבות רבתי שישנה את החברה הישראלית. דיבור על אפשרות כזו כמעט ולא נשמע, זולת בקיבוץ המאוחד. הנהגת המדינה לא קראה לנוער לעלות להתיישבות, והממשלה לא הובילה מדיניות של תנופת התיישבות גדולה. עם זאת, הממשלה פעלה להתיישבות, על פי עקרונות תכנית אלון, בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון ובסיני, כתפיסה מדינית של קביעת עובדות התיישבותיות בשטח, באופן מדורג ואטי, ללא הצהרות רמות.
במחקר בחנתי את הפער בין הדיבורים הרמים על מפעל התיישבות גדול, בתנועות ההתיישבות ובעיקר בקיבוץ המאוחד, לבין מיעוט ההתיישבות בפועל. הצבעתי על כך שלא הייתה היענות גדולה אפילו בתוך התנועות להגשמה אישית בהתיישבות, ועל כך שלא הייתה עליה גדולה מחו"ל, בעוד כל גלי ההתיישבות הגדולים בתולדות הציונות, לפני קום המדינה ולאחר קום המדינה, היו במקביל לגלי עליה ונעשו בעיקר בידי העולים. שיערתי, שזו אחת הסיבות העיקריות לתוצאה זו.
עם זאת, הערכתי שלהתיישבות עצמה, בעיקר בגולן, למרות מיעוטה המספרי, הייתה השפעה משמעותית על עיצוב הגבול. היא הביאה להחלת הריבונות על הגולן, שאשתקד הוכרה בידי ארה"ב, והובילה התנגדות ציבורית רחבה ופעילה לנסיגה מהגולן.
* ביד הלשון
יִשַּׁר כּוֹחַ – ברכת שבח וחיזוק – כל הכבוד! מקובלת בקהילות אשכנז. מקובל לומר אותה לבעל תפילה אחרי התפילה, או לבעל קריאה ("בעל קורא"), לעולה לתורה, למי שנשא דרשה וכד'. ניתן לומר אותה ללא נמען, יִשַּׁר כּוֹחַ, או לברך את האיש ישירות בגוף שני: "יישר כוחך". בימינו הברכה יצאה מבית הכנסת, כברכת כל הכבוד גם בחיי החולין. וכיוון שזו ברכה אשכנזית, נכון להזכיר את ההגיה היידישאית: שׁכּוֹיֵיח.
מקורה של הברכה הזו הוא חז"לי, בהקשר של פרשת השבוע, "כי תשא". בפרשת השבוע מסופר על עגל הזהב ועל משה ששיבר את לוחות הברית. משה שב ועולה להר סיני, ואלוהים אומר לו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". האם שבירת הלוחות מקובלת על אלוהים? הגמרא משיבה בחיוב על השאלה. במסכת שבת נאמר: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת". ריש לקיש דורש את המילים "אשר שברת" כ"יישר כוחך ששברת". זה מקור הביטוי.
עדויות לשימוש בו בבתי הכנסת יש לנו החל מן המאה ה-15. בספר "שו"ת מהר"ם" של רבי משה מינץ במאה ה-15 נכתב: "כמו שנהגו לומר לחזן 'יישר כוחך', כלומר גמרת מצוותך יהיה רצון שתזכה לומר יתר מצוות". כלומר אלו מילות עידוד לחזן. עדויות נוספות קיימות גם מן המאה ה-18 בליטא ועדויות רבות מן המאה ה-19.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 