* אז מי אשם – מי אשם בכך שמדינת ישראל נגררת למערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה; בחירות שניתן היה למנוע אותן בהקמת ממשלת אחדות לאומית?
לקראת הבחירות פרסם נתניהו מאמר ב"ישראל היום" שכותרתו: "רק לא ממשלת אחדות". שאיפתו הייתה אחת ויחידה – הקמת קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין.
כחול לבן, לעומת זאת, הודיעה בשתי מערכות הבחירות שהעדיפות שלה היא להקמת ממשלת אחדות, ושהטלפון הראשון אם תנצח יהיה לליכוד. עם זאת, כחול לבן הבהירה שלא תשב תחת ראש ממשלה שיוגש נגדו כתב אישום.
לאחר הבחירות, כאשר תוחלתו של נתניהו נכזבה ולא הייתה לו קואליציית החסינות (שלשמה הוא פיזר את הכנסת הקודמת), הוא החל לדבר גבוהה גבוהה על הצורך באחדות לאומית, תוך שהוא עושה הכל כדי להכשיל אותה. מטרתו הייתה להביא לסיבוב שלישי, שאולי יצליח לזכות בו בממשלת החסינות, או לחילופין לגרור את ישראל לעוד ועוד סיבובי בחירות ולעמוד בראש ממשלת מעבר נצחית, שאמנם אינה מתפקדת ומשתקת את המדינה, אבל עשויה למלט אותו מאימת הדין.
הפתרון הסביר, פתרון השכל הישר, היה הקמת ממשלת אחדות רוטציונית, שבני גנץ מכהן בה ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטיים, לנסות להוכיח את חפותו בבית המשפט. אם יזוכה – יחליף את גנץ בחלוף שנתיים. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק שיחליף את גנץ.
אולם נתניהו נאחז בקרנות השלטון וסירב בעקשנות לוותר על היותו ראש הממשלה הראשון. הוא הוסיף על כך את "הבלוק". אין חיה כזאת – ממשלת אחדות לאומית עם "בלוק". ממשלת אחדות לאומית קמה מתוך הסכם בין שתי המפלגות הגדולות על קווי היסוד, ומי שמקבל את קווי היסוד מוזמן להצטרף. אי אפשר להקים ממשלת אחדות כאשר צד אחד מסנדל את עצמו עם קואליציה בתוך קואליציה שהוקמה מראש, והצד השני צריך לרצות את סמוטריץ' וליצמן ושאר הקיצונים, כדי להקים ממשלה (ואחרי הסיבוב השלישי, הבלוק עוד עלול לכלול את בן גביר הכהניסט, חלילה). נתניהו הוא פוליטיקאי חכם וערמומי. הוא יודע שכך אי אפשר להקים קואליציה. וזאת בדיוק הסיבה להקמת הבלוק ולעקשנות לא לפרק אותו. הוא לא רצה ממשלה. הוא רצה להכשיל מראש כל סיכוי להקמתה.
לכן, ברור שהוא האשם בבחירות השלישיות ובכל הנזקים הכרוכים בה.
עם זאת, גם כחול לבן עשתה טעויות. איני אומר זאת בדיעבד, אלא אמרתי וכתבתי זאת, הן בפורומים הפנימיים של תל"ם והן בפומבי, בזמן אמת. חשבתי, שעל כחול לבן להיות המבוגר האחראי ולרדת מכמה סולמות, כי הרי ברור שנתניהו לא יהיה המבוגר האחראי. סברתי שעל כחול לבן לאמץ את מתווה ריבלין, אף שהוא בעייתי מאוד מבחינה חוקתית ומעשית, כבסיס למו"מ. לצערי, כחול לבן לא עשתה כן.
מאוחר יותר, כאשר עלה הרעיון של ביצוע הרוטציה אחרי חצי שנה או חמישה חודשים, סברתי שכחול לבן צריכה לקבל זאת, כיוון שזה אורך התקופה שבה בלאו הכי נתניהו יכהן אם תהיינה בחירות חדשות, וכאן יש תאריך תפוגה לשלטונו של נתניהו ומועד לראשית כהונתו של גנץ כראש הממשלה. לצערי, כחול לבן לא נהגה כך.
עם זאת, כאשר טענתי את הטענות הללו, הצגתי גם קווים אדומים שאסור לכחול לבן להתפשר עליהם. א. שנתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות, ושיהיה כתוב בהסכם שבקשת חסינות משמעה התפרקות מיידית של הממשלה. ב. שיהיה ברור שהנבצרות היא מוחלטת, כלומר שרמת מעורבותו של נתניהו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לרמת המעורבות של אריק שרון בתקופת נבצרותו. ג. שהנבצרות תחל מיד עם הגשת כתב האישום (ובכל זאת, למרות שזה לא קרה, סברתי שיש לקבל עקרונית את הצעת החצי שנה גם אחרי כתב האישום החמור כל כך). ד. שתיק המשפטים יעבור לכחול לבן.
ברור לי, שאילו כחול לבן הייתה בוחרת בדרך שהצעתי, נתניהו היה מסרב לדרישות ההכרחיות הללו, ומכשיל את המו"מ לאחדות, כי הוא לא רצה בה, ובוודאי לא היה מוכן לשלם את מחירהּ.
יתר על כן, נתניהו לא פסח על אף פרובוקציה כדי להפוך את האפשרות להקמת ממשלה אתו לבלתי אפשרית. החל בשיגור נער השליחויות שלו אמיר אוחנה לפרובוקציות חוזרות ונשנות נגד מדינת החוק, להסתה נגד המערכת המשפטית ולהטרדת עד תוך הפרה בוטה במזיד של צו איסור פרסום, ועד נאום ההסתה וההמרדה של אזרחי ישראל נגד מוסדות מדינת ישראל, במו פיו, לאחר פרסום כתב האישום החמור נגדו. גם בכך הוא הוכיח, שלא רק שאינו ראוי ואינו כשיר להנהגה לאומית, אלא שהוא רוצה להכשיל את האפשרות להקמת ממשלת אחדות.
ובסופו של דבר, הסיבה העיקרית לכך שלא קמה ממשלת אחדות, היא אי האמון בנתניהו, בהבטחותיו ובכך שיקיים את ההסכם. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. בוודאי שאין להאשים באי האמון בנתניהו, אלא את נתניהו עצמו.
* היגיון ליברטריאני – נחמיה שטרסלר, הסמן הליברטריאני של העיתונות הישראלית, מרוצה מכך שכבר שנה ולפחות עוד חצי שנה אין ממשלה בישראל, כי כך התקציבים אינם זורמים, אין בזבוז והמשק ניצל מאסון.
לשיטתו, הפתרון הטוב לכלכלה, הוא לפרק את המדינה. כך לא יהיה בזבוז. מי שיש לו ייהנה מחינוך, מבריאות ומחיים סבירים. מי שאין לו – לא יהיה לו, ולא יהיה מעמסה על העשירים שנאלצים לשלם מסים.
* מצפצפים על הציבור – ההעלאה ב-30% – 62 מיליון ש"ח של תקציב מימון המפלגות בבחירות, היא שערוריה. לדמוקרטיה יש מחיר והמדינה צריכה לממן את המפלגות כי אין דמוקרטיה ללא מפלגות, ועליה לממן את הבחירות, אולם צריכה להיות גם מידתיות, צריך גם שכל ישר, צריך מינימום של רגישות ציבורית.
זה למעלה משנה המדינה משותקת. היא תהיה משותקת עוד חצי שנה לפחות. תקציבים אינם עוברים לצרכים החיוניים ביותר של המדינה. ודווקא בזמן כזה, פתאום ניתן להוסיף 30% רק למפלגות? דווקא בבחירות מיותרות שנגרמו בשל חוסר היכולת של המערכת הפוליטית להקים ממשלה? האם הח"כים אינם חשים את רמות המיאוס של הציבור מן המערכת הפוליטית – וכך הם מצפצפים על הציבור?
* סוס טרויאני – עד הרגע האחרון קיוויתי שאיכשהו יימצא מוצא ותקום ממשלת אחדות, שתמנע את הבחירות. היו לכך הרבה סיבות. אחת החשובות והדחופות שבהן, הייתה ההכרח לגרש את הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים ולמנות שר שהמחויבות שלו היא למדינת ישראל ולא לאינטרס של הנאשם. זה לא קרה, ולפחות בחודשים הבאים הוא ימשיך לפעול בכל כוחו להרס מערכת המשפט מבפנים.
* כלי משחק – החלטתה של אורלי בן ארי לוותר על המינוי למ"מ פרקליטת המדינה מוצדקת. היא הבינה שלא הייתה אלא כלי משחק במלחמתו של הסוס הטרויאני למיטוט מערכת המשפט הישראלית; פיון במשחק ציני.
היא הבינה, שעצם העובדה שאוחנה מינה דווקא אותה, פרקליטה זוטרה (יחסית לגודל התפקיד) מאחד המחוזות, דווקא לתפקיד הרם של מ"מ פרקליט המדינה ודווקא מינוי המנוגד לעמדתו של היועמ"ש, אינה נובעת מהעדר שיקול דעת אלא מזדון. אוחנה הוא נער שליחויות של הנאשם, שנשלח למערכת המשפטית כסוס טרויאני, על מנת להרוס אותה מבפנים ולחבל בעבודתה. אין לחשוד באף החלטה שלו, שהיא נובעת משיקול ענייני.
אין בדבריי כל ביקורת אישית על אורלי בן ארי, שעד כה ספק אם שמעתי את שמה. הביקורת היא על הסוס הטרויאני ועל מניעיו. אני מאמין שאילו כיהנה בתפקיד, היא הייתה מאכזבת אותו כפי שמנדלבליט ואלשייך איכזבו את נתניהו, והייתה נאמנה לחוק, לתפקידה ולמדינה ולא לממנה.
* זירה זרה – על אף התנגדותי למינוי אורלי בן ארי למ"מ פרקליט המדינה (ושוב, לא מתוך התנגדות אישית אליה, אלא מתוך הבנה שמניעיו של השר הממנה אפלים, לרעת העניין), התנגדתי לעתירות לבג"צ בנושא. בית המשפט צריך לפסוק אך ורק בשאלת חוקיות ההחלטה, ולמיטב הכרתי ההחלטה הרעה הזאת היא חוקית.
במיוחד התנגדתי לעתירה שהגיש ח"כ ניצן הורביץ. זאת, בשל עצם היותו ח"כ. בעיניי, ח"כים אינם צריכים לעתור לבג"צ. הזירה שלהם היא הכנסת.
* גילוי של ממלכתיות – כל הכבוד ליאיר לפיד, על החלטתו לוותר על הרוטציה. בכך הוא הסיר מעל דרכה של כחול לבן את המשקולת הכבדה ביותר, שפגעה בה קשות בשתי מערכות הבחירות הקודמות.
לפיד הוכיח מנהיגות וממלכתיות. הוא העמיד את הסדר הנכון על כנו: קודם כל טובת המדינה, אח"כ טובת המפלגה ואח"כ טובתו האישית.
ישראל לפני הכל!
* תגובה ילדותית – תגובתו הילדותית של נתניהו על הודעת לפיד שיוותר על הרוטציה מעידה שהוא מ-פ-חד.
* אסור למנדלבליט להתערב – איני חשוד באהדה לבנימין נתניהו. ההיפך הוא הנכון, אני רואה בהמשך שלטונו איום חמור על החברה הישראלית. מאז החל במלחמתו במדינת החוק, לפני כשלוש שנים, הגעתי להכרה שהוא אינו ראוי להנהגה לאומית. ההסתה והדה-לגיטימציה שהוא עושה למדינת החוק ומוסדותיה, מתוך אינטרס אישי של חילוץ עצמו מאימת הדין, היא איום אסטרטגי על החברה הישראלית, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. היאחזותו בקרנות המזבח של השלטון בכל מחיר, היא הגורם למשבר החמור בדמוקרטיה הישראלית ועלולה לגרור אותנו לעוד ועוד מערכות בחירות.
ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף לכל התערבות משפטית בשאלת יכולתו של נתניהו להתמודד – לא מצד היועמ"ש ולא מצד בית המשפט העליון. אין זה מתפקידם.
התערבות כזו סותרת שני חוקי יסוד. היא סותרת את חוק יסוד: נשיא המדינה, שמותיר בידיו שיקול דעת בלתי מוגבל להטיל על כל ח"כ את הרכבת הממשלה. היא סותרת את חוק יסוד: הממשלה, על פיו ראש הממשלה יכול לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט.
עמדתי, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש הממשלה, היא עמדה פוליטית, ערכית, מוסרית. אין זו עמדה משפטית. והיועמ"ש אינו אמור לפסוק בסוגיות פוליטיות, אלא משפטיות. ומה שמחייב אותו מבחינה משפטית הוא החוק. אנו יכולים לאהוב את החוק או לא, אבל הוא מחייב אותנו. בוודאי – חוק יסוד. בוודאי – שני חוקי יסוד.
מי שטוען כלפי קריאה ציבורית או פוליטית להתפטרותו המיידית של נתניהו, שהיא סותרת, כביכול, את חוק היסוד, מדבר שטויות. הוא אינו מבין מהי דמוקרטיה ומהי פוליטיקה. חוק היסוד קובע בסך הכל שראש הממשלה יכול להמשיך לכהן עד פסק דין חלוט. לא שהוא חייב להמשיך לכהן ולא שאסור למערכת הפוליטית להפיל אותו. אולם מי שקורא להתערבות של היועמ"ש או של בית המשפט העליון להפסקת כהונתו של נתניהו בטרם פסק דין חלוט – אף הוא אינו מבין מהי דמוקרטיה ומהי פוליטיקה.
התערבות משפטית בסוגיה הרגישה הזאת בתקופה הרגישה הזאת כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. אני מקווה מאוד שהיועמ"ש ושופטי בית המשפט ינהגו בריסון ויימנעו מכל התערבות.
* פריימריז בליכוד – האינטרס של כחול לבן – שנתניהו ינצח. האינטרס של מדינת ישראל – שנתניהו יפסיד. ישראל לפני הכל.
* החשבון האישי – יולי אדלשטיין, ישראל כץ, גלעד ארדן, אבי דיכטר וניר ברקת יודעים היטב את מה שיודע גדעון סער. אז למה הם אינם מצטרפים אליו? כי כל אחד מהם עושה את החשבון האישי שלו. כולם יודעים שתאריך התפוגה של נתניהו קרוב מאוד, והם חושבים על היום שלמחרת. ומבחינת כל אחד מהם, גדעון סער הוא יריב בהתמודדות שתהיה.
אילו טובת המדינה הייתה לנגד עיניהם, היו כולם מתאגדים נגד נתניהו, מחליטים על פי סקר מי בעל הסיכויים הטובים ביותר ומתייצבים יחדיו מאחוריו.
* מטרת דמות – מכונת ההסתה והשקרים ממוקדת בימים אלה במטרת דמות אחת – גדעון סער.
אני משוטט במרחבים הביביסטיים בפייסבוק ואתמצת כמה מהמסרים: גדעון סער הוא עבריין מין, המהדרין יאמרו: אנס, שבפרקליטות מחזיקים תיק כבוי שלו. כך הוא נתון כל העת לסחיטת הפרקליטות והקרן החד"שה להשמדת ישראל, והוא הפך לעושה דברם. הקרן השקיעה הון רב בזיוף הפריימריז הקודמים כדי להכניס את סער כסוס טרויאני בצמרת הליכוד, וכעת הם עוברים לשלב ב' – ההפיכה בליכוד. הם אפילו חיברו לגדעון סער אישה סמולנית, כדי שתפקח עליו בבית. המטרה שלהם היא להעלות אותו לשלטון ואז לאלץ אותו למסור את יהודה ושומרון ולחלק את ירושלים ולהפוך את ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה". וחוץ מזה, הבת שלו מתחתנת עם מחבל מוסלמי.
שום דבר מן המוזכר כאן אינו המצאה שלי. המסרים האלה מחלחלים מגבוה. ולא רק כלפי סער, אלא כלפי כל ח"כ מהליכוד שתומך בו.
אפשר לנוד לסער, ולהזכיר שהוא מילא פיו מים כאשר תעשיית ההסתה עסקה בנשיא ריבלין, באלשייך, בשי ניצן, במנדלבליט, בבוגי יעלון, בבני גנץ, אז עכשיו הוא חש זאת על בשרו. אבל כאזרח ישראלי אני מודאג מאוד מן הרוח הרעה הזאת.
* גושפנקא ממלכתית לשקר – חשבתי שמכונת השקרים וההסתה עסוקה כעת כל כולה בגדעון סער, ובמשך שבועיים ירפו מאחרים, אך טעיתי. השקר המופץ בימים האחרונים בתעלות הביבים הוא שאשתו של בני גנץ נפצעה מכדור גומי בהפגנה בבלעין, וה"דיפ-סטייט" הוציא צו איסור פרסום על כך. המעי הגס של בלופר – יאיר נ' עשה "לייק" לשקר, כ"רומז" שיש גושפנקא ממלכתית לעלילה.
* סוף עגום – סתיו שפיר קוראת למפלגת העבודה ללכת בעקבותיה ולהתבולל במרצ. אם זה יקרה, בדיוק מאה שנה לאחר הקמת אחדות העבודה ההיסטורית, יהיה זה סופה העגום של תנועה מפוארת.
* המסמר האחרון – יאיר לפיד קורא למפלגת העבודה ולמרצ לרוץ יחד בבחירות. הוא צודק. כלומר, מבחינת האינטרס של כחול לבן הוא צודק. אם העבודה תתבולל במרצ, רבים מתומכיה, אולי מרבית תומכיה, יצביעו לכחול לבן. אבל מבחינת מפלגת העבודה, צעד כזה יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה שלה.
* נטל – במרצ הבינו שגם מהמקום העשירי אהוד ברק הוא נטל. וסביר להניח שהם ימצאו את הדרך להיפטר גם מעונשה של סתיו שפיר.
* הפוזיציה – לאחרונה מופץ ברשתות מאמר של יאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות" מ-2008, העונה לשם "חקירוקרטיה". הכותרת מעידה על התוכן. במושגים של 2019, ניתן לומר שהתוכן ביביסטי מובהק. היה זה בתקופת חקירות אולמרט, חברו של אביו של לפיד, טומי ז"ל.
באותם ימים נתניהו היה ראש האופוזיציה שניהל מאבק אופוזיציוני תקיף ונחרץ, שקרא להתפטרותו של אולמרט, בשל החקירות נגדו. נתניהו ידע שהחוק אינו דורש זאת מאולמרט, אך הרי מלבד החוק היבש יש גם נורמות ציבוריות, אתיקה, ערכים. ובשמם הוא קרא לאולמרט להתפטר. הוא גם תמך בהצעת חוק על פיה ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום חייב להתפטר.
נתניהו צדק בכל מילה. ואם כך הוא דרש מאולמרט שהיה רק חשוד בתחילת החקירות, והחשדות נגעו לתקופה שקדמה לתפקידו כרוה"מ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשמדובר בנתניהו שכבר הוגשו נגדו שלושה כתבי אישום חמורים, כולל בעבירת שוחד, והכל על מעשים שעשה כראש הממשלה.
יאיר לפיד צודק כשהוא תובע את התפטרותו של נתניהו, והוא טעה בגדול בדבריו בזמן אולמרט. חבל מאוד, שכמו נתניהו וחסידיו, גם אצלו העמדה אינה עקרונית אלא תלויה בפוזיציה. אלא אם כן הוא מבין ששגה בגדול וחוזר בו מטענותיו.
לפיד קרא במאמרו מ-2008 לחוקק את החוק הצרפתי. זהו חוק מגה-שחיתות, שמעמיד את ראש המדינה מעל החוק ורומס את עקרון היסוד של מדינת חוק דמוקרטית – השוויון בפני החוק.
* יצא צדיק – כתבה מצוינת בערוץ 13 – "הקרב האחרון של נתניהו", תיארה כיצד כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא הסתבך בפרשיית מתנות ואף שיצא ממנה בשן ועין (במישור הפלילי) הוא ספג השפלות שהיו חייבות ללמד אותו לקח. אולם מסתבר שגם אדם חכם וחזק כמו נתניהו, אינו חזק דיו להתגבר על ייצרו. בסופו של דבר, האויב הגדול ביותר שלו מאז ומתמיד, היה ייצרו – יצר החמדנות לצד האובססיה החולנית לתקשורת.
מה שקלקל את השורה בכתבה, ולא בפעם הראשונה, היה הזמנתו של אולמרט להתראיין בה ולהטיף מוסר לנתניהו. אולמרט ראוי להיות פרשננו לענייני ליזול, במקרה הטוב. יש לזכור, שבניגוד לנתניהו, שעומדת לזכותו חזקת החפות, הוא עבריין מורשע ואסיר משוחרר. מי הוא שיטיף מוסר לאחרים? אילו חזר בתשובה, התוודה על פשעיו והיכה על חטא – ניחא. אך במקרה כזה הוא לא היה רץ להטיף. חוסר המודעות העצמית שלו היא ברמה בלתי נתפסת. אך גם התקשורת שמראיינת אותו כמי שיצא צדיק, חוטאת חטא גדול. כי בסופו של דבר, הרהביליטציה שהיא מעניקה לו, היא רוח גבית לשחיתות.
* ערימת שקרים חולנית – כמעט עמוד שלם במדור הדעות ב"ישראל היום" הוקדש לפשקוויל של גלית דיסטל אטבריאן, שהכתירה אותו ב"אני מאשים", כי הרי נתניהו הוא דרייפוס אז היא … אמיל זולה.
המסר של הפשקוויל מטורף וחולני. נקודת המוצא, שכמובן אינה דורשת הוכחה, היא שכל מערכת החוק והמשפט של מדינת ישראל קשרה קשר לתפור תיקים בדויים לחלוטין נגד נתניהו. והיא לוקחת זאת צעד נוסף. זה לא נגד נתניהו אישית, אלא נגד מה שהוא מייצג: את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. מערכת החוק והמשפט של ישראל תפרה ובדתה את התיקים האלה כדי להילחם במדינה היהודית ולהפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה, מסתנניה ופליטיה הפלשתינאים".
כן כן, מנדלבליט עומד בראש מערכת שלוחמת בכל דרך לביטולה של המדינה היהודית.
טירוף!
איך עיתון מפרסם ערימת שקרים חולנית כזאת, שאינה ראויה לדפוס? לאיזו תת רמה אפשר לרדת? עד לאן השרלטן ידרדר את מדינת ישראל, כדי לחלץ את עורו מאימת הדין? ועד כמה המון יכול להיות שטוף מוח, ולהאמין שניסיונו של מושחת אחד להציל את עורו, זהה לאינטרס "לאומי", כביכול.
טירוף מערכות.
* שותפיו – לא זכור לי שכאשר נתניהו קיבל מקו האספקה סיגרים ושמפניות במאות אלפי ש"ח הוא חילק אותם לאלה, שהיום, לאחר שנתפס בקלקלתו, הוא משייך אותם אליו בטענתו השקרית על המערכת ש"רודפת" "אותנו".
* תואמי שוברים שתיקה – ההסתה עמוסת השקרים והעלילות שנתניהו וחסידיו עורכים למוסדות החוק והמשפט הישראלים, הנם תואמי מה ששוברים שתיקה ובצלם עורכים לצה"ל – על סטרואידים.
* מילון ביביסטי עברי – פעמים אחדות בכל שידור שלו בגל"צ, בשבועות האחרונים, מכנה התועמלן יעקב ברדוגו בבוז את ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע, עיתון "נקודה" והמכון לאסטרטגיה ציונית, הקורא לימין לבחור מנהיג ישר דרך במקום נתניהו: "ראש המחנה הטהרני". ללמדך, שמדובר בגרוע מססססמולן… טהרן, לא עלינו.
הנה, לקט קצר ממילון זיהום השפה; מילון עברי-ביביסטי:
טוהר מידות = טהרנות. צדק = צדקנות. חסד = התחסדות. יושר = יושרנות. מנהיג ישר דרך = בּוֹק.
* ירידת הדורות – הדגל של תנועת החרות היה: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחירות האדם". הדגל של מפלגת ביבי הוא: שוחד, מרמה, הפרת אמונים.
* אחריות מיניסטריאלית – כתבי האישום החמורים בפרשת 3,000 הם ביטוי נוסף לשפל אליו הידרדרה צמרת המדינה. שחיתות, שוחד והלבנות הון בקודש הקודשים של ביטחון ישראל – אין דבר נורא מזה.
גם אם נתניהו אישית אינו נגוע בפלילים בפרשה (וספק אם כך הדבר) – אין ספק שהוא נושא באחריות שילוחית. הוא האיש שהכניס את המושחתים הללו, חלקם אנשים שאין להם כל נגיעה מקצועית לתחומי הביטחון, חלקם מקורביו ובני משפחתו; וכאשר נפלה קלקלה כזו, הוא האחראי. הוא האיש שמידר מן ההחלטות את הגורמים המקצועיים והמוסמכים כמו שר הביטחון והרמטכ"ל ובחר לעבוד מול המושחתים הנ"ל. נתניהו אינו ראוי לאמון. אין הוא ראוי להיות ראש ממשלת ישראל.
* שאלות קשות – השאלה האם הצורך הנכון והראוי מבחינה ביטחונית הוא צוללות נוספות או חלופות אחרות של ביטחון המדינה, היא שאלה מקצועית, שאין לי כלים לגבש עמדה לגביה. האיש העומד בראש המערכת ונושא באחריות העליונה הוא ראש הממשלה, והוא רשאי להחליט בניגוד לעמדת מערכת הביטחון וצה"ל. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שהוא טועה. וגם אם הוא טועה – כל מקבל החלטות עלול לטעות.
אבל כאשר המהלך מזוהם בהדרת שר הביטחון והרמטכ"ל מהחלטות והכנסה לעומק העניינים של אנשים שאינם אמורים להיות שותפים לנושא – הדבר גורם להרמת גבה. וכאשר האנשים הללו מתבררים כמושחתים שזיהמו את המהלך – הדבר אמור להדיר שינה מעיניו של כל אזרח פטריוט. והמציאות הזו מעוררת שאלות קשות ביותר בנוגע לראש הממשלה, שהוביל את המהלך.
* אחריות – קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט התפטר ב-1976 מתפקידו, עקב פרשיית ריגול שנקשר בה עוזרו האישי. לברנדט עצמו לא היה כל קשר לפרשיה ואיש לא חשד שהוא נגוע בה כהוא זה. אבל הוא הבין שעליו לשאת באחריות מיניסטריאלית, והתפטר מתפקידו.
* ביבי.די.אס. – דן פרופר, יו"ר מועצת המנהלים של "אוסם" ולעבר מנכ"ל החברה, הוא תעשיין ותיק, מעמודי התווך של המשק הישראלי ושל התעשיה הישראלית, אדם המעסיק לאורך עשרות שנים אלפי עובדים.
דן פרופר העז לצאת נגד השחיתות השלטונית. במחאה, המון הביביסטים ברשתות החברתיות, ובראשם יאיר נתניהו, יצאו ביוזמה ברוח ביבי.די.אס. של חרם על מוצרי "אוסם".
* תואם BDS – קודם המעי הגס של בלופר, יאיר נתניהו הג'ורה, כתב שללני ריפנשטאהל: הקולנוענית התועמלנית של היטלר, יש עוד מה ללמוד מהתקשורת הישראלית. מאוחר יותר הוא צייץ שבמשפט אייכמן היו פחות עדים מאשר במשפט נתניהו. ועוד קודם לכן הוא הגדיר את משטרת ישראל – גסטאפו. יש לו, לנער התפנוקים הזה, אובססיה חולנית להשוואת מדינת ישראל לנאצים, כמו הגרועים שבאנשי ה-BDS.
אם ניטול מיאיר נתניהו את השנאה וההסתה, מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום ולא היה כלום. הוא שרה נתניהו על סטרואידים.
* אוויר פסגות – במסגרת מחקר, אני קורא חומרים אנטי ישראליים, אנטי ציוניים ובי.די.אסיים בכמות אדירה. נורא. מזל שכאשר אני מרים את הראש אני נושם את אוויר הגולן. איני יודע איך הייתי שורד את הזוועה הזאת באוויר של גוש דן.
* גילוי של נאורות – הפרלמנט הצרפתי קיבל החלטה היסטורית חשובה, על פיה אנטי ציונות היא אנטישמיות. בכך הוא מצטרף לפרלמנט הגרמני שקבע ש-BDS הוא ארגון אנטישמי. מי אמר שצריך להתייאש מאירופה?
ההחלטות הללו הן גילוי של נאורות. יש לקוות ששאר מדינות אירופה והעולם תצטרפנה להחלטות הללו ותנהלנה מלחמת חורמה באנטישמיות על כל גילוייה.
יש לקוות (ולפעול לכך) שהמדינות הללו לא תסתפקנה בהצהרות חגיגיות של הפרלמנט, אלא תנהלנה מלחמה כלכלית ומשפטית נגד ה-BDS.
* אנטישמיות, אנטי-ציונות ושנאת ישראל – ההחלטה ההיסטורית הנאורה של הפרלמנט הצרפתי נגד האנטישמיות, שמגדירה אנטי ציונות כאנטישמיות, מעוררת טרפת בשוקניה. ב-6.12 פשקוויל של קרולינה לנדסמן נגד ההחלטה וכעבור יומיים – של גדעון לוי, התומך כאוטומט בכל אנטישמי (רוג'ר ווטרס, קורבין וכו'). בפשקוויל שלו, הוא מתאר את ההחלטה הזו, המצטרפת להחלטות דומות בארה"ב, גרמניה ובריטניה, כ"מגפה". אגב, מטאפורה אנטישמית קלאסית. הוא כבר מסית נגד היהודים, או בלשונו המכובסת "הממסד היהודי", באותן ארצות, ומעורר את השד האנטישמי, בכותבו שההחלטות "עוד עלולות ללבות אנטישמיות כשיתעוררו השאלות על עוצמת בחישתם". ואיך הוא מגדיר את הציונות? "היא שגירשה אותם [את הפלשתינאים] מארצם, נישלה אותם מאדמותיהם, פגעה בכבודם, החריבה את חייהם, והורגת ומתעללת בהם עד היום". כי הרי הישות הציונית יושבת בארצם של הפלשתינאים, ולכן אין לה זכות קיום.
והן זאת בדיוק הסיבה שאנטי ציונות היא אנטישמיות מובהקת: משמעותה היא שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית זולת העם היהודי.
לוי טוען שצרפת בגדה בערכיה – חופש, שוויון ואחווה. והאמת היא שההחלטה היא התגלמות אותם ערכים. הרי הציונות היא שהעניקה חופש לעם היהודי לאחר אלפיים שנות שיעבוד, העניקה לעם היהודי שוויון בין העמים וההחלטה של הפרלמנט הצרפתי היא ביטוי מובהק של אחווה וסולידריות.
לוי רוצה צרפת אחרת, שערכיה הם אנטישמיות, אנטי ציונות ושנאת ישראל.
* מיהם הרוצחים – בפשקוויל קצר של גדעון לוי בשוקניה, בעקבות סרט תעודה על הסיכול הממוקד של רב המרצחים אבו ג'יהאד, הוא הכניס לא פחות מ-15 פעם, בהטיות שונות, את המילים רצח ורוצחים. ומיהם הרוצחים? לוחמי צה"ל, כמובן.
האיש שתמיד מצדיע למרצחים פלשתינאים שטובחים בנשים וילדים, מצדיק אותם ומציג את מעשי הרצח שלהם כלוחמת גרילה של לוחמי חרות וצדק, מכנה את חיילי צה"ל, שבזכות הקרבתם הוא חי, נושם ויכול לכתוב פשקווילים רוויי שנאה חולנית למדינתו ולעמו – רוצחים.
הוא מזועזע מהחברה שסוגדת ל"רוצחים". לא, אין הכוונה לצד שלו, שבאמת הופך רוצחי נשים וילדים, רוצחי ספורטאים באולימפיאדה וחוטפי מטוסים, לגיבורים לאומיים.
התיאור איך לוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקודו של יעלון (שהוא כמובן ה"רוצח" הראשי, שלו גדעון האו האו מקדיש דברי הסתה ממוקדים), פעלו באופן הכירורגי ביותר, ולמעשה סיכנו את חייהם כאשר הקפידו לא לפגוע באשתו ובתו של רב המרצחים, מתוארת בפיו כשליחת "יחידות חיסול לרצוח את אויביהן בשנתם לעיני נשותיהם וילדיהם".
מה הוא לא ראה בכתבה וכמובן לא כתב על כך? את העדויות, כולל הקלטת קולו של רב המרצחים, שאבו ג'יהאד היה בעיצומו של תכנון פיגוע הראווה הגדול ביותר בתולדות המדינה, שבו יחוסלו מאות אזרחים, ללא אבחנה, בלב תל-אביב. פיגוע שסוכל בסיכול הממוקד. אבל זה, הרי, מידע לא חשוב. הוא עוד עלול לערער בעיני הקורא את נראטיב ה"רצח".
* לפח האשפה של ההיסטוריה – ניצחונו המוחץ של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה, הוא בשורה גדולה לאנושות. לא בגלל הברקזיט. לא בזכות אישיותו של ג'ונסון, שהיא בעייתית-משהו. אלא בזכות העובדה שהוא הנחיל תבוסה מוחצת ומשפילה לצורר האנטישמי קורבין, המנהיג האנטישמי הקיצוני ביותר באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה. מפלה כזו עשויה למחוק את הצורר האנטישמי הזה ככוח פוליטי ולהשליך אותו למקום היחיד הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.
* כגודל הציפיות – אהוד בן עזר הזכיר, בגיליון הקודם, את השמחה של תנועת העבודה בא"י עם עליית הלייבור לשלטון ב-1945, ולבסוף הייתה זו ממשלה אנטי ציונית ופרו-ערבית קיצונית. זה נכון, בדיעבד, אך השמחה על עליית הלייבור לא הייתה רק של תנועת העבודה אלא של הציונים מכל הזרמים, והיא לא הייתה בשל אחוות סוציאליסטים, אלא בשל המצע הפרו-ציוני של הלייבור. בוועידת הלייבור בדצמבר 1944, אימץ הלייבור מדיניות פרו-ציונית, שכללה את ביטול הספר הלבן, פעולה אקטיבית לעליית המוני יהודים לארץ ישראל, טרנספר של ערביי ארץ ישראל למדינות הסביבה והרחבת גבולות הארץ. יש לזכור שאת הספר הלבן הטילה ממשלה שמרנית, ומדיניות זו נמשכה בכל ימי המלחמה, שבה שלטה בבריטניה ממשלת אחדות לאומית, בהשתתפות הלייבור אך בהנהגת השמרנים. יו"ר הלייבור, אטלי, התנגד לספר הלבן.
לנוכח עובדות אלו, השמחה בקרב היישוב בארץ ובקרב הציונים כולם על ניצחון הלייבור, הייתה מוצדקת לחלוטין. אולם כגודל הציפיות, גודל האכזבות. ממשלת הלייבור הייתה אנטי ציונית קיצונית, המשיכה לנעול את שערי הארץ, רדפה באכזריות את המעפילים, רדתה ביישוב היהודי, תמכה בערבים, התנגדה להקמת מדינה יהודית וסייעה לערבים במלחמת השחרור.
* גנץ מבקר בגולן – יו"ר "כחול לבן" ומועמדה לראשות הממשלה בני גנץ ערך סיור בגולן, בלוויית חברי הכנסת צביקה האוזר, אורלי פורמן, יזהר שי ור'דיר מריח. הסיור נפתח במרכז ההיי-טק והטכנולוגיה בבני יהודה, נמשך בבית הכנסת העתיק עין קשתות. האורחים סעדו עם ראשי המועצות בגולן, חיים רוקח ודימי אפרצב במסעדת הבוקרים במרום גולן. בעמק הבכא מסר גנץ הצהרה לתקשורת. הוא דיבר על חשיבות הגולן, בירך על החלטת טראמפ להכיר בריבונות ישראל על הגולן, הביע דאגה מהקצב האיטי של פיתוח הגולן והתחייב שממשלה בראשותו תאיץ ותקדם את הפיתוח. הסיור הסתיים במפגש בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח, בהשתתפות בכירי המועצה והכפרים הדרוזים בגולן. גנץ דיבר בפגישה על המצב הקשה בסוריה ובירך את הדרוזים בגולן שזכו להיות בצד הנכון, הישראלי, של הגבול. דבריו נענו בהנהונים וקריאות הסכמה מצד המשתתפים. דולאן דיבר על הרצון להשתלב בישראל, אך טען שהממשלה מקפחת את הכפרים הדרוזים בתקציבים והדבר אינו מעודד את התושבים לקבל אזרחות ישראלית (עד כה רק 14% מהתושבים ביקשו וקיבלו אזרחות ישראלית). הוא דיבר נגד חוק הלאום ואמר שהוא פוגע בדרוזים. הוא ביקש מגנץ להבהיר את עמדת כחול לבן באשר לחוק. גנץ הבהיר שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בתיקוני חקיקה שיבטאו את השוויון האזרחי.
* מי יספח את בקעת הירדן – אחד הספינים של נתניהו, היה שהתעקשותו להישאר בתפקידו חצי שנה עד הרוטציה, בממשלת אחדות, לא הייתה קשורה לענייני חסינותו, אלא לרצונו לספח בתקופה זו את בקעת הירדן.
נו, אם כך, לא צריכה להיות בעיה. הרי מדובר בממשלת אחדות לאומית. צעד מדיני כזה מחייב את תמיכת שתי המפלגות הגדולות. אדרבא, יכול היה הליכוד להציג את הנושא הזה בראש תביעותיו במו"מ הקואליציוני. כחול לבן תומכת בסיפוח בקעת הירדן, ולכן לא צריכה להיות מחלוקת בנושא. כך, ממשלת אחדות לאומית בראשות בני גנץ הייתה מחילה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. לשם כך, אין צורך בכך שבראש הממשלה יעמוד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים שמסית וממריד נגד מדינת החוק ומוסדותיה.
הטענה הזאת נכונה כמו סיפורו של נתניהו כאילו הוא דן עם מזכיר המדינה האמריקאי על בקעת הירדן; טענה שהוכחשה נמרצות בידי פומפאו.
* עזות מצח – ירדן מאיימת לבטל את חוזה השלום עם ישראל, אם ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כך, מכל מקום, נכתב בעיתונים (ומי יודע? אולי יותר משהירדנים מאיימים עלינו, אנו מאיימים על עצמנו?)
איום כזה הוא חוצפה ועזות מצח. ספק רב אם השלטון ההאשמי היה שורד ללא תמיכת ישראל ומערכות הביטחון שלה. הציבור הירדני היה צמא למים, אלמלא ישראל העבירה לירדן מים בכמות כפולה מזו שהתחייבה לה בהסכם השלום. זאת, למרות שהירדנים הפכו שלום חם למלחמה קרה. זאת, למרות שהירדנים דבקו באופן נוקדני באותיות הקטנות של ההסכם אך בניגוד לרוחו, ולא האריכו את ההסדרים המיוחדים בצופר ונהריים, רק מתוך גישה אנטישמית השוללת את זכותם של חקלאים יהודים לעבד את אדמתם בשטח הריבוני של ירדן.
ועכשיו הם מאיימים לבטל הסכם שלום; הסכם בינלאומי שנחתם בחסות ארה"ב ובנוכחות נשיאהּ, בשל התנגדותם לצעד ישראלי שאין בו שמץ של הפרת הסכם השלום.
עד חתימת הסכם השלום נאמר לנו, שבלי נסיגה ישראלית מבקעת הירדן ויהודה ושומרון, לעולם לא ייחתם שלום עם ירדן. האגדה הזאת הופרכה. ומי שטוען שהדבר נעשה מתוך הנחה שתקום מדינה פלשתינאית לאורך הגבול עם ירדן, אינו אלא טועה; המלך חוסיין ידע היטב שרבין לעולם לא יוותר על בקעת הירדן, ושהוא מבטא בכך את הקונצנזוס הלאומי.
אני מאמין שהאיום הזה הוא איום סרק, אך גם אם הוא אמתי, אל לה לישראל להיכנע לסחטנות; אל לה להימנע מביצוע צעד חיוני כל כך לייעודה הלאומי ולאינטרס הביטחוני וההתיישבותי שלה, כמו החלת ריבונותה על בקעת הירדן, בשל האיומים האלה.
אם בכזאת קלות הם מוכנים לבטל הסכם שלום, ניתן להטיל ספק בכנות השלום הזה. הגיע הזמן שאנו ושכנינו לא נתייחס עוד לשלום כאל טובה שהם עושים לנו, אלא כאינטרס של שני הצדדים.
* כתם – החיבור בין הבית היהודי והחיה הכהניסטית והצבת הכהניסט במקום השלישי ברשימה זו, היא כתם על תולדות הציונות הדתית. יש להתפלל בכל לב שהרשימה הנוראה הזאת לא תעבור את אחוז החסימה.
* הכי קרובה לחומייניזם – מי אמר? "הכהניזם הוא דחיית הזר מטעמים דתיים. זו האמת. זוהי התופעה הכי קרובה לחומייניזם… אני לא מוכן לקבל את הפונדמנטליזם הדתי של כהנא. הבסיס שלו הוא דתי קיצוני. אני דוחה מכל וכל את הפתרון שהוא מציע לבעיה היהודית על חשבון הפרט הערבי". אמר זאת ב-1983 אליקים העצני, מראשוני המתיישבים בקריית ארבע, ממנהיגי גוש אמונים ותנועת התחיה. תנועת התחיה הצביעה, יחד עם כל הימין ועם כל 119 הח"כים בעד החוק נגד גזענות, ששלל את האפשרות של "הרב" כהנא שר"י להתמודד לכנסת. בכל פעם שכהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, כל סיעת התחיה, יחד עם כל 119 הח"כים, ובראשם ראש הממשלה שמיר, יצאו בהפגנתיות מן האולם. בעצם – 118 ח"כים, כי היו"ר נאלץ להישאר באולם.
והיום?
* מתביישת כיהודיה – גאולה כהן כיהנה בכנסת מטעם תנועת התחיה, שהייתה המפלגה הימנית ביותר בכנסת, האופוזיציה הימנית לממשלת הליכוד.
אולם היא הייתה בין היוזמים של החוק נגד הגזענות, שבעטיו "הרב" כהנא לא הורשה עוד להתמודד לכנסת.
בנאומה בדיון על החוק היא אמרה, שכיהודיה היא מתביישת שקמה בעמנו התופעה הכהניסטית.
* טובת הכלל – גאולה כהן התנגדה בחריפות לעסקת ג'יבריל, שבה שוחררו 1,150 מחבלים ובהם רוצחים רבים תמורת שלושה חיילי צה"ל. היא נשאלה: "מה היית עושה אילו הבן שלך היה בין השבויים?" גאולה השיבה: "אם זה היה צחי שלי הייתי הופכת עולמות, אבל אם הייתי ראש הממשלה לא הייתי מקשיבה לעצמי". כמו בעסקת שליט, עסקת ג'יבריל גבתה חיי ישראלים רבים.
* אשליה שהתנפצה – אם ניפוח מספרי המתגייסים החרדים בדו"חות של צה"ל היה מכוון – זו שחיתות. אם הניפוח היה בשוגג – זו רשלנות וכישלון.
מצג השווא על עליה במספרי המתגייסים נתן מקום לאופטימיות שתהליכי הישראליזציה של החברה החרדית מגדילים את נתוני הגיוס ומקטינים את שיעורי ההשתמטות, ללא חקיקה וללא כפיה. מצער מאוד להיווכח בהתנפצותה של האשליה.
כאשר אנו מדברים על הסכנות הביטחוניות המאיימות על מדינת ישראל, יש להוקיע את ההשתמטות, ולפעול נגדה.
* בלוק עם ההשתמטות – התמודדות עם סוגיית ההשתמטות מצה"ל יכולה להיעשות רק בממשלת אחדות לאומית, של שתי המפלגות הגדולות, שקיומה אינו מותנה ברצונן הרע של המפלגות החרדיות (ורק ממשלת אחדות לא תהיה תלויה במפלגות הללו). מי שניגש למו"מ על ממשלת אחדות, כשהוא כובל את עצמו ל"בלוק", מתכוון מלכתחילה להכשלת המו"מ ולהכשלת הסיכוי לאחדות.
אין המדובר בהחרמת המפלגות החרדיות. כל מפלגה שתקבל את קווי היסוד, שתנסחנה שתי המפלגות הגדולות מוזמנת להצטרף. אולם קווי היסוד אינם מותנים בהסכמתה ובכוחה של אף מפלגה קטנה. אם המפלגות החרדיות מוכנות להירתם למאמץ לאומי להקטנה הדרגתית של תופעת ההשתמטות – אדרבא. אם לא – שתישארנה באופוזיציה.
אבל נתניהו, שכבל את עצמו לסמוטריץ' (משתמט בפני עצמו) וליצמן, הכשיל את סיכוי האחדות. סביר להניח שאחרי הבחירות השלישיות הוא יכבול את עצמו גם לבן גביר, שצה"ל סירב לגייס, בצדק.
* דפוס ההיתממות – כאשר שר ההגנה האמריקאי מיתמם ומגמגם ש"לא ניתן לקבוע בוודאות שהירי בפלורידה היה מעשה טרור", אף שכל העובדות מצביעות על כך מעל לכל ספק, הוא חוזר לדפוס ההיתממות של אובמה.
* כישרון לארץ ישראל – "אי-כישרון לארץ ישראל" – כך הכתיר אברהם בלבן את טורו השבועי, המדור "רשימות תל אביביות" האהוב עליי, במוסף ספרות ותרבות של "הארץ". הטור הוקדש לסופר דוד פוגל. בלבן השווה אותו לסופר בן דורו אורי ניסן גנסין, שגילה "אי כישרון לארץ ישראל", כותב בלבן, "כאמרתו הידועה של הסופר שלום אש".
האמת היא ש"אמרתו הידועה" של אש לא הייתה ידועה לי עד קריאת מאמרו של בלבן. לעומת זאת, אני מכיר את ספרו של עזריה אלון "כישרון לארץ ישראל" – מקבץ מאמרים פרי עטו.
ומעניין האם עזריה אלון הכיר את המכתם של אש והכתיר את ספרו בהשראתו.
* המרצניק שתמך בגולן – בתחילת המאבק על הגולן, אם איני טועה – ב-1993, התפרסם באחד העיתונים (כמדומני, "הארץ") מאמר מצוין, מנומק היטב, נגד נסיגה מהגולן. המאמר הפתיע אותי מאוד, בשל זהות כותבו – המזרחן פרופ' שוקה פורת. הנ"ל היה חבר מרצ, ומכאן הפתעתי.
יצרתי אתו קשר ונפגשנו בביתו, בירושלים. שוחחנו תחילה בהרחבה על ספרו "שלח ועט בידו", הביוגרפיה המצוינת שכתב על יונתן רטוש. עיקר השיחה נגעה לסוגיית הגולן. הוא נענה לבקשתי להצטרף למאבק, ולהרצות מטעמנו. וכך היה. בהתנדבות, כמובן. בהמשך הדרך הוא גם יצא נגד הסכם אוסלו, על אף תמיכתו העקרונית בנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. לטענתו, הסכם שאין בו ויתור חתום של הפלשתינאים על תביעת "זכות" השיבה, אינו ראוי, כי משמעותו נסיגה ישראלית חד צדדית שלא תוביל לשלום אלא להמשך שפיכות הדמים. וכך היה. מזל שלא ניתנה ההזדמנות להיווכח בהתגשמות תחזיתו הקשה למקרה של נסיגה מהגולן, חלילה.
כשהקמנו את הדרך השלישית, פנינו אליו שיצטרף אלינו, אך הוא סירב. פורת היה אנטי-דתי קיצוני, פעיל בליגה נגד כפיה דתית וקרוב בדעותיו לתנועה הכנענית (ולכן כתב את הביוגרפיה של יונתן רטוש, מייסד התנועה הכנענית, ספרו היחיד שאינו בתחום התמחותו – מזרחנות). הדרך השלישית, לעומת זאת, הייתה מפלגה משותפת לחילונים ודתיים שהטיפה לחיבור בין הזרמים ולגיבוש הסכמה לאומית בענייני דת ומדינה ובאשר לפרהסיה הציבורית בישראל, כמדינה יהודית. המרחק בינו לביננו היה עמוק מאוד, ואי אפשר היה לגשר עליו. למרות זאת, יש לי הרגשה שבבחירות 1996 הוא הצביע לדרך השלישית, אף שהוא לא אמר זאת. עם זאת, הוא תמך בפומבי בנתניהו, בבחירה הישירה לראשות הממשלה, מול פרס.
החודש הלך שוקה פורת לעולמו, בגיל 81. יהי זכרו ברוך!
* הרצאה בעוטף עזה – יהודה הראל ואני הוזמנו ל"פאבלמנט שער הנגב" בקיבוץ גבים, שבעוטף עזה. הרציתי על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", קראתי קטעים נבחרים מתוכו וראיינתי את יהודה. רוב הציבור היה קרוב הרבה יותר למחזור של יהודה, בן ה-85, מאשר למחזור שלי… כאשר סיפרנו על תקופת ההפגזות על יישובי הגולן בשנים 1970-1973, התחושה הייתה שאנו מספרים למארחינו על החיים שלהם. הדילמות שעמהן התמודדו יהודה וחבריו, חלוצי הגולן, היו דומות לאלו שעמן מתמודדים גיבורי הנגב המערבי היום. היה אירוע מרגש ומוצלח, התגובות שקיבלנו היו נלהבות (וגם מכרתי כמה ספרים).
* מתי כספי בן 70 – ההופעה הראשונה של מתי כספי בה צפיתי, הייתה בהיותי בן 16, בקולנוע "שביט" בגבעתיים. מתי כספי שר, ואני אתו – מכיר על פה את כל המילים וקטעי הנגינה. ואז העירה לי שכנתי חמורת הסבר בנימוס: "שילמתי כדי לשמוע את מתי כספי, לא אותך". בלעתי את לשוני נכלם ושתקתי. לא חלפו שתי דקות ומתי כספי רטן לעבר הקהל. "למה אתם לא שרים אתי?" הבטתי במבט של ניצחון על שכנתי חמורת הסבר, ונעניתי בחדווה להפצרת האמן, ששכנתי חמורת הסבר שילמה ממיטב כספה כדי לשמוע אותו ולא אותי.
* דילמה – עוד לא החלטתי איפה אני יותר לא סובל את המותג ההזוי "אסי ורותם" – בנינג'ה הישראלי או בכוכב הבא לאירוויזיון.
* התקבלתי – ב"ישראל היום" התפרסם הנוסח המלא של מבחן הידע הכללי למועמדים לגל"צ. פתרתי נכון מאה מתוך מאה השאלות.
אגב – בתשובות של "ישראל היום" הייתה טעות אחת (אך מן הסתם לא מתוך בורות אלא כהיסח הדעת, כי זו הייתה שאלה קלה מאוד). השאלה הייתה: מי מהישראלים הבאים זכה בפרס נובל: א. ש"י עגנון. ב. עדה יונת. ג. ביאליק. ד. תשובות א' ו-ב' נכונות. כמובן שהתשובה הנכונה היא ד'. בתשובות של העיתון נאמר ש-א'.
היו שאלות בנושאי אקטואליה, היסטוריה פוליטית של ישראל והעולם ושאלות בתחום התרבות הישראלית והעולמית. ומה לא היה? שום דבר בנושאי יהדות, תנ"ך וכו'. אז מצוין שהייתה שאלה על שייקספיר, אבל משהו על ישעיהו או הרמב"ם?
* ביד הלשון
אדמה חרוכה – בראיון לחנוך דאום ב"7 ימים" האשים הרב יובל שרלו את ראש הממשלה, שבהתקפותיו על מערכות החוק והמשפט הוא משאיר אחריו אדמה חרוכה.
"אדמה חרוכה" היא טקטיקה צבאית של נסיגה תוך הרס כל דבר שעשוי להיות שימושי לאויב. למשל – לשרוף יבולים כדי למנוע מהאויב משאבי מזון. הטקטיקה הזאת מוכרת עוד מימי קדם, ובעת החדשה היא מפורסמת כדרך שבה נהג הצבא הרוסי הנסוג מפני צבא נפוליאון וכך נהג גם צבא בריה"מ בעת פלישת הגרמנים לבריה"מ במלה"ע השניה.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 