צרור הערות 18.8.19

* אומדן נזק – אני נוטה להסכים עם ההחלטה למנוע את כניסתן של חברות הקונגרס האנטישמיות לישראל, אך יש להודות שזו דילמה לא פשוטה. יש כאן מילכוד. הנזק שהן תעשינה אם תיכנסנה הוא תדמיתי. גם האיסור להכניסן וההון ההסברתי שהן תעשינה מההחלטה הזו, יגרום לנזק תדמיתי. השאלה היא באיזה מקרה הנזק גדול יותר. אין לי תשובה חד משמעית לשאלה.

* אנטי ישראליות – אם יש צורך בהוכחה לעומק השנאה והעוינות של שתי חברות הקונגרס לישראל, זו העובדה שהן שיבחו את מנכ"ל שוברים שתיקה.

* הבריז לה – לאחר קבלת ההחלטה למנוע את ביקורן ב"פלשתין" של חברות הקונגרס, פנתה ראשידה טאליב, חברת הקונגרס האנטישמית המנוולת, לשר דרעי, במכתב שבו ביקשה ממנו להיעתר לבקשתה ההומניטרית לבקר את סבתה בת ה-90, והתחייבה לא לקדם בביקור את אג'נדת ה-BDS האנטישמית. דרעי נענה לבקשה, ואז היא הודיעה שלא תבוא, כי אינה מוכנה לקבל את התנאים של הביקור.

אם היא אינה מוכנה לקבל את התנאים, מדוע פנתה לדרעי בבקשה, שבה התחייבה לקבל את התנאים? אם היא התחייבה לקבל את התנאים, למה ברגע שהתקבלה בקשתה, לפתע היא אינה מוכנה לקבל את הכללים?

מן הסתם, היא פנתה לדרעי כדי שישיב בשלילה, ואז היא תספר על מדינת האפרטהייד הגזענית שאינה מוכנה לאפשר לה אפילו להיפרד מסבתהּ בת ה-90. אבל דרעי הבריז לה, בתבונה.

מה שמלמד על כך שבדילמות מן הסוג הזה, אין פתרון חד-ערכי, ויש לשקול בכל מקרה לגופו אם הנזק של הביקור גדול מן הנזק של הסירוב או להיפך.

* אבירי הזיקפה החדשים – טענה עיקרית המופנית נגד ההחלטה שלא לאפשר לשתי חברות הקונגרס המנוולות להיכנס לישראל, היא ביקורת על הכניעה לטראמפ, בניגוד לאינטרס הישראלי.

כפי שכבר כתבתי, ישראל נקלעה למילכוד, שבו היה עליה לבחור בין רע לרע יותר, ולא ברור איזו החלטה מזיקה יותר. יש סיבות טובות להחלטה לאשר את הביקור ויש סיבות טובות להחלטה לא לאשר את הביקור. אולם עמדתו הנחרצת של טראמפ היא בפירוש אחת הסיבות המצדיקות את ההחלטה שהתקבלה.

בין הסיבות בעד אישור הכניסה, ניתן לציין את התלכדות הצמרת הדמוקרטית להגנת שתי המנוולות, בעוד האינטרס הישראלי הוא לבודד אותן במפלגתן ולחזק את הקשר בינינו לבין המפלגה הדמוקרטיות. אולם בין הסיבות בעד איסור הכניסה, ניתן לציין את עמדתו של טראמפ.

אין לישראל לעולם אינטרס לריב עם נשיא ארה"ב ולסרב לבקשותיו. יש מקרים, שבהם עימות כזה הכרחי, כאשר מדובר באמת באינטרס ישראלי מובהק, כמו ההתנגדות להסכם מינכן ב', המוכר בשם החיבה המכובס "הסכם הגרעין האיראני". גם בעבר ראשי ממשלות ישראליים התעמתו עם נשיאים אמריקאיים, למשל בנושא הכור בדימונה, דרישות של נשיאים לנסיגה ישראלית מהשטחים (למשל, תכנית רייגן), הפצצת הכור העיראקי או החלת הריבונות הישראלית על הגולן. במקרים האלה, ישראל התעמתה עם נשיאי ארה"ב על נושאים שבנפשנו.

האם נכון שישראל תתעמת עם נשיא ארה"ב על נושא כמו אירוח מנוולות אנטישמיות בישראל? אני לא באמת בטוח שביקורן של השתיים הוא ממש סלע קיומנו.

מוזר, שאלה הנוהגים ללעוג ל"זיקפה הלאומית" כלשונם, כאשר מנהיגים ישראליים מתעמתים עם נשיאים אמריקאיים, הם לפתע אבירי אותה "זיקפה".

ובאשר ליחסים עם המפלגה הדמוקרטית – חובתה של ישראל לפעול ככל יכולתה לשימור התמיכה הדו-מפלגתית בה. אין ספק, שהזהות בין נתניהו וטראמפ פוגעת ביחסים הללו. אולם אי אפשר להתכחש לתמיכתו חסרת התקדים של טראמפ בישראל. האם עלינו לדחות את התמיכה הזאת כדי לשמר את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית? כמובן שלא. יש לפעול במקביל, במרץ, לשיפור היחסים עם הדמוקרטים, להשקיע בכך הרבה מאמץ, כולל של ההנהגה הישראלית הבכירה ביותר, כדי להבהיר שישראל אינה מתערבת בענייני הפוליטיקה הפנימית של ארה"ב, אך בכל הקשור לנושאים הנוגעים לה (הכרה בירושלים כבירת ישראל, הכרה בריבונותנו על הגולן, היציאה מהסכם הגרעין האיראני, הפסקת התמיכה בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת – אונר"א ועוד), היא מחזקת את מי שתומך בה, ותשמח מאוד לעמדות דומות של המפלגה הדמוקרטית.

יש לציין שתי התפתחויות חיוביות בתחום התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. האחת היא הצבעה ברוב מוחץ, דו מפלגתי, בעד החלטה המגנה את ה-BDS האנטישמי, בקונגרס האמריקאי, לפני שבועות אחדים. השניה היא ביקור של 70 (!) חברי קונגרס משתי המפלגות בישראל, בשבוע שעבר, שבו הם למדו היטב את צדקתה של ישראל והביעו בה תמיכה משמעותית.

אין ספק שההחלטה לאסור על כניסת המנוולות הזיקה לקשר עם הדמוקרטים. דווקא בשל כך, על ישראל להגביר את מאמציה לחזק את הקשר הזה, למרות המחלוקת.

* המשת"פים – המפגינים נגד היועמ"ש הם המשת"פים של נתניהו וחסידיו, במלחמה נגד מדינת החוק ומוסדותיה. היועמ"ש הוא מצביא המערכה נגד השחיתות ובעד מדינת החוק וטוהר המידות. הוא הנחה את המערכה כולה; חקירות המשטרה, עבודת הפרקליטות וגיבוש כתב החשדות. כמובן שהוא אינו חסין מפני ביקורת; איש אינו חסין מפני ביקורת. גם אני לא שלם עם כל החלטותיו (למשל, ההחלטה לא לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות). אבל אין לי ספק שמניעיו ענייניים וטהורים. המפגינים נגד היועמ"ש פוגעים בו ובמעמדו, מחלישים אותו, פוגעים באמון הציבור בו, ובכך מעניקים תחמושת לנתניהו וחסידיו. לא בכדי, נתניהו וחסידיו מציגים שוב ושוב את החלטות היועמ"ש כמושפעות מן ההפגנות וכתוצאה של ההפגנות.

גם הצווחות של המפגינים "נתניהו למעשיהו" הן היפוכה של מדינת חוק. במדינת חוק, השופטים פוסקים את דינו של נאשם וגוזרים את עונשו, על פי הראיות, במשפט שבו נשמעות בכל הרצינות טענות הנאשם ופרקליטיו. מקום שבו הרחוב פוסק דין וגם גוזר דין – אינו מדינת חוק אלא חברת אספסוף ואנרכיה.

יש מקום להפגין נגד ניסיונותיו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק, אם באמצעות חוקי מגה-שחיתות או ניצול לרעה של מוסד החסינות. חשוב מאוד להפגין נגד החסינות, נגד ניסיונות ההימלטות של נתניהו מאימת הדין. אך באותה מידה, יש לדרוש משפט צדק, ולגנות מפגינים שמעמידים את עצמם גם כתובעים, גם כשופטים וגם כתליינים.

יש מקום להפגין נגד ההסתה של נתניהו נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש מקום להפגין נגד תאוריות הקונספירציה שהוא מפיץ בקרב הציבור על איזו מדינת עומק שבדה מליבו, שכביכול תופרת לו תיקים כדי להדיח אותו. יש מקום להפגין נגד ההשחתה הציבורית שבמעשים אלה. אבל בכל הקשור לחשדות נגד נתניהו, ואולי בעתיד הקרוב אישומים נגד נתניהו, יש לזכור שעומדת לזכותו חזקת החפות, כל עוד לא הורשע. יש מקום להפגין נגד מצב שבו אדם שמסובך בחשדות ואולי בקרוב בכתבי אישום בעבירות חמורות כמו שוחד, מרמה והפרת אמונים יכהן כראש הממשלה, אבל אין מקום להורות לשופטים מה צריכה להיות הכרעתם בדין.

כל כך חשוב לעמוד על ההפרדה בין הנושאים. ומי שמדינת החוק חשובה לו, צריך לגנות את כל הפועלים נגדה, גם כשלכאורה הם משני צדי המתרס.

* שאלות קשות – מועמד מס' 10 במרצ שהשתתף בהפגנה האנרכיסטית נגד היועמ"ש (ובעצם נגד שלטון החוק), עוד לא נתן תשובות לשאלות קשות מאוד שהוא מקפיד להתחמק ממתן תשובה עליהן.

* שידרוג – מס' 12 (מתוך 12) בדירוג ראשי הממשלה בישראל שודרג למקום 10 בדירוג מועמדי מרצ.

* רצה להיות ראש לאריות ומצא עצמו כזנב לשועלים – התסריט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. אהוד ברק פורץ בהרפתקה פנטזיונרית, שמסתיימת בפארסה שממנה הוא חוזר כשהזנב מקופל בין רגליו.

הוא האיש שיביא את השלום עם סוריה. ראינו. הוא האיש שבשבוע בקמפ-דיוויד יסיים סכסוך בין מאה שנים עם הפלשתינאים; לשם כך נעקוף את מרצ ושלום עכשיו ונציע לפלשתינאים מה שלא חלמו. ראינו. לשלום ההרפתקה שלו לא הביאה, אלא לנהרות של דם.

אותו דפוס של ברק המדינאי חוזר על עצמו בדמות ברק הפוליטיקאי. במשך שנתיים-שלוש הפציץ אותנו בציוצים וראיונות בטלוויזיה, בקול תקיף, בסגנון מתלהם, בתנועות ידיים חדות וחותכות. הוא לבד האופוזיציה היחידה הממשית לשלטון. הוא אפילו גידל זקן, כדי לשוות לעצמו דמות – לא של עוד איזה צייצן, אלא של נביא זעם. והוא ישב על פסגת המגדלים, בציפיה שיקראו לו לשוב מן הגלות ולהוביל את המהפכה הגדולה. ומסתבר שישראל לא מחכה לו. אף אחד לא קרא לו. אז הוא קרא לעצמו.

ושוב, עם תכנית פנזטיונרית, שאפתנית, שהוא היה כל כך משוכנע בהצלחתה. הוא יודיע על כניסתו למרוץ הפוליטי, בראש מפלגת מדף קטנה, ויבהיר שמטרתו היא ללכד את מחנה ה"שמאל-מרכז". מפלגת העבודה ומרצ יפלו שדודים לרגליו, ויעמידו אותו בראשן. במערכת הבחירות הוא ילך בכל הכוח על הראש של כחול-לבן. ילעג לממלכתיות שלהם, לעומת הלוחמנות שלו, עם הרצח בעיניים והסכין בין השיניים. בבחירות מפלגתו תקבל מנדט אחד יותר מכחול-לבן, לנתניהו יהיו פחות מ-61 ממליצים, והנשיא יטיל עליו להקים את הממשלה החדשה, וכראש הממשלה יחזור לנקודה שבה נכשל והפעם יצליח, כבמטה קסם, לפתור בתוך שבוע את הסכסוך הישראלי ערבי.

וגם הפנטזיה הזאת… איך לומר בעדינות? לא ממש ממש התממשה. משיח בא, אבל אפעס, איש לא מטלפן.

מהר מאוד הוא מצא את עצמו בסקרים עומד בראש מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה ומידרדרת מסקר לסקר. כדי להציל את כבודו, נותר לברק עוד כדור אחד במחסנית. הכוח שלו היה היכולת שלו, באמצעות ריצה לכנסת שבה הוא לא יעבור את אחוז החסימה, להביא לאובדן 2-3 מנדטים ולהשאיר את השלטון בידי נתניהו. עם נשק יום הדין הזה, הוא האמין, אחת המפלגות תקבל אותו ותחלץ אותו מן הביזיון. כחול לבן לא הנידה עפעף – היא ידעה שמדובר בנטל אלקטורלי. כך גם העבודה-גשר. כדי לקבל מקום ברשימת מרצ, היה עליו להשפיל את עצמו בהתנצלות המביכה בפני ערביי ישראל, על כך שכראש ממשלה עצר את המרד הערבי בשנת 2000. בתמורה, הוא הצליח להתברג במקום העשירי במרצ, ולהכניס את מספר 2 שלו, יאיר ("תהליכים") גולן, למקום השלישי במרצ.

בסקר הראשון מרצ הגיעה למספר דו-ספרתי שהיה מכניס אותו לכנסת, אך מאז היא הולכת ונשחקת, וסביר להניח שגם בבחירות הללו היא תיאבק על אחוז החסימה.

לא רחוק היום, אולי הוא כבר הגיע, שראשי מרצ יבינו שגם מן המקום העשירי, ברק הוא רחיים על צווארם.

* פרובוקציה – צפיתי בשידור המופע של סתיו שפיר בוועדת הבחירות, וממה שראיתי, ומן העובדה שכבר צפיתי במופעים דומים שלה בוועדת הכספים של הכנסת, אין לי ספק שהפרובוקציה הייתה מתוכננת מראש, מתוך מטרה שתסולק מן הישיבה. את שלה היא השיגה – עובדה, אין תחנת רדיו או טלוויזיה שלא שידרה את הפרובוקציה.

אני קורא את האוהדים: "סתיו שפיר לא נתנה לכהניסטים לסתום לה את הפה". ואללה? ה"כהניסט" שכביכול ניסה לסתום לה את הפה, הוא שופט בית המשפט העליון חנן מלצר. והפרובוקציה שלה פגעה בכבוד הכנסת, בכבוד ועדת הבחירות ובכבוד השופט.

העיקר שהיא יצאה גיבורה.

* בחזרה לחיקו של עם ישראל – את הסיפור הבא סיפר לי ידידי מאיר אינדור, ראש ארגון "אלמגור". כאשר שר השיכון דוד לוי הגיע להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה ליישוב ביתר עילית בגוש עציון, מפגיני שמאל כלאו אותו שעה ארוכה בקרוואן, בהפגנה אלימה, כשהם צועקים "כסף לשכונות, לא להתנחלויות". בראש המפגינים עמד עמיר פרץ. עכשיו הוא כרת ברית עם בתו של דוד לוי, אורלי לוי אבוקסיס.

מכאן אפשר לצאת למקומות שונים, אם אנו רוצים לשוות לסיפור ממד אקטואלי. אפשר לנוד לאורלי לוי שהולכת אחרי מי שנהג כך כלפי אביה. אפשר ללעוג לפרץ על שהוא "מתקרנף" והמיר את המזג המהפכני שלו בפזילה לימין. אבל אני לוקח זאת למקום אחר.

אני מעריך מאוד את המהלך שפרץ עשה. מהלך כפול – הסירוב להתמזג עם מרצ, וההליכה עם אורלי לוי ו"גשר". זהו מהלך חשוב, בכיוון הנכון, שלהערכתי לא יניב הישג אלקטורלי משמעותי בטווח הקצר, אך לטווח הארוך עשוי להציל את תנועת העבודה ממחיקה ולהחזיר אותה למעמד מרכזי בחברה הישראלית. זהו מהלך של הפסקת ההיגררות אחרי השמאל הקיצוני, וחזרה לחיקו של עם ישראל.

פרץ יכול היה לעמוד בראש מרצ רבתי, כשהזנב (היום מקום 10 במרצ) מכשכש בכלב. הוא בחר בתבונה בדרך אחרת.

איני תומך בפרץ ובמפלגתו. השקפותיו המדיניות של פרץ רחוקות ממני ת"ק פרסה. לעמדותיו החברתיות אני דווקא קרוב. אבל אני מאחל למפלגת העבודה–גשר הצלחה בבחירות. אני רוצה לראות אותה שותפה בממשלת אחדות.

עם זאת, הצעד של פרץ מחייב השלמה. ללא חישוב מסלול מדיני מחדש, לא תהיה תקומה למפלגת העבודה.

* יש לו מפלגה – הרוצח יגאל עמיר רוצה להקים מפלגה חדשה. אבל בשביל מה הוא צריך מפלגה, כשיש לו את עוצמה כהניסטית?

* המצפן התקלקל – על פי "המצפן של 'מאקו' " המפלגה המתאימה לי היא "ישראל ביתנו". מצפן קלוקל. אני דבק במצפן שלי, שלעולם לא יגרום לי לתמוך בשרלטן.

* איני זקוק להטפות – כשבתי הגיעה למצוות היא עלתה לתורה, הפליאה לקרוא בטעמי המקרא בפרשה ובהפטרה. בטקסי המצוות שלה ושל הבנים שלי, הנשים והגברים ישבו, כמובן, יחד והנשים היו שותפות מלאות בטקס. אשתי עלתה לתורה, ולא הסתפקה בתפקידה המסורתי של האם, להציץ מאחורי הפרגוד ולרגום את הילד בסוכריות. זה אורח חיי, זאת תפיסתי את היהדות ואני מייחל לכך שכל חלקי היהדות יאמצו את הגישה הזאת.

אבל כשיצאתי נגד פסיקה המנסה לכפות על החרדים חברה מעורבת ולהדיר אותם, למעשה, מן המרחב הציבורי, קיבלתי בתגובה הטפות והסברים כמה רעה הפרדה וכמה טובה חברה מעורבת. ובכן, איני זקוק להטפות ולא להסברים. ובכלל, הדיון אינו על שאלת ההפרדה, אלא על שאלת זכותו של מיעוט שאורח חייו שונה, להיות חלק מן המרחב הציבורי.

בתור ליברל, אני מתנגד לכפיה אנטי דתית ולהדרת החרדים מן המרחב הציבורי, ששייך להם כפי שהוא שייך לי.

* החלטה פרוצדורלית – הצהלה של תומכי הדרת החרדים מן המרחב הציבורי, בעקבות החלטת בג"ץ לפסול את החלטת שופט בית המשפט המחוזי בנצרת עאטף עילבוני, מוקדמת. בג"ץ לא החליט בעד הדרת החרדים, אלא כלל לא נכנס לסוגיה. החלטתו עסקה אך ורק בשאלה הפרוצדורלית – סמכותו של שופט מחוזי אחד לפסול פסיקה של שופט מחוזי אחר. האמת היא שגם אני, שתומך בפסיקתו של עילבוני, לא הבנתי מאין שאב את הסמכות.

אין לי מושג מה היה מחליט בית המשפט העליון אילו דן בסוגיה העקרונית. סביר להניח שהסוגיה עוד תגיע לפתחו, ורק אז נדע זאת.

אין זה מקרה שדווקא שופט ערבי קיבל את ההחלטה הליברלית הראויה. אך טבעי שמי ששייך למיעוט יהיה רגיש לרמיסת מיעוט אחר וזכויותיו בידי הרוב.

* תרומה בעקבות הרצח – אחרי שקמתי מן השבעה על מות אבי, העליתי רשומה שבה סיפרתי על קבלה שמצאתי, בין מאות קבלות בתא של אבי בבית הכנסת שבו התפלל, על תרומה לישיבת הגולן ב-1976. לרשומה צירפתי את תמונת הקבלה. הרשומה ריגשה את רבני הישיבה. ראש הישיבה הרב מנוביץ' הזמין אותי לביקור בישיבה ולקח אותי לפינה היסטורית בספריית הישיבה, המתעדת את תולדותיה. הוא יודע שאני פריק של תעודות היסטוריות ומוצגים ארכיוניים בכלל ושל תעודות על תולדות ההתיישבות בגולן בפרט, וידע היטב לאיזו קורת רוח יגרום לי. וכך היה.

הביקור עורר בי את התובנה המעניינת הבאה. התרומה של אבי הייתה בינואר 1976. חודש קודם לכן, חדרה חוליית מחבלים מסוריה לישיבת הגולן, רצחה שלושה תלמידים ופצעה תלמיד נוסף. כנראה שאבי תרם לישיבה, כדי לחזקה, לאחר הטבח.

* ביד הלשון

העיניים של המדינה – יואב קרן העלה על נס, במאמר ל"ידיעות אחרונות", את תרומתן של התצפיתניות בצה"ל, שבזכותן סוכל, לא בפעם הראשונה, פיגוע קשה בגבול עזה. כותרת המאמר: "העיניים של המדינה".

הביטוי המקורי "העיניים של המדינה" מתייחס לחרמון. טבע אותו לוחם בגד' 51 של גולני, טוראי בני מסס מטבריה, שהשתתף והצטיין כמאגיסט בקרב העקוב מדם לשחרור החרמון במלחמת יום הכיפורים.

בכתבת טלוויזיה על לוחמי גולני בחרמון, הסביר מסס לכתב הטלוויזיה מיכה לימור את המוטיבציה של חבריו ושלו: "אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה".

ניסוחו המדויק נטמע במהירות בשפה העברית, כהגדרה לחרמון. בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שזכיתי להיות ממוביליו, הרבינו להשתמש במטבע הלשון הזה לא רק בהקשר של החרמון, אלא של הגולן כולו.

* "חדשות בן עזר"

2 מחשבות על “צרור הערות 18.8.19

  1. אורי ידידי!
    כידוע לך, אנחנו שותפים לשאיפה להקמת ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות . אני , בניגוד אליך, החלטתי היום בעקבות ה"שבתרבות" ביסוד המעלה, בהשתתפות ח"כ אלי אבידר מ"ישראל ביתנו" , שהמטרה מקדשת את האמצעים ולבחור במפלגה זאת, שלדעתי המפתח להקמת ממשלת אחדות לאומית יהיה בידיה. השתכנעתי , שלפי ההתנהלות האקטיבית שלה , בניגוד ל"ישנוניות " של "כחול – לבן" היא תהווה את הפתעת הבחירות ותביא להגשמת "חלומנו" המשותף. בנושאים האחרים, אני תומך , ללא קשר לזיגזגים של הממשלה , בביטול ביקורן של ה"מנוולות" ומאידך ,אולי, מתנגד להחלטת בג"צ ביחס לאירוע החד מיני בעפולה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s