שלושים למותו של אבא

הספד בטקס אזכרה וגילוי מצבה 22.8.19

במהלך השבעה קראתי לראשונה, אחרי עשר שנים, את הראיון עם אבא, שבו הוא סיפר את תולדות חייו. כשקראתי, הצטערתי שלא שאלתי אותו על כמה אירועים וסיפורים שאני זוכר או מכיר, אך לא בקיא בפרטים. אחד מהם היה, כמדומני, לפני כעשרים שנה. לאבא הייתה תמיד חולשה לזקנים – עזר להם, עשה בעבורם סידורים, שמר עמם על הקשר. הוא סיפר לי פעם על מישהו, לדעתי פנסיונר משירותי רכב, זקן ערירי שהוא שמר אתו על קשר; ביקר אותו לקראת החגים, טלפונים בערב שבת וכד'. בשלב מסוים הוא חשד שהאחיינים שלו, קרובי משפחתו, מנשלים אותו וגונבים את כספו. הוא בדק את הנושא, ואכן, כך היה. הוא לקח על עצמו לטפל בענייניו הכספיים, ליווה אותו וטיפל בו במסירות. אותו זקן ביקש שאבא יהיה האפוטרופוס שלו, ואבא ניסה לסדר זאת, אך הדבר לא צלח. אבא המשיך ללוות אותו, קנה לו מכספו בגדים ומצרכים אחרים, עד פטירתו.

הסיפור הזה אופייני מאוד לאבא; שהיה רגיש לעוול ואוהב לסייע ולעזור לאנשים. אחד המאפיינים העיקריים שלו היה האכפתיות; אכפתיות מעשית, כלומר לקום ולעשות מעשה במה שאכפת לו. כשחזר הביתה מן העבודה, מבית הכנסת וכו', הוא לא נכנס הביתה לפני שבדק שאורות מיותרים אינם דולקים בבניין, שהדלת של חדר פחי הזבל סגורה וכד'.

דוגמה לאכפתיות שלו משמעותית להיסטוריה של קיבוץ אורטל. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר הקיבוץ, בשנות השמונים המאוחרות, העברתי החלטה מהפכנית בתנועה הקיבוצית באותם ימים – להנהיג פנסיה לחברים. החלטה שיושמה כשלוש שנים לאחר שסיימתי את התפקיד. עד אז הגישה הקיבוצית הייתה שבעצם קיומו וחוסנו מבטיח הקיבוץ את עתידם של חבריו; היום הם מפרנסים את הדור הבא וכשיזדקנו הדורות הבאים יפרנסו אותם. עדיף להשקיע במשק ולא "לבזבז" את הכסף על פנסיה. היו גורמים שונים שהביאו אותי למהלך הזה – מספר אירועים שהיו אז בתנועה הקיבוצית וקולות בתנועה שקראו לכך. לא בכדי, כעבור שנים מעטות זו כבר הייתה הנורמה ואח"כ גם החוק. אבל אין ספק שאחד הגורמים המרכזיים שהביאו אותי למהלך הזה, היה לחצו של אבא. יש להודות, שעיסוק בעניינים כמו פנסיה גם היום אינו טבעי לי, בוודאי לא בגיל 24.

אבא עבד ב"דפוס החדש" של "על המשמר", עבד עם חברי קיבוצים, הכיר את משכורותיהם וידע שאין להם פנסיות. מיד כשנכנסתי לתפקיד הוא החל לשוחח אתי על כך – עוד ועוד שיחות ארוכות, לעתים מייגעות. והוא לא ויתר ולא הניח לי. "אתם חייבים לתת לעצמכם דין וחשבון… אתם חייבים להבטיח את עתידכם… ומה יקרה אם יום אחד הקיבוץ יתפרק? ומה יקרה אם יום אחד תחליטו לא להיות יותר קיבוץ? ומה יקרה אם פעם תחליט לעזוב את הקיבוץ? ומה יהיה אם תהיה נסיגה מהגולן?" כל מיני תסריטים שלא הייתי מסוגל וגם היום איני מסוגל להעלות על דעתי. אך הלחץ העקבי והמתמשך עבד.

אבא שחה בכל בוקר, אך באורטל אין בריכה, ולכן בביקוריו אצלנו יצא להליכת בוקר סביב גדר המערכת. באחת השבתות הללו הוא סיפר לי שיש פרצה בגדר. נו, פרצה פרצה – ביג דיל. אבל הוא לא אהב את הזלזול שלי. "אתם חייבים לטפל בזה, בן. אל תחכו שיקרה אסון חס וחלילה". ואחרי כמה בימים בטלפון: "נו, סידרתם את הגדר?"

הוא שאמרתי – האכפתיות הייתה טבועה בדמו.

כשאני חושב על אבא, אני מעלה זיכרונות יפים, מטיולים, מארוחות משפחתיות, מהחגים. אני זוכר את אבא שוחה בים ואני על הגב שלו. אני זוכר אותנו מטיילים ואני רוכב על כתפיו. אני זוכר איך אהבתי ללטף את תלתליו, ואיך אחרי המקלחת, כשהשיער שלי היה רטוב, ניסיתי לפרוע את שערי ולהפוך אותו למתולתל כמו של אבא, ניסיון שהחזיק מעמד עד שהשיער התייבש. אני זוכר אותו מחזיר אותי מאימוני השחיה בבריכת רמב"ם.

אבל מעבר לזיכרונות יפים, אני מנסה לבחון אילו ערכים הוא הנחיל לי, לנו. אחד מהם, ללא ספק, הוא האכפתיות.

בצוואתו, אבא כתב לנו: "כפי שידוע לכם, חשוב לי והיה חשוב גם לאמכם שתחנכו את ילדיכם לאהבת המולדת, אהבת עם ישראל ושמירת המסורת היהודית. אני תקווה, שאתם וצאצאיכם תמשיכו לחיות בארץ ישראל ותראו בה רק מקום שטוב וראוי לחיות בו. אני פונה אליכם, ילדיי, בבקשה, שתעשו הכל כדי שהיחסים ביניכם ושל ילדיכם יהיו יחסי משפחה טובים והדוקים, שתבקרו הרבה אחד את השני ותחגגו ביחד חגים משפחתיים".

שעות אחדות לפני מותו של אבא, נפרדתי ממנו, במילים שאני רוצה לקוות שמשהו מהם עברו אליו. ומה שאמרתי לו, היה כמעט מילה במילה מה שכתוב בצוואה, שלא קראתי אותה, וכלל לא ידעתי שיש בה סעיף של מסר חינוכי, רוחני. פשוט סיפרתי לו שאנו מקיימים את הצוואה הזאת.

השנים האחרונות של אבא היו קשות, ואנו עשינו הכל כדי להקל עליו. אני רוצה לציין מספר דברים שעליהם אני שמח. אני שמח על הראיון המקיף עם אבא, רגע לפני שהיה מאוחר מדי. אני שמח שאבא הספיק לכתוב צוואה בחיים שאסרה כל צעדים מלאכותיים של הארכת חיים, ועל כך שאנו עמדנו בכך, גם כשהייתה זו דילמה רגשית לא פשוטה. בכך נחסך מאבא סבל מיותר. אני שמח שאבא זכה למות בביתו ולא בבית החולים, מוקף באוהביו-אהוביו, בני משפחתו, כפי שהוא רצה וכפי שדאג שאמא תמות. אני שמח שעד הסוף הוא זיהה אותנו. אני שמח על שירת הברבור שלו – היומיים שבהם לפתע נעור לחיים, בשבוע האחרון לחייו, וזיכה אותנו בכמה רגעי חסד של אבא ושל סבא.

מחשבה אחת על “שלושים למותו של אבא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s