שיקום ההסכמה הלאומית

המהפך המדיני הגדול ביותר בעמדות ישראל בסכסוך עם הפלשתינאים, לא היה הסכם אוסלו, אלא פסגת קמפ-דיוויד בתקופת ממשלת ברק (2000). באוסלו ישראל אמנם הכירה באש"ף ואפשרה לצבא המחבלים של ערפאת להיכנס ליהודה ושומרון, אך עד נשמת אפו האחרונה רבין דבק בעמדות הטריטוריאליות של מפלגת העבודה ובהסכמה הלאומית הרחבה בישראל. בנאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, הוא הציג את מורשתו המדינית שכותרתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" ותוכנה היה הקווים האדומים במו"מ על הסכם הקבע, ובהם ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן במובן הרחב של המושג (כלומר כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית) תהיה ישראלית, ויחוזקו גושי היישובים הישראליים ביהודה ושומרון.

בקמפ-דיוויד ריסק ברק את ההסכמה הלאומית ושבר את הקווים האדומים: הציע מדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) ובירתה ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן וכו'. אף שהצעה זאת נדחתה בדם ואש ותמרות עשן, אולמרט שב והציע גרסה ותרנית אף יותר שלה, שגם היא נדחתה על הסף.

חרף הדחיה הכפולה, וכיוון שעד כה ישראל לא הציגה רשמית עמדה אחרת באשר לעתיד יהודה ושומרון, ההצעה הזאת היא ההצעה הישראלית האחרונה. וכיוון שזו הצעה הרפתקנית ומסוכנת המנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל, הגיעה העת ליוזמה מדינית ישראלית חדשה.

העקרונות שהציג רבין הם בסיס ההסכמה הלאומית הישראלית שרוסקה. הגיעה השעה לחזור לבסיס הקונצנזוס הלאומי, אולם הפעם בדרך שתעגן אותו באופן מהותי ומשמעותי, באמצעות סיפוח לריבונות ישראלית, כלומר החלת החוק והמשפט הישראלי על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות.

חבל הארץ האחרון שסופח לישראל היה הגולן ב-1981. למעלה מ-37 שנים חלפו בין חוק הגולן לבין ההכרה האמריקאית בו. לאורך כל השנים, הכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן, נראתה כחלום בלתי מציאותי.

רבים הסיכויים, שהממשל שהכיר בריבונותנו על הגולן, יכיר גם בריבונות שנחיל על בקעת הירדן ועל גושי היישובים, הפעם בלי שנמתין 37 שנים. מדינאות אמתית, היא היכולת לנצל שעות כושר לקידום מצבה המדיני של ישראל. ממשל טראמפ מהווה חלון הזדמנויות ליוזמה מדינית ציונית, של סיפוח בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות לריבונות ישראל. מן הראוי שלא נחמיץ את ההזדמנות.

סיפוח חלק משטחי יו"ש – אינו רק הצהרה על השטחים שנספח, אלא גם על השטחים שלא נספח. יש בכך אמירה, ששטחים אלה פתוחים למו"מ על גבול השלום, ברגע שיהיה פרטנר ירדני-פלשתינאי לשלום אמת המבוסס על פשרה.

ומה באשר ליישובים המבודדים שמחוץ לגושים? כל עוד אין שלום, אין כמובן מקום לדיון על קיומם ויש לאפשר בהם את החיים הנורמליים. אם וכאשר נדון בשלום אמת, ברור שעקירת יישובים יהודים או ערבים סותרת את עצם המושג שלום. אם יהיה הסכם שלום, יוכלו אותם יישובים לבחור בין מעבר לגוש ההתיישבות הקרוב שיסופח לישראל, או להישאר על מכונם תחת ריבונות זרה.

אני מאמין, שסיפוח בקעת הירדן וגושי ההתיישבות הוא צעד שיחזק את מדינת ישראל, את ריבונותה, את ביטחונה ויחדש את ההסכמה הלאומית הרחבה. צעד כזה עשוי להיות הבסיס המדיני לממשלת אחדות לאומית שבמרכזה כחול-לבן והליכוד. ומן הראוי שדווקא כחול-לבן, שחייבת להשתחרר מלפיתת הקשר הגורדי של הגדרת השווא "גוש מרכז/שמאל" תקדים ותצא ביוזמה ברוח זו.

* ידיעות אחרונות"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s