* שיקוף מצב פוליטי – כחול לבן והליכוד מאמצים את עסקת המאה. מרצ, שלום עכשיו וארגוני שמאל מפגינים נגד התכנית, כיוון שהיא פרו-ישראלית מדי. עמיר פרץ, שמתיישר עם מרץ, מגנה בראיון רדיו את גנץ על אימוץ תכנית המאה. בימין זועמים על נתניהו בשל הוויתורים הכרוכים בתכנית. כחול לבן והליכוד מגנים את אבו מאזן על דברי הבלע שלו. העבודה-גשר-מרצ מגנה את ממשלת ישראל שליכדה את העולם הערבי נגד ישראל (כידוע, מאז 1948 הליגה הערבית היא ארגון פרו-ציוני ידוע).
כך הולכת ומתגבשת המפה הפוליטית החדשה, העדכנית. מחנה מרכז גדול, שבמרכזו כחול לבן והליכוד, תומך בעקרונות עסקת המאה. מימין ומשמאל לו מחנות השמאל והימין הקטנים והקיצונים, שאומרים לא לעסקת המאה.
כך עשויה להיראות המערכת הפוליטית בשנים הבאות – ממשלת אחדות לאומית עם אופוזיציה מימין ומשמאל.
* למה גדעון לוי מעדיף את נתניהו על גנץ – היעד התורן למתקפה של גדעון לוי הוא בית הדין בהאג. על מה ולמה הוא משתלח בבית הדין בהאג? כי הוא דחה עתירה להעמיד לדין את פושעי המלחמה, רוצחי ההמונים בני גנץ ואמיר אשל. כמובן שהוא גם התייחס לכך שבאותו יום שהתקיים בו הדיון בהאג גנץ ואשל נפגשו עם טראמפ, והוא תוקף אותם על כך שקיבלו את התכנית הזאת. הרי זו תכנית פרו-ישראלית, וכמובן שבעבור שונא ישראל כזה היא איום כבד. לוי תקף את אנשי השמאל שמעדיפים את גנץ על נתניהו ומזכיר להם שעל ידיו של גנץ יש הרבה יותר דם מאשר על ידיו של נתניהו. הוא מתמלא חלחלה מעצם המחשבה על גנץ כראש הממשלה שלבטח ימנה את שותפו לפשעי המלחמה אמיר אשל ליועצו.
* שונאי ישראל בהיסטריה – בפשקוויל נגד תכנית טראמפ, השתלח רוגל אלפר בעולם, שמשלים עם כוחנות אלימה של החזק שקובע עובדות, ובכך הוא מעדיף את הכוח על הצדק. הוכחה לכך היא השלמת העולם עם קיומה של מדינת ישראל, שקבעה את גבולותיה ב-1947-1948 באמצעות טיהור אתני.
* נאום השקרים – נאומו של אבו מאזן במפגש שרי החוץ של הליגה הערבית, היה רצוף שקרים, כיאה למכחיש שואה, שה"דוקטורט" שלו הוא "מחקר" מכחיש שואה.
על פי תכנית טראמפ, בירת פלשתין אמורה להיות על חלק ממזרח ירושלים. אבו מאזן אמר שהוא לעולם לא יוותר על ירושלים. האם כוונתו לכך שלא יוותר על מזרח ירושלים, כלומר יסכים לחלוקת ירושלים כפי שהייתה ערב מלחמת ששת הימים? כזכור ברק ואולמרט הציעו הסכם כזה, כולל חלוקת העיר העתיקה, והפלשתינאים דחו את ההצעות.
* אנטישמי – אבו מאזן תקף בנאומו את טראמפ על כך שיועציו הם יהודים ולכן הוא מוטֶה. לידיעת מנהיגי העולם שהתחייבו להילחם באנטישמיות, בכנס פורום השואה בירושלים.
* תלמידו המובהק – האם אבו מאזן הוא תלמידו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף?
* מפה רעיונית – בראיון לטלוויזיה המצרית אמר ג'ראד קושנר, יועצו של הנשיא טראמפ ומי שהוביל את עיצוב עסקת המאה: "המפה המצורפת לתוכנית היא לא מפה מדעית אלא רעיונית. אם הפלשתינאים לא אוהבים היכן ששורטט הקו, שיבואו ויגידו לנו היכן הם רוצים לשרטט אותו".
אה, זאת רק מפה רעיונית? יופי. כי גם לנו יש השגות. יש להעביר מהשטח המיועד לפלשתינאים לשטח הישראלי שטחים במזרח גוש עציון ובדרום הר חברון, שאינם צפופים באוכלוסיה פלשתינאית ואין הצדקה לסגת משם ולהפוך את יישובינו שם למובלעות. והשינוי החשוב ביותר – לבטל לגמרי את הרעיון ההזוי של "חילופי שטחים", שאין לו כל הצדקה. אין צורך לפצות את הפלשתינאים על האזורים שיסופחו לישראל, כי רעיון העוועים הבייליני הזה יוצא מנקודת מוצא של קווי 4.6.67. נקודת המוצא הראויה היא קווי 10.6.67. אין מקום לתקדים של דיון אפילו, על האזורים הריבוניים של מדינת ישראל, שבידינו מאז מלחמת השחרור.
* הנאים השכנים בעיניי? – כל אימת שאני מצטט מהחלטות כחול לבן, מהמצע של כחול לבן או התבטאויות של מנהיגי כחול לבן, ובעיקר תל"ם, בתחום המדיני, אני מקבל תגובות בנוסח: "סיפרת את זה לעופר שלח ויעל גרמן?" (אני מעדיף ציטוט כזה, ולא לצטט תגובות מתלהמות וגסות). המסר הוא – תפסיק לבלבל את המוח. מה זה חשוב מה אומר איזה גנץ או יעלון, או מה שכתוב על איזה נייר חסר חשיבות שנקרא מצע. מה שחשוב הוא רק עמדתם של עופר שלח ויעל גרמן, שהיא הקובעת את דמותה האמתית של כחול לבן. ועל פי אותו נרטיב, שלח וגרמן ממוקמים איפה שהוא בין זועבי ליזבק.
אסביר כיצד אני רואה את סוגיית שלח וגרמן. מדובר בשני אנשים שאני מעריך ומכבד, ואנו חלוקים בסוגיות המדיניות. את שלח אני מכיר עוד משנות ה-90, עד שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה והוא היה עיתונאי ופרשן שהתמחה בתחום המדיני ביטחוני. את גרמן איני מכיר אישית. אני רואה חשיבות לאומית בכך שאנשים כמו שלח וגרמן מצד אחד, ואנשים כמו יעלון, הנדל והאוזר (וגם אני) מצד שני, נמצאים באותו חיבור-מפלגות (איננו באותה מפלגה. אנו בתל"ם והם ב"יש עתיד", ואגב, הם אינם באותה דעה פוליטית כמו יאיר לפיד ורוב חברי "יש עתיד").
הבעיה הקשה ביותר בחברה הישראלית, שעליה אני מתריע כבר שנים רבות, היא הקרע ההולך ונפער בחברה הישראלית, בין ימין ושמאל, שהולכים ומקצינים ונגררים אחרי שוליהם הקנאיים. גישור על הקרע ופיוס לאומי, הם מטרה לאומית ראשונה במעלה, כמעט קיומית. לשם כך, יש צורך במרכז גדול וחזק, שעשוי להיות הגשר בין הקצוות ולשקם את האתוס הציוני, ממלכתי דמוקרטי ואת המיינסטרים הישראלי. כחול לבן היא המרכז הזה, וזו שליחותה ההיסטורית.
כמפלגת שלטון גדולה (או לפחות מתחרה על השלטון) אך טבעי שהיא תהיה מגוונת ורחבה. כך היו בעבר המערך והליכוד. הפער בין גאולה כהן ושלמה להט בליכוד היה גדול לאין ערוך יותר מאשר הפער בין יועז הנדל ועפר שלח, שלא לדבר על הפער בין יצחק טבנקין ומאיר יערי (ואיני מזכיר את האופוזיציה השמאלנית במפ"ם, שיצאה נגד יערי) במערך, או בדור שאחריהם – הפער בין מרדכי בן פורת ליוסי שריד. כך גם, למשל, הפערים במפלגה הדמוקרטית ובמפלגה הרפובליקאית בארה"ב, בלייבור ובמפלגה השמרנית בבריטניה וכד'. העובדה שהיום הליכוד כולו בצבע אחד היא טעות אופטית. הליכוד בנוי היום על אידיאולוגיה של ציות למנהיג. אין לליכוד מצע. המצע של הליכוד הוא נתניהו. מה שהוא אומר ועושה, כל המפלגה מחויבת להתיישר, ואוי למי שיעז לציית, ראו מסע השיימינג וההסתה נגד סער ואדלשטיין.
היפה בכחול לבן, הוא ההצלחה של המגוון לאמץ מצע אחד, ולא מצע אמורפי ורדוד אלא מצע מפורט ומעשי. ומה שיפה עוד יותר, הוא שמי שניסחו את המצע המדיני היו יועז הנדל ועפר שלח. יועז אמר לאחר מכן, שהיו ביניהם הסכמות על 90% מהנושאים והם הגיעו לניסוחים משותפים גם ב-10% שבמחלוקת. ראשית, לא הייתה ביניהם מחלוקת על תמונת המצב, שאין לישראל היום פרטנר פלשתינאי להסכם כלשהו, כפי שנוכחנו בתגובתם להצעות ברק ואולמרט. והמחלוקות ביניהם נגעו בעיקר להסדר הקבע, שאינו נראה באופק.
מצע כחול לבן אינו מצע תל"ם. זה לא המצע שאני הייתי מנסח לבדי. אבל אם עופר שלח ויעל גרמן חתומים על מצע המתחייב לשלמות ירושלים, לבקעת הירדן, לגושי ההתיישבות (ולא הוגדר "הגושים הגדולים" כמו בתכניות "חילופי השטחים", אלא הניסוח פתוח יותר), להתנגדות לנסיגות חד צדדיות ולהודאה בכך שההתנתקות הייתה טעות, ועל כך שהגולן לעולם לא יהיה נתון למו"מ (מה שמעולם לא היה עמדה של אף ממשלה ישראלית, מימין ומשמאל, שדבקו בנוסחה שהכל פתוח למו"מ ללא תנאים מוקדמים) זה בעיניי דבר חשוב מאוד. הם לא היו מגיעים לכך לולא הדינמיקה של מפלגת מרכז משותפת. ועצם הבחירה שלהם להיות חלק ממפלגת מרכז גדולה, מעידה עליהם שהם מבינים את הצורך בהסכמה לאומית רחבה. הם עומדים על עקרון ההפרדה בין העמים, ובעצם כל אנשי תל"ם גם שותפים לכך, גם אם לא רואים עין בעין את אופן ביצוע ההפרדה.
ההסכמות בתוך כחול לבן הן מיקרוקוסמוס של אתגר יצירת ההסכמה הלאומית הרחבה, שהוא אחד האתגרים הלאומיים החשובים ביותר. וכפי שעסקת המאה של טראמפ אומצה בידי כחול לבן, כך היא עשויה להיות הבסיס להסכמה לאומית רחבה ולממשלת אחדות בשנים הבאות.
אז נכון, לעתים אני כועס עליהם, בעיקר על שלח שיש לו נטיה להציג את עמדותיו האישיות כאילו היו עמדת כחול לבן (וכשהוא עושה זאת, אי אפשר להלין על הליכוד שממנף זאת לתעמולת הבחירות שלו), אבל בסך הכל נאים השותפים בעיניי.
* המצאה אנטי-ציונית – שוב יצא לי לקרוא את הביטוי השקרי "יהודים ערבים". הפעם מישראלי יהודי ציוני לעילא ולעילא, כלומר מי שלבטח אינו מאמץ את הנרטיב, וזה מדאיג. זה מדאיג, כי הדבר מוכיח עד כמה מחלחל השיח האנטי ציוני לתוכנו, ואנשים משתמשים בביטויים אנטי ציוניים כחלק מהשפה. כאשר מאמצים את השפה האנטי ציונית, זהו ניצחון לאידיאולוגיה האנטי ציונית.
אין חיה כזאת "יהודים ערבים" או "ערבים יהודים". זו המצאה של שמאל רדיקלי אנטי ציוני, שנועדה לשלול את קיומו של העם היהודי. לכאורה, אין עם יהודי, אלא היהדות היא רק דת, והלאומיות של אותם "ערבים יהודים" היא ערבית. יש ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, ערבים יהודים, כלומר בני הלאום הערבי שדתם יהודית. מה הרעיון שעומד מאחורי הנרטיב המזוויע הזה? שלילת זכות קיומה של ישראל. אם אין עם יהודי, הוא אינו ראוי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית משלו. אלה שהמציאו את המושג השקרי הזה, קוראים לביטולה של מדינת ישראל, כלומר המדינה היהודית, והקמת מדינה לא יהודית, או בלשונם המכובסת "מדינת כל אזרחיה", תחתיה. אנחנו קודם כל לאום יהודי, וככאלה אנו, או הורינו, או סבינו הננו יהודים יוצאי תימן, או יוצאי מרוקו, או יוצאי עיראק, או יוצאי פולין, או יוצאי רוסיה. אל נאמץ בלי משים את הלהג האנטי ציוני והאנטי ישראלי הזה.
לשמחתי, גם ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" או "מזרחי" הולכות והופכות בלתי רלוונטיות. הציונות מכה את הגלותיות דרך האהבה והמשפחה, דרך חדר המיטות. בעוד דור, כשישאלו ילד את השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי" הוא יצטרך לשלוף את מה שיחליף אז את הסמרטפון, כדי לחשב כמה אחוזים ממוצאו הם ממזרח אירופה וכמה אחוזים הם מארצות ערב.
* איך שגלגל מסתובב – בשנותיה הראשונות של המדינה, הגה בן-גוריון תפיסה מדינית להתמודדות עם הבידוד של ישראל, המוקפת במדינות אויב עוינות החותרות להשמדתה – ברית בין ישראל לבין המעצמות האזוריות המוסלמיות שאינן ערביות, איראן וטורקיה. ואכן, איראן הייתה ידידה גדולה של ישראל וגם עם טורקיה היו יחסים סבירים של שיתוף פעולה. בינתיים חלו שינויים דרמטיים במזרח התיכון. איראן וטורקיה היו למדינות איסלמיסטיות קנאיות – שיעית וסונית (בהתאמה). הן נותרו מעצמות אזוריות, אלא שהן האויבות העוינות ביותר לישראל. אולם אותן מדינות, בעלות שאיפות אימפריאליסטיות, היו לאיום ממשי גם על המדינות הערביות במזה"ת. בכך הן יצרו ברית אינטרסים בין מדינות ערב לישראל. לא, מדינות ערב הללו לא התפקדו להסתדרות הציונית, וגם הגדרתן "מתונות" רחוקה מהמציאות. אולם האינטרס שלהן הוא יצירת קשרים הדוקים, רובם חשאיים ומיעוטם גלויים, עם לישראל; המעצמה האזורית השפויה ושוחרת השלום. איך שגלגל מסתובב.
* פתק לבן – מי שמחרימים את הבחירות, כאילו הצביעו לבן גביר & יזבק.
* נימוק בעד – לעתים אני חוכך ביני לביני, שמא טעתה כחול לבן כשלא הלכה למתווה של ממשלת אחדות שבה נתניהו מכהן בחמשת החודשים הראשונים כראש הממשלה. יש טיעונים כבדי משקל לכאן ולכאן. אחד הנימוקים המשמעותיים בעד הליכה באותו מתווה, הוא שכך, כבר שלושה חודשים היה למדינת ישראל שר משפטים ראוי לשמו.
* תנאי המכרז – איני מכיר את דן אלדד, המינוי של אוחנה למ"מ פרקליט המדינה, ואיני יכול לחוות עליו דעה מטוב ועד רע. אבל ברור לי מדוע הוא נבחר. כיוון שהוא לא היה בין שבעת המומלצים של היועמ"ש. אילו הוא היה המועמד השמיני של מנדלבליט, הוא לא היה נבחר. שיקוליו של הסוס הטרויאני במשרד המשפטים אינם ענייניים.
* אכזבתם אותי – החלטת ועדת הכנסת לאשר את בקשת החסינות של חיים כץ מאכזבת, ובמיוחד מאכזבת הימנעותם של שני חברי כחול לבן. עם כל הערכתי הרבה לצביקה האוזר ומיכאל ביטון, שהיא הערכה אישית, לפני שנוסדה כחול לבן ומעבר להיותם אנשי כחול לבן – במקרה הזה הם כשלו.
אם חיים כץ מאמין בחפותו, עליו להתייצב כמו כל אזרח בבית המשפט ולהגן שם על חפותו. הכנסת אינה בית משפט והמחוקקים אינם שופטים. אם ח"כים נוהגים כגילדה הדואגת לזכויות היתר של חבריה, הכנסת תהפוך עיר מקלט למושחתים. בוודאי שחברי כחול לבן אינם צריכים לתת יד ללגיטימציה להסתתרות ח"כים מאחורי החסינות, ולדה-לגיטימציה ליועמ"ש.
* דמות מופת – ח"כ חילי טרופר תרם כליה לאדם שאינו מכיר, כדי להציל חיי אדם.
אני לא מופתע. אני מכיר את חילי עוד מאז שהקים את "במעגלי צדק", ומאז אני עוקב אחריו ואחרי עשייתו החברתית והחינוכית. חילי טרופר הוא דמות מופת.
* תעשיית השקרים מידרדרת – תעשיית השקרים וההסתה יורדת לעתים לשפל שגם כשנדמה לנו שכבר ראינו הכל, אנו עוד מופתעים ממנה. כך היה במתקפת הסתה נגד חילי טרופר, בעקבות תרומת הכליה שלו לאדם שאינו מכיר. שעות אחדות לאחר שהדבר התפרסם, כבר קראתי דקלמנים מתעלות הביבים שכתבו על ה"תרומה המצולמת" לצרכי בחירות. איזה אנשים דוחים. ציטוט לדוגמה של אחד הביביסטים המנוולים והנאלחים: "ורק במקרה זה חודש לפני הבחירות… לתהומות שלא היו קודם הצלחתם לרדת". כלומר חלאת המין האנושי הזה, דקלמן עלוב של דפי המסרים של תעשיית השקרים, מאשים את חילי (!), שהוא (!) ירד לתהומות בכך שתרם את כלייתו לאדם שאינו מכיר, "למען הבחירות". אלמלא לא היה רק שקרן ומנוול אלא גם בור, הוא היה יודע שתורמי כליה נאלצים לעתים להמתין שנים, עד שנמצא חולה מתאים, וכאשר נמצא חולה כזה, ההשתלה היא מיידית, לשם הצלת חיים. איזה אנשים דוחים ומעוררי גועל וסלידה. אבל למה אפשר לצפות מאדם שסוגד למנהיג שדורש ומקבל אספקה של "מתנות" וטובות הנאה, בדמות מוצרי נהנתנות מושחתים במאות אלפי ₪ מטייקונים במסגרת יד רוחצת יד. מה הפלא שמעריציו בזים למנהיגים שתורמים לזולת בצורה האלטרואיסטית ביותר שניתן לדמיין.
* אורו ארור – בשבת הקרובה, "שבת שירה", נקרא בהפטרה את שירת דבורה. ההפטרה מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.
"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".
מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.
על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים, מנדים ופורטים ברבים את חטאיו (שיימינג בלשון ימינו). ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא".
זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שתופעת ההשתמטות הארורה מצה"ל קיימת בתוכנו עד היום.
* אף אחד לא עזב את האולם – שירת דבורה היא שירתה של השופטת, המנהיגה, הנביאה והמצביאה – דבורה הנביאה, לאחר ניצחון ישראל על סיסרא, שר צבאו של יכין, מלך חצור. מעניין להיווכח, שלפני 3,000 שנה עם ישראל העמיד בראשו אישה, ולא זו בלבד שהיא הייתה מקובלת כמנהיגה, כשופטת וכמצביאה, מותר היה לה אפילו … לשיר. וראו זה פלא, כאשר דבורה שרה, איש לא קם ועזב את האולם, בטענה שקול באישה ערווה. ואפילו לא הדירו את שירתה של דבורה מן התנ"ך.
* ביד הלשון
משאבי שדה – במסגרת סדרת הפינות שהוקדשו ליישובים המנציחים אישים ששמם יצחק, הזכרנו את שדה יצחק וניר יצחק, שנקראים על שמו של אלוף יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון.
ביישוב שלישי המנציח את שמו של יצחק שדה, השם יצחק אינו מופיע. היישוב השלישי הוא משאבי שדה. יצחק שדה מוזכר בו בשם המשפחה שלו.
משאבי שדה הוא קיבוץ, המשתייך לתנועה הקיבוצית ובמקור השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד. הוא נמצא בנגב, מדרום לבאר שבע, באזור שכחייל חרשתי אותו ברגליי לילה לילה ויום יום במשך חודשים, בטירונות ובאימון המתקדם.
משאבי שדה הוא קיבוץ של הפלמ"ח, שנוסד בנובמבר 1947 בחולות חלוצה, בידי שלושה גרעינים של הפלמ"ח. ב-1949 הוא עלה לקרקע בנקודת הקבע שלו. כיוון שהקיבוץ היה קיים זמן רב עד המעבר לנקודת הקבע, מייסדיו הגדירו את טקס המעבר טקס השתרשות, ולא טקס עליה לקרקע.
שמו המקורי של הקיבוץ היה משאבים, אך חבריו נעתרו לבקשתו של מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, להוסיף לשמם את שמו של יצחק שדה ולהנציח את זכרו.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 
מכל החדשות,צרורות ונקובות, הידיעה על מעשהו האצילי המופלא של חילי טרופר הוא קרן האור האמיתית.
אריה קרישק, קצרין
אהבתיLiked by 1 person
הגיע הזמן להפסיק להשתמש בביטויי האויב כמו אינטפדה, או נכבה
ברגע שאנחנו משתמשים בביטויים הללו, אנחנו מקבלים את הנרטיב שלהם
אהבתיאהבתי