צרור הערות 10.11.19

* מה עומד מאחורי המהלך – למה ויתר נתניהו על תיק הביטחון ומסר אותו לשנוא נפשו בנט? למה בימים שבהם נתניהו מספר על האתגרים הביטחוניים האדירים העומדים לפתחנו, הוא העביר את תיק הביטחון לאדם שהוא כל כך מזלזל לו ובז לו? למה נתניהו, שהסתכן בנפילת ממשלתו לאחר התפטרות ליברמן, ולא נכנע לאולטימטום של הימין החדש שתבע את תיק הביטחון לבנט, הציע לפתע לבנט את תיק הביטחון?

הסיבה לכך היא פחדו שהימין החדש יחבור לקואליציה עם כחול לבן. לכן הוא החל לקרב את בנט, ללטף אותו. בשבוע שעבר הוא הציע לו את תיק התפוצות וחברות בקבינט, אך בנט סירב. השבוע הוא הציע לו את תיק הביטחון. אילו בנט המתין עוד קצת, אולי היה ממנה אותו לממלא מקום רוה"מ, משריין אותו כמספר 2 בליכוד, אולי היה מציע לו רוטציה (שבוע שבוע?). או אולי היה מצרף לממשלה אותו + איילת שקד בתפקיד בכיר (אך לא המשפטים. הוא לא יוותר על השירותים המפוקפקים שאוחנה מספק לו בתפקיד זה).

אבל אם מישהו חושב שנתניהו שינה את דעתו על בנט ושקד ויחדל לרדוף אותם, אינו אלא טועה.

* הישג גדול לבנט – המהלך הפוליטי של הצטרפות הימין החדש לליכוד הוא הישג גדול לבנט. קודם כל בשל הגשמת חלומו להתמנות לתפקיד שר הביטחון, אך לא רק בכך. כל מטרתו של בנט בפוליטיקה היא להנהיג את הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. הבעיה היא שעד כה נתניהו חסם את דרכו.

בנט נחל שני כישלונות בשנה האחרונה. כישלון הימין החדש בבחירות אפריל, וההישג הדל של ימינה, שבה נדחק למקום הרביעי. והנה, מתוך אותם כישלונות, בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה, נפתחה בפני בנט הדלת לליכוד, בשלב זה כחטיבה נפרדת, אך סביר להניח שבעתיד היא תתמזג בתוך הליכוד. שם הוא יתמודד על ההנהגה מעמדת שר הביטחון, או לפחות עם רקורד של שר הביטחון לשעבר, גם אם לתקופה קצרה.

* להבדיל מהבלוק – פעמים רבות, בעת האחרונה, כתבתי נגד "הבלוק" שנתניהו הקים, כתופעה הסותרת את הרעיון של הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית היא ממשלה ששתי המפלגות הגדולות מקימות, קובעות את קווי היסוד שלה, ומי שמקבל עליו את קווי היסוד הללו – יכול להצטרף. אי אפשר לנהל מו"מ על ממשלת אחדות עם "בלוק", שמשמעותו קואליציה צרה, שבה למפלגות קטנות וקיצוניות יש כוח בשל התלות של הממשלה בהן (יש המכנים זאת כוח סחיטה), והמפלגה שעמה מתנהל המו"מ נדרשת לקבל כתכתיב את תנאי המיני-קואליציה.

ומה באשר להצטרפות הימין החדש לליכוד? זאת אופרה אחרת. ברגע ששתי מפלגות מתאחדות והן סיעה אחת בכנסת, אפשר לאהוב את האיחוד או לא – אבל מרגע שהן סיעה אחת, בצדק הן מנהלות מו"מ כסיעה אחת. ולכן, אין כל סיבה לבוא בטענות לנתניהו כאשר הוא מנהל מו"מ גם בשם הימין החדש, בתנאים הנוכחיים.

ומה יקרה אם כל ה"בלוק" יתאחד לסיעה אחת? גם אז זה יהיה לגיטימי, ויש להתייחס אליה כסיעה אחת. אפשר להקים אתה ממשלת אחדות או לא – אך אלה כללי משחק מקובלים. לא כן – הבלוק.

* סוס טרויאני – נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, הוא מטריד עדים. הוא נשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, גיס חמישי שנועד להרוס את מערכת המשפט. המעשה הראשון שלו בתפקידו היה אמירה שלא חייבים לכבד פסקי דין של בית המשפט. ומאז הוא ממשיך בדרך זו. כן, הוא מקבל הרבה נקודות אצל הג'ורה יאיר נתניהו והופך לגיבור של חסידיו השוטים של שולחו. אבל בסוף נתניהו יזרוק גם אותו לכלבים, כמו את כל משרתיו. ואלה שמריעים לו היום, אליו כפי שהם מתייחסים היום לגדעון סער.

* נבל ברשות החסינות – הפרת צו איסור פרסום בידי שר המשפטים מעל דוכן הכנסת, מעידה כאלף עדים שהאיש הזה אינו ראוי להיות שר בישראל, לא כל שכן שר המשפטים. אגב, ברור שנתניהו שלח אותו לומר את הדברים, ואח"כ "התנער" מהם בקריצה.

אולם הקריאה להסרת חסינותו של אוחנה משוללת יסוד. חסינות חברי הכנסת על דברים שהם אומרים בכנסת היא מוחלטת. אי אפשר להסירה. נכון, אוחנה מנצל לרעה את חסינותו, אך עדיין, זאת החסינות.

ועדת האתיקה של הכנסת צריכה לדון בנושא ויש לה כלים מסוימים להענשת חברי כנסת סוררים שעוברים על כללי האתיקה. אך אי אפשר להסיר את חסינותו.

* חצי הכוס המלאה – העובדה שאמיר אוחנה הוא שר המשפטים היא כתם ובושה. אבל מצד שני אפשר להתנחם בכך שאיתמר בן גביר לא ממלא את התפקיד.

* ככה כובשים את הלב – למי שתמה מה עומד מאחורי הבריונות של אמיר אוחנה, התשובה נעוצה בציוץ של הג'ורה יאיר נתניהו, האיש החזק במדינה, אחרי מופע האימים הקודם של אוחנה, בשבוע שעבר: "טיפ לבכירי הליכוד שרוצים לכבוש את תפקיד היו"ר אחרי עידן נתניהו (ויש עוד הרבה זמן לא לדאוג). תלמדו מאוחנה! ככה כובשים את הלב של מאות אלפי מתפקדי הליכוד. קטע מוזר אה, שמעניין אותם צדק". העילגות במקור.

* השתמש וזרוק – אם אמיר אוחנה משלה את עצמו שהשירותים המפוקפקים שהוא מעניק לנתניהו יתגמלו אותו לטווח רחוק, כדאי שיתייעץ עם איוב קרא.

* מוכיח בשער – ושוב, ערוץ 12 מזמין את פרשננו לענייני ליזול אהוד אולמרט לדבר על פרשיות נתניהו, והגנב והרמאי המורשע הזה, שאמנם בית המשפט מאוד פינק אותו ובכל זאת, הוא בילה כמה שנים במקום שנועד לפושעים כמותו, מדבר על השחיתות של נתניהו, על שלטון החוק וכו'. וגם אם המלל היוצא מפיו בנושא נכון, הוא האחרון שרשאי לומר אותו. ניחא, אילו חזר בתשובה, הכה על חטא, הביע חרטה על מעשיו. אך בשחצנותו ויהירותו הוא עדין מספר את הסיפור שהוא המציא (נתניהו רק מעלה גרה, אין לו זכות יוצרים) על תפירת התיקים וכל אותן קונספירציות מטורללות.

במדינה מתוקנת מנהיג כזה לא היה מציג את פניו מחוץ לביתו מרוב בושה. ואילו הוא מוזמן לאולפני הטלוויזיה והרדיו על תקן של מוכיח בשער. מחר יזמינו את האנס הסדרתי משה קצב להטיף נגד עברייני מין.

* חושך על פני תהום – אחרי דברי ההבל של יאיר נתניהו על התוהו ובוהו וחושך על פני תהום לפני שאבא שלו ברא את העולם, כבר לא ברור אם הוא יותר בור, או יותר גס רוח ובריון.

* צבא העם – במאמר ב"ישראל היום" תיאר אלוף (מיל') גרשון הכהן את התגברות האיומים הביטחוניים על ישראל, וטען שמדובר בשינוי איכותי, לא כמותי. בין השאר הוא כתב: "סדר הכוחות של צה"ל, בסדיר ובמילואים, אינו מספיק למלחמה רב-זירתית כוללת ואינו ערוך למענה מספיק בהותרת עתודות למלוא האיומים בהופעתם יחד".

לנוכח הדברים הללו אני תמה על כך שיש בינינו המטיפים לרעיון העוועים של "צבא מקצועי", כלומר ביטול "צבא העם" והפיכת צה"ל לצבא של שכירים אנשי מקצוע, כמו בצבאות של מדינות שחיות בשלום עם שכנותיהן ואחת לכמה עשורים יוצאות לסייע באיזו מלחמונת במרחק אלפי ק"מ מגבולותיהן. מעבר לכל המשמעות הערכית והחברתית של רעיון צבא העם – מדובר בכורח קיומי.

הרעיון של "צבא מקצועי" נובע משתי אג'נדות שונות. האחת היא האג'נדה החרדית, שמנסה להסיר את הלחץ לגיוס חרדים בטיעון שבלאו הכי אין בהם צורך, ובקריאה לבטל את שירות החובה ולהמירו ב"צבא מקצועי". השניה היא האידיאולוגיה הליברטריאנית, שרוצה להפריט כל מה שזז, וצה"ל מגלם בעיניה את "המדינה הגדולה" שהם כל כך סולדים ממנה.

הרעיון הזה מסוכן לעתידה של המדינה.

אולי נכון לשקול מחדש אם קיצור השירות של חיילי צה"ל, לא היה מקח טעות.

* אי שלום – אי השלום בנהריים, שב-25 השנים מאז הסכם השלום עם ירדן היה בריבונות ירדנית אך בתפעול ישראלי, הופך להיות ירדני לחלוטין, ואנו מגורשים ממנו אחר כבוד. מתוך דבקות נוקדנית באותיות הקטנות של הסכם השלום, שאיפשר לירדנים להפסיק את ההסדר המיוחד בנהריים כעבור 25 שנים, הם נהגו כך. מה הם ירוויחו מכך? הרי ישראל קיבלה את עובדת ריבונותם על האזור ולא פקפקה בו. הם לא ירוויחו מכך דבר, זולת תחושת הסיפוק מכך שרגל יהודית לא תדרוך שם.

אי השלום היה סמל לשלום בין שתי המדינות. כעת הוא סמל לאי-שלום; למציאות של שלום חם שהיה למלחמה קרה.

מאז קום המדינה השטח היה בידי ישראל וחקלאים ישראליים עיבדו בו את אדמותיהם. יתר דיוק, השטחים הללו הם בבעלות יהודית כבר מאז שנות העשרים של המאה שעברה. החקלאים הישראלים המשיכו לעבד את אדמותיהם גם תחת ריבונות ירדנית. כך גם חקלאי הערבה במובלעת צופר. אבל הירדנים, שותפינו ל"שלום", אינם מוכנים לסבול שתחת ריבונותם יהודי יעבד את אדמתו. וכך השלום היה לנישול. למה הדבר דומה? שישראל לא תסבול שתחת ריבונותה ערבים יעבדו את אדמתם, ותנשל את כל החקלאים הערבים מאדמותיהם.

האשמים בנישול החקלאים הישראלים מאדמתם הם הירדנים, אך אי אפשר לפטור מאשמה גם את ממשלת ישראל, שלא נקפה אצבע ולא הפעילה מנופי לחץ על הירדנים. הירדנים עשו את המעשה בחסות האותיות הקטנות של הסכם השלום. באותו הסכם סוכם על כמויות המים שישראל תעביר לירדן. ישראל מעבירה לירדן כמות כפולה מהמוסכם. אילו מינפה ישראל עובדה זו בהבהרה שתנהג בהדדיות – אם הירדנים ינשלו את חקלאינו, ישראל תספק להם מים בדיוק על פי ההסכם, לירדנים היה הרבה יותר מה להפסיד, והם היו מתפשרים (פשרה אפשרית = הארכה בעוד מאה שנה של ההסדר, למרות שהרצוי הוא הפיכת ההסדר למציאות קבועה). אך כאשר ישראל בוחרת להתנהג כילד כאפות של המזה"ת – זו התוצאה.

* המנצח הגדול – היום בו ישראל נאלצה לעזוב את נהריים, הוא יומו הגדול של אחמד מוסא דקמסה. דקמסה, חייל ירדני, רצח בדם קר שבע ילדות באי השלום, ופצע עוד 6. המלך חוסיין הגיע לבתי הנרצחות בבית שמש, כרע ברך וביקש סליחה. הבן שלו העניק ניצחון לרוצח.

* הקטסטרופה של יהודי עיראק – בחג שבועות 1941 נערך הפרהוד – הפוגרום ביהדות עיראק. בפרעות נטבחו קרוב ל-200 יהודים, למעלה מאלפיים נפצעו, ורכושם של רבבות רבות נבזז.

מוסף הספרות ותרבות של "הארץ" פרסם הספד שכתב הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי על הסופר הישראלי שעלה מעיראק שמעון בלס. אליאס ח'ורי כתב על הקטסטרופה של יהודי עיראק שבעטיה עלתה גלות זו לארץ ישראל. הקטסטרופה לא הייתה הפרהוד, כמובן, שלא נזכרה במאמר. "שמעון היה אזרח עיראקי שחי את הקטסטרופה של יהודי עיראק. הציונות הרסה את חייהם על ידי פיצוצים שאורגנו על ידי המוסד בשכונותיהם ומקומות עבודתם. המשטר העיראקי מכר אותם לישראל… יהודי עיראק מצאו עצמם מועמסים כמו כבשים במטוסים בכיוון אחד אל שדה התעופה לוד, שם חיו בהשפלה ושוליות במחנות שנודעו בשם 'מעברות' ".

זאת תרבות השקר הנפוצה במזה"ת. כל מהות המאמר היא שלילת קיומו של עם יהודי. יש יהודים, אך הם אינם עם. יש ערבים-עיראקים-יהודים, כלומר בני האומה הערבית והעם העיראקי שדתם יהודית, וכאשר הם חיים בישראל הם "חיים בגלות", כלשונו. בפלשתין.

המאמר הזה מדכא בעיקר כיוון שח'ורי נחשב למתון. ויכול להיות שיחסית הוא באמת מתון. וגם "מתון" כמוהו מכחיש את קיומו של העם היהודי ואת זכותו להגדרה עצמית. כנראה יחלפו עוד דורות רבים, למרבה הצער, עד שניתן יהיה להגשים את חלום השלום הנכסף.

* שיח של שנאת גברים – בכל אידיאולוגיה יש אגף קונסטרוקטיבי, בונה ומקדם, ואגף רדיקלי. האגף הרדיקלי הוא זה שמנסה לעקור מהשורש את המציאות הקיימת. כאשר האגף הרדיקלי מצליח, לרוב זו רק ההצלחה להרוס. אין לו הצעה ויכולת לבנות משהו אחר, טוב יותר.

כאשר בשוליה של אידיאולוגיה יש אגף רדיקלי קטן, ניתן לראות בו צדדים חיוביים. הוא משקף את העוולות והכשלים במצב הקיים, ועשוי לשרת בכך את הכוחות הבונים, בחיפוש ומציאת פתרונות לתיקונם. הוא מאתגר, הוא מסעיר וזה לא מזיק.

הבעיה היא כאשר השוליים הרדיקליים מתרחבים והשיח שלהם מתחיל להשתלט על המרכז. אנו נמצאים כעת, בישראל ובעולם, בעידן של רדיקליזציה כזאת, שסופה מי ישורנה. אנו רואים זאת בשמאל הישראלי שהולך ומאמץ תובנות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. אנו רואים זאת בימין הישראלי, שהולך ומאמץ תובנות של הימין הרדיקלי בעיקר במה שקשור לדמוקרטיה ומדינת חוק ותאוריות קונספירציה על מערכת החוק והמשפט. הרדיקליזציה הזאת, של שני הצדדים, היא סכנה חמורה לחברה הישראלית.

גם באידיאולוגיה הפמיניסטית יש אגף בונה ואגף רדיקלי. האגף הבונה הוא זה שחותר ופועל למען הרעיון הנשגב של שוויון מגדרי. האגף הרדיקלי מציג פמיניזם של שנאת הגברים, של מיזוגיניות הפוכה.

למרבה הצער, השיח הפמיניסטי הרדיקלי הולך ומאפיל על השיח הפמיניסטי הקונסטרוקטיבי. ויצ"ו היה ארגון נשים פמיניסטי קונסטרוקטיבי, אך לאחרונה גם הוא הופך לרדיקלי. הקמפיין החדש של ויצ"ו בנושא אלימות נגד נשים, שמציג כל אישה החיה עם גבר כאישה בסיכון וכל גבר כרוצח בפוטנציה, הוא שיח רדיקלי הרסני של שנאת גברים. שיח כזה הוא סכנה למשפחה, סכנה לקהילה, סכנה לחברה, סכנה לאנושות. השיח השקרי שלפיו הברירה של האישה הוא או להירצח בידי בן זוגה או לרצוח אותו, הוא שיח מסוכן ופלגני. הוא שיח מסית.

יש להגן על החברה מפני האיום של הפמיניזם הרדיקלי, השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי. יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, ההומניסטי, הקונסטרוקטיבי שבנה וימשיך לבנות את החברה הישראלית.

* שימוש פסול בנשק השביתה – השביתה בשלטון המקומי שנועדה ליום חמישי האחרון בוטלה.

כיוון שהדברים שכתבתי בנוגע לשביתה בטרם ביטולה הם עקרוניים, הם רלוונטיים למרות ביטול השביתה:

מחר צפויה השבתה של השלטון המקומי בכל רחבי הארץ. לא יינתנו לתושבים השירותים המוניציפליים השונים. השביתה כוללת גם את הסייעות בגנים, כך שהגנים יושבתו, ובמועצות האזוריות גם את ההסעות למוסדות החינוך, כך שגם בתי הספר היסודיים והתיכוניים יושבתו. הסיבה לשביתה היא העיכובים בהעברת התקציבים הממשלתיים לרשויות, דבר הפוגע קשות ביכולתן לתפקד. הטענות של הרשויות מוצדקות, אך הדרך – השבתת שירותים, פסולה.

נשק השביתה הוא נשקם של פועלים מנוצלים, שאין להם מה לאבד אלא את כבליהם, והוא נועד לחייב את בעל הבית להפסיק את הניצול, באמצעות פגיעה בכיסו. המעניין הוא שהיום אין כמעט שביתות במגזר הפרטי, כיוון שבמאבקים רבים מאז המאה ה-19, בכל מדינות המערב נחקקו חוקים המגינים על העובדים מפני ניצול. מרבית השביתות היום הן במגזר הציבורי.

כאשר עובדים במגזר הפרטי שובתים, הם פוגעים בכיסו של מי שניצל אותם כדי להרוויח יותר. כאשר עובדים במגזר הציבורי שובתים, הפגיעה היא בקופה הציבורית, של כולנו, והיא על גבם של האזרחים. איני חושב שיש לוותר על נשק השביתה במגזר הציבורי, אך יש לראות בו נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא נדיר ביותר, רק כאשר כלו כל הקצין.

אבל השבתה של השירותים הציבוריים בידי ההנהלה שלהם, היא כבר אבסורד. השלטון המקומי הוא חלק מהשלטון. כפי שלא יתכן שהנהלת משרד הבריאות תחליט להשבית את בתי החולים בשל מאבק עם האוצר, כך הדבר בסכסוך בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. על השלטון לפתור את המחלוקות בין חלקיו – לא על גב הציבור, שתפקיד השלטון הוא לשרת אותו.

השבתה של השלטון המקומי היא זילות של נשק השביתה ומעילה באחריות השלטון כלפי האזרחים. זאת, למרות שטענות השלטון המקומי כלפי הממשלה מוצדקות.

כאשר מערכת החינוך מושבתת, הורים רבים נאלצים אף הם לשבות. הפגיעה היא גם במקומות העבודה שלהם והם לא יפוצו על הפסד יום עבודה. אבל מי סופר אותם?

עד לאחרונה, כאשר השלטון המקומי בישראל שבת, המועצה האזורית גולן לא הצטרפה לשביתה, בוודאי לא במערכת החינוך. למרבה הצער, הפעם גם המועצה האזורית גולן מצטרפת לשביתה. חבל מאוד מאוד.

* קיצור תולדות המותג מחל – בכתבה במוסף "הארץ" על הקמת בתי כנסת בקיבוצים ועל השינוי הפוליטי בקיבוצים, הופיע המשפט הבא: "בשנות ה-60 דרשו בקיבוץ לאתר את החבר היחיד שהצביע מחל…". יש בעיה עובדתית קטנה במשפט הזה. בשנות ה-60 אף קיבוצניק לא הצביע מחל. זאת, כיוון שעוד לא היה מחל. הליכוד קם ב-1973, ובבחירות 73' לכנסת השמינית, סימנו היה חל טעם. המותג מחל, כסימנו של הליכוד, הופיע לראשונה בבחירות לכנסת התשיעית (1977).

הסבר קצר על מרכיבי המותג. ח – הסימן ההיסטורי של תנועת החרות. ל – הסימן של המפלגה הליברלית. בבחירות לכנסת השישית (1965) חרות והליברלים הקימו את גח"ל (גוש חרות ליברלים) וסימנם בבחירות היה חל. עם הקמת הליכוד, חברו לגח"ל המרכז החופשי שסימנה ט, והרשימה הממלכתית שסימנה עמ (גם תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה הצטרפה, אך כיוון שלא רצה קודם לכנסת, לא הייתה אות המזוהה עמה). מכאן הסימן חל טעם.

במהלך הכנסת השמינית המרכז החופשי התפצל. חציו פרש וחבר לד"ש וחציו השני היה למרכז העצמאי. המרכז העצמאי חבר לרשימה הממלכתית ולתנועה למען א"י השלמה והם הקימו את מפלגת לעם. ה-מ של מחל אמור לסמן את לעם. ב-1988 התאחדו שלוש מפלגות הליכוד למפלגה אחת.

* מעורר חלחלה – נעמן כהן: "הרב פיהרר (שם מעורר חלחלה ומוטב לו שיעברת אותו)". שמו של הרב הוא פירר. נעמן מעוות אותו במזיד, כדי ללעוג לו ולהשפיל אותו, ומכנה אותו "פיהרר". אח"כ הוא מציע לו לעברת את שמו.

נניח שהרב פירר ישמע בעצתו, ויעברת את שמו, למשל לרב פאר. ומרגע זה ואילך, שמו בישראל יהיה הרב אלימלך פאר. לא עוד פירר. כך, מלבד מקום אחד. בהגיגיו של נעמן כהן, שבהם יכונה הרב פאר: הרב אלימלך פיהרר פאר.

* ביד הלשון

צור יצחק – ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין, הונצח רבות לאורך השנים. אין כמעט עיר בארץ שאין בה רחוב על שמו, והוא מונצח בבתי ספר ובמוסדות נוספים הקרואים על שמו.

ההנצחה החשובה ביותר של רבין, והמובנת מאליה, היא קריאת המקום שבו הוא נרצח, כיכר מלכי ישראל, על שמו. ההחלטה על כך התקבלה בידי עיריית ת"א כבר בשבוע שאחרי הרצח.

גם כביש חוצה ישראל קרוי על שמו – דרך רבין, אך השם לא נקלט והכל מכנים את הכביש – כביש 6.

המרכז הרפואי ע"ש רבין, בפתח תקווה, מורכב משני בתי חולים: בילינסון והשרון.

הנצחה שנויה במחלוקת של רבין היא בתחנת הכוח של חדרה, כיוון שהתחנה כבר נקראה קודם ע"ש דוד שיפמן. לא מקובל להחליף שם של מוסד או רחוב המנציחים שמו של אישיות (אף שהיו דברים מעולם).

ויש גם יישוב על שם רבין – צור יצחק, יישוב קהילתי גדול במועצה האזורית דרום השרון, הממוקם בקרבת כוכב יאיר וצור נתן. היישוב הוקם ב-2007.

יש עוד יישובים רבים הקרויים ע"ש יצחק: תל יצחק, משואות יצחק, אלוני יצחק, שדה יצחק
וניר יצחק. אולם כל אחד מהם קרוי ע"ש יצחק אחר. בתקופה הקרובה אציג את היישובים הללו בפינה זו, ואשייך אותם ליצחקים השונים.

* "חדשות בן עזר"

מחשבה אחת על “צרור הערות 10.11.19

  1. רעיון הצבא המיקצועי זה הבן החורג ( או האח המוצלח) של הרעיון הטיפשי של "צבא קטן וחכם"
    ב-1912 היה צבא היבשה האנגלי צבא קטן וגאון ( הכח מאורגן, הכי מצויד, הכי מיקצועי) וב1914 במלחמת העולם ה-1 תוך שבועיים אין לאנגליה צבא
    צבא קטן ןחכם או מוקצועי(=קטן) עובד רק כאשר אין קורבנות

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s