שבעים נאומים, שבעים שנים – קיצור תולדות הכנסת

משה פוקסמן שעל (עורך), לכל הדעות – שבעים נאומים נבחרים מהכנסת במלאת שבעים לכינונה, הוצאת ידיעות ספרים והכנסת, 2019, 223 עמ'.

הרשות המחוקקת היא עמוד תווך מרכזי בחיים לאומיים של כל מדינה דמוקרטית. כל ההכרעות המדיניות, החוקה, החוקים והחיים הפוליטיים מתנקזים בה. ולכן, ההיסטוריה של פרלמנט, משקפת את ההיסטוריה של המדינה. ספר שיסקור את תולדות הכנסת, הוא ספר שיסקור את תולדותיה של מדינת ישראל.

במלאת שבעים שנה לכנסת, הוציאה הכנסת ספר, אך לא מחקר היסטורי שיתאר את תולדותיה, אלא תמצית המקורות הראשוניים שלה – הנאומים במליאה. הספר "לכל הדעות", הוא אסופה של נאומים מכוננים בתולדות הכנסת – שבעים נאומים, כנגד שבעים שנות הכנסת. לא נאום אחד לשנה, אלא מקבץ נאומים לאורך שנותיה, המשקפים את מגוון הנושאים שבהם עסקה, שהם מגוון הנושאים שהיו על סדר יומה של מדינת ישראל לאורך השנים. אין אלה בהכרח הנאומים היפים והטובים ביותר, אלא הנאומים המתארים את הדיונים והמחלוקות והיוזמות החשובים ביותר שבהם עסקה הכנסת לאורך שנותיה.

ראויה הכנסת למחקר מקיף, לספר שיספר את סיפורה, אך כיוון שהפרלמנט – שמו מעיד מהותו: לדבר (בצרפתית), וכיוון שכלי העבודה המרכזי של הפרלמנט וחבריו הוא הנאום, אין דרך טובה ונכונה יותר לספר את סיפורה של הכנסת, מאשר דרך ההיסטוריה של הנאומים.

הספר מחולק לשבעה עשורים, וכל עשור נפתח בציטוט מתוך נאומיהם של יושבי ראש הכנסת שכיהנו באותו עשור. למעשה יש קצת יותר משבעים נאומים, כיוון שלעתים הוצגו שני נאומים שהציגו עמדות מנוגדות באותו דיון, ונספרו כנאום אחד. במקרה אחד, הוצגו שלושה נאומים – נאום הצגת הממשלה הראשונה בפי ראש הממשלה בן גוריון, ושני נאומים אופוזיציוניים באותה ישיבה, של אורי צבי גרינברג מתנועת החרות שהתנגד לממשלה מימין ושל יעקב חזן ממפ"ם שהתנגד לממשלה משמאל.

הנאום הראשון הוא נאומו של הנשיא הראשון חיים ויצמן, עדין כנשיא מועצת המדינה הזמנית, בפתח הישיבה ההיסטורית הראשונה של הכנסת הראשונה, בטו בשבט תש"ט, 14.2.49. הנאומים האחרונים הם נאומיהם של ח"כ אבי דיכטר, מציע חוק הלאום, ונאומו האופוזיציוני של ח"כ יוסי יונה, בדיון על חוק הלאום, ב-17.7.17.

ובתווך, ההיסטוריה של מדינת ישראל, כפי שמשתקפת בנאומי חברי הכנסת: הצגת הממשלה הראשונה וממשלות נוספות, תכנית הצנע, הסכם השילומים, הכרזת ירושלים כבירת ישראל, חוק חינוך חינם בראשית ימיה של המדינה והרחבתו ללימודים התיכוניים בתקופת ממשלת בגין, חוק השבות, חוק הביטוח הלאומי, הקמת יד ושם, ביטול הזרמים בחינוך, הממשל הצבאי, מלחמת סיני, משבר מיהו יהודי, מהומות ואדי סליב, הקמת הטלוויזיה הישראלית, מלחמת ששת הימים, הפנתרים השחורים, הטבח במינכן, התפטרות גולדה מאיר אחרי דו"ח ועדת אגרנט, מבצע אנטבה, ביקור סאדאת, הנסיגה מסיני והסכם השלום עם מצרים, חוק ירושלים, חוק הגולן, מלחמת שלום הגליל, מבצע שלמה, חוקי יסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, הסכמי אוסלו, השלום עם ירדן, היציאה מלבנון, תכנית ההתנתקות, מלחמת לבנון השניה, חוק הלאום ואירועים נוספים במגוון תחומים.

יש נאומים שאינם בדיונים על החלטות היסטוריות, אלא משקפים תחום מסוים, נושא מרכזי, שח"כ דחף אותו והעלה אותו, כמו נושא איכות הסביבה, שהוצג בפי ח"כ יוסף תמיר מהמפלגה הליברלית בגח"ל (לימים הליכוד), או נושא זכויות האדם בישראל שהועלה בידי שולמית אלוני מהתנועה לזכויות האזרח (ולימים מרצ) ועוד.

בנאומים משנותיה הראשונות של הכנסת ניתן לחוש את משק כנפי ההיסטוריה. בפעם הראשונה נחקק חוק המסדיר את זכויות העובד, או את הביטוח הלאומי, או את ירושלים בירת ישראל, או את חוק השבות. לימים נכנסה הכנסת לשגרה, אך עדין היו בה רגעים של התעלות היסטורית והתרוממות רוח, כמו לאחר מבצע אנטבה או בדיון על הסכם השלום עם מצרים.

שלושה מן הנאומים אינם של חברי כנסת. הראשון הוא נאומו הראשון של הנשיא ויצמן, ושני נאומים היסטוריים של מנהיגים זרים שהתארחו בכנסת – נשיא מצרים אנואר סאדאת ונשיא גרמניה יוהנס ראו. עורך הספר הקפיד מאוד לתת ביטוי לכל הקולות בכנסת, קואליציות ואופוזיציות, מהתחיה מימין ועד רע"ם הערבית משמאל. מר"צ האנטי דתית ועד אגודת ישראל החרדית.

בחירת הנאומים היא מלאכת מחשבת, שהרי מדובר בכשבעים נאומים מתוך אלפים רבים, אולי עשרות אלפים. וגם אם יש לי השגות על חלק מן הבחירות, אין זו ביקורת על העבודה, כי הרי כל בחירה של עורך אחד מוציאה מן הרשימה נאומים מצוינים שעורך אחר היה בוחר. את מה חסר לי בספר אציג בהמשך, אך אקדים ואומר שזה ספר מצוין, הנאומים מרתקים, ודרכם ניתן בהחלט ללמוד את סיפורה של הכנסת וסיפורה של מדינת ישראל.

****

יש בעיה מובנית בספר נאומים. בניגוד למאמר, בנאום יש משמעות רבה לא רק למילים אלא גם לתווים, למוסיקה, לאינטונציה, לפאתוס, ללהט. את אלה אי אפשר להעביר דרך הנוסח הכתוב, ומשהו מיופיו של הנאום אובד. אך יתכן שכמוני, גם קוראים אחרים שומעים את הנואם גם בשעת הקריאה. כאשר אני קורא נאום של בן גוריון, אני שומע את הנאום, את קולו ואת הנחרצות והפסקנות שהם הוא קרא אותם. כאשר אני קורא נאום של בגין, אני שומע את הפאתוס והסרקזם, קולו העולה ויורד, את המוסיקה של שאלותיו הרטוריות. כאשר אני קורא נאום של גאולה כהן, אני שומע את ההתרגשות, את הבערה שבקולה. ללא אותו "דמיון מודרך", משהו מן הנאום אובד בקריאה.

מקום נכבד בספר מוקדש לנאומיהם של ראשי הממשלות, שמטבע המשטר הפרלמנטרי בישראל, שאין בו למעשה הפרדת רשויות משמעותית בין הרשות המחוקקת והמבצעת, ראשי הממשלה הם האנשים הנושאים בכנסת את הנאומים המשמעותיים ביותר, המעלים את הנושאים המרכזיים. יתר על כן, ראשי הממשלה כיהנו קודם לכן בתפקידים מרכזיים, והיו בעלי השפעה ומשמעות לאורך שנים רבות בכנסת. כך, למשל, גולדה מאיר. בנוסף לנאום אחד שלה כראש הממשלה, מופיע נאום שלה כשרת העבודה, בהציגה את חוק הביטוח הלאומי בישראל. גולדה מאיר היא אם מדינת הרווחה הישראלית והחקיקה החברתית של ישראל, ונכון עשה העורך שבחר נאום שלה בתפקיד מכונן זה. מנחם בגין הוא אבי האופוזיציה בישראל ודומני שעד היום לא היה אופוזיציונר כדוגמתו בכנסת. לכן, בנוסף לנאומו כראש הממשלה בדיון על הסכם השלום עם מצרים, הובא נאומו כראש האופוזיציה נגד הסכם השילומים עם גרמניה. בנוסף לנאומו של ראש הממשלה יצחק שמיר בדיון על מבצע שלמה להעלאת יהדות אתיופיה (וטוב עשה העורך שבחר דווקא את הנאום הזה של שמיר, כיוון שכראש הממשלה הוא ראה כתפקידו הראשי את העליה לישראל ואת קליטת העולים, ועשייתו העניפה והמוצלחת בנושא זה היא תרומתו האדירה להיסטוריה של מדינת ישראל), הובא נאום שלו כח"כ מן השורה באופוזיציה, אך בעל מעמד של ראש ממשלה לשעבר, נגד הסכם אוסלו. מי שהובא המספר הרב ביותר של נאומיו הוא ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שארבעה מנאומיו הוכנסו לספר. תפקידו כאדריכל המדינה ואדריכל רבים ממפעליה בתחומים השונים מצדיק זאת.

אילו אני ערכתי את הספר, הייתי מכניס עוד מנאומיו של בגין. אין ספק שבגין היה גדול הנואמים בתולדות בכנסת; אין שני לו. נכון היה, למשל, לאזן את נאומו הסוער והפרוע נגד הסכם השילומים, שהייתה בו הרמת יד על הממלכתיות ועל הלגיטימיות של החלטות הכנסת, באמצעות נאומו כראש האופוזיציה אחרי מבצע אנטבה, שהוא מופת של אופוזיציה ממלכתית, אחראית, היודעת להצדיע לממשלה ולעומד בראשה. ואולי נכון היה להביא את נאומו ההיסטורי כראש האופוזיציה לאחר מלחמת יום הכיפורים: "למה לא קרבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?" כדי לא להעמיס נאומים רבים מדי של בגין ולתת ביטוי לנואמים רבים יותר, את הדיון על חוק הגולן ייצג נאומו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת משה ארנס. עם כל הכבוד הרב שיש לי לארנס, קשה לומר שנאומו התעלה לגודל השעה. בהחלט, ראוי יותר היה להביא את נאומו בנושא של בגין.

****

בהשוואה בין הנאומים בעשרים השנים הראשונות של הכנסת, לבין הנאומים משנות השבעים ואילך, בולטת הירידה בבקיאות ובציטוטים של הנואמים מתוך מקורות ישראל. בעשורים הראשונים, חברי הכנסת החילוניים, מן השמאל הציוני ומן הימין הציוני, הכירו וידעו את המקורות, ידעו לצטט מתוכם והרבו לעשות כן. חשוב היה להם להיתלות באילנות הגבוהים של הטקסט היהודי הקאנוני, בערכי היהדות, בדברי הנביאים, בציטוטים מן התנ"ך ומספרות חז"ל. ככל שחלפו השנים, כך הידלדלה הרמה, לפחות בתחום זה, הן בקרב נואמים מן השמאל והן בקרב נואמים מן הימין החילוני, וחבל, חבל מאוד.

****

מה חסר לי בספר?

בראש ובראשונה, הצטערתי שהנאומים לא הובאו במלואם. אני מבין את שיקולי העריכה והרצון שהספר לא יהיה ארוך מדי. אולם בניגוד לכתבה בעיתון המביאה את עיקרי דבריו של נואם, בספר כזה מן הראוי שהקורא ייחשף לנאום כולו, כיוון שנאום הוא יצירה ספרותית, הבנוי בצורה מסוימת, והמבנה הוא שלמות של הצגת רעיון באופן שנועד להגישו למאזין בצורה המשכנעת ביותר. כאשר הנאומים מובאים באופן חלקי, משהו בהם אובד.

דבר שני שחסר לי, הוא העדרם הכמעט מוחלט של קריאות הביניים. אולם קריאות הביניים וההתמודדות של הנואם אתן, הם חלק בלתי נפרד מן הנאום, ובלעדיהן, הסיפור של הכנסת, דרך הנאומים – חסר.

הדבר השלישי שחסר לי, הוא היעדרם של כמה מן הנואמים המחוננים והבולטים בכנסת, שספר כזה אינו יכול להיות שלם בלעדיהם. למשל – אבא אבן, יגאל אלון, אורי אבנרי, שלי יחימוביץ' ובני בגין. הפניתי את השאלה לעורך הספר, ולגבי השניים האחרונים הוא השיב לי שהם בחרו לא להביא נאומים של ח"כים מכהנים, למעט נתניהו, שכראש הממשלה אי אפשר היה לא להביא מנאומיו.

ההערה האחרונה נוגעת לתוכן הספר – העדרו של נאום כלשהו ממלחמת יום הכיפורים. הנאום היחיד העוסק במלחמה, הוא נאום התפטרותה של גולדה מאיר, אחרי פרסום הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט, כחצי שנה לאחר המלחמה.

למרות שחסרו לי הדברים שציינתי, אני מבין שהם נובעים מסד הפורמט (מספר הנאומים וגודלו של הספר).

אהבתי מאוד את הספר, קראתי אותו בהנאה רבה. אני חושב שזהו ספר חשוב מאוד, ואני ממליץ עליו לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של מדינת ישראל, בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, בהיסטוריה של הכנסת. וכמובן, לחובבי הרטוריקה.

* "האומה"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s