הפשרה הטריטוריאלית קמה לתחיה

עסקת המאה של טראמפ, הקימה לתחיה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית.
מי שקבר את הרעיון, היה אהוד ברק, בפסגת קמפ-דיוויד. ברק הפנה עורף לדרכה של מפלגת העבודה מאז מלחמת ששת הימים ועד אז, דרך הפשרה הטריטוריאלית. הוא הציע נסיגה כמעט מלאה (עם חילופי שטחים זעירים), חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן. את השלום הוא לא קירב. הפלשתינאים אינם מוכנים לשום פשרה שאינה כוללת את מימוש "זכות" השיבה, כלומר הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. אבל המשוואה שלו הפכה ל"משחק היחיד בעיר", כביכול – המתווה שאין בלתו, ויש לקבלו או לדחותו, ומי שדוחה אותו נחשב "סרבן". על בסיס תכניתו הוצג מתווה קלינטון, ואולמרט לקח אותו למקום עוד יותר קיצוני, אך כולם נדחו בידי הפלשתינאים.

טראמפ שבר את הפרדיגמה הזאת, ושינה בכך את כללי המשחק של עשרים השנים האחרונות. הוא לא אימץ את חזון ארץ ישראל השלמה, אלא חזר לדרך הפשרה הטריטוריאלית המפוכחת, המאוזנת, המורכבת.

הראשון שהציג תכנית מובנית של פשרה טריטוריאלית היה יגאל אלון, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הבסיס של תכניתו הוגדר בפיו "היסוד המוסרי" – זכותו של העם היהודי על כל חלקי ארץ ישראל וזכותה של ישראל לריבונות והתיישבות באזורים ששחררה במלחמת מגן צודקת. הבסיס השני הוא ההכרח בגבולות בני הגנה, המחייבים שליטה ישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח, כולל המורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון. היסוד השלישי הוא הבטחת דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית באמצעות רוב יהודי מוצק לדורות, וכדי להבטיח זאת על ישראל לוותר על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע. אם נשווה את נאומו לתכנית טראמפ, נמצא דמיון רב ביניהם.

באמצע שנות התשעים, הציגה תנועת "הדרך השלישית" תכנית, שהתבססה על עקרונות תכנית אלון והוסיפה עליה את ההתיישבות היהודית ששינתה את מפת יהודה ושומרון ויצרה מציאות חדשה. עסקת המאה דומה מאוד לתכנית "הדרך השלישית".

תכנית טראמפ על כל חלקיה – הן אזורי הריבונות הישראלית והן אזורי הוויתורים הישראליים, היא התכנית הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל. יש להתייחס אליה כאל הזדמנות חד פעמית, שחובה לנצל. אפשר לחלוק על נקודות אלו או אחרות בתוכה, ובמיוחד על רעיון חילופי השטחים, שאין לו כל הצדקה, אך בקווים הכלליים על ישראל לקבל אותה, ולשקם סביבה את הקונצנזוס הלאומי.

כאשר הוצגה, לפני 24 שנים, תכנית הדרך השלישית, צורף אליה, כמוטו, טקסט קצר של בנימין גלאי: לוותר על מה שאי אפשר שלא לוותר. לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר.

* "ידיעות אחרונות"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s