אז למה אני בכחול לבן?

מאמר זה נכתב כתשובה לשאלות רבות שאני נשאל, על תמיכתי בכחול לבן. איך אתה יכול להיות באותה מפלגה עם עופר שלח ויעל גרמן, שואלים אותי, שעמדותיהם כל כך רחוקות מעמדותיך? ובכלל, מהי האידיאולוגיה של כחול לבן? איזה דבק יש שם חוץ מ"רק לא ביבי"?

שאלות כאלו מופנות אליי בעיקר בפייסבוק. המאמר לא נועד להשיב לחסידים השוטים שלא שואלים כדי לדעת ואינם קשובים לשמוע דעה אחרת. אם יקראו או לא, תגובתם תהיה אותה תגובה – ניבולי פה וגידופים.

המאמר נועד לאלה ששואלים בתום לב ובכבוד, מתוך רצון לדעת ולהבין, ואני שמח להציג להם את השקפתי, גם אם לא ישתכנעו.

****

אפתח ואומר שאיני חבר באותה מפלגה עם עופר שלח ויעל גרמן, כי כחול לבן אינה מפלגה, אלא חיבור של שלוש מפלגות. אני חבר בתל"ם והם – ביש עתיד. תל"ם היא מפלגה הדוקה מאוד מבחינה אידיאולוגית, ואני חש שכל מנהיגיה ונציגיה מיטיבים לבטא את השקפותיי ואני מיטיב לבטא את השקפותיהם. איני יכול לומר כך כלפי כל השותפים בכחול לבן.

כחול לבן היא חיבור של מפלגות המרכז בישראל. היא קמה כדי להוות חלופה שלטונית לימין ולשמאל, שני הזרמים ששלטו בישראל לאורך כל שנות המדינה. היא נועדה להעלות, לראשונה, את המרכז לשלטון.

החיבור של מפלגות המרכז, הוא מהלך דומה למהלכים של הקמת המערך והליכוד בשנות השישים והשבעים. במפלגה גדולה, הנאבקת על השלטון, שיש בה חיבור של זרמים שונים, אין אחידות דעות. אולם בהשוואה למגוון הדעות במערך ובליכוד, בשעתם, הפערים בין הקצוות בכחול לבן קטנים הרבה יותר.

בין חברי המערך היה יצחק טבנקין, שסירב לחתום על כרוז היסוד של התנועה למען א"י השלמה, כיוון שלא יכול היה לחתום על גילוי דעת שנפתח בהצהרה שארץ ישראל כולה בידינו, שעה שעבר הירדן המזרחי, הגלעד והבשן, עדין אינם בידינו. הוא הטיף להתיישבות רבתי בכל רחבי יהודה ושומרון, הגולן וסיני. בין חברי המערך היו גם אנשי הפלג השמאלני במפ"ם, שלחמו בכל כוחם נגד "הכיבוש", התנגדו להצבת אבן אחת לבית אחד סנטימטר אחד מעבר לקו הירוק וגינו את ממשלת המערך על סרבנות השלום. ובליכוד, הפער בין עמדותיה של גאולה כהן לבין עמדותיו של שלמה להט לא היו קטנות יותר. פערים כאלה אינם קיימים בכחול לבן.

הדבק של כחול לבן אינו בתחום המדיני-ביטחוני. גם הבחירה שלי בכחול לבן אינה נובעת מן התחום המדיני-ביטחוני. אבל לא הייתי יכול לתת את קולי לרשימה המציגה דרך המנוגדת לדרכי.

את המצע המדיני של כחול לבן ניסחו יועז הנדל ועופר שלח. אין זה המצע של תל"ם ולא המצע שאני הייתי כותב, אך זהו בהחלט מצע שאני מזדהה עם עיקריו. זה מצע שעוד לפני הצהרת טראמפ לא רק שנאמר שם שהגולן ישראלי לעד – אלא נאמר בו מסר חסר תקדים: הגולן אינו עומד למשא ומתן. יש לציין, שאמירה כזאת לא נאמרה מעולם בידי אף ממשלה בישראל. כל הממשלות דברו על מו"מ ללא תנאים מוקדמים. לראשונה, דווקא כחול לבן, הצהירה שהגולן אינו נתון עוד למו"מ.

המצע מדבר על ירושלים השלמה בריבונות ישראל. המצע מדבר על בקעת הירדן ישראלית. לא בנוסח שאני הייתי מנסח ולא בנוסח שהיה מופיע במצע של תל"ם, אבל גנץ ויעלון, בביקור בבקעה חידדו את העמדה שמדובר בבקעת הירדן במובנה הרחב, ובצורך בחידוש והגברה משמעותית של ההתיישבות בה. המצע מדבר על מחויבות לגושי ההתיישבות ולחידוש הבניה בהם. ודוק – ההגדרה אינה מדברת על "הגושים הגדולים" אלא על "גושי ההתיישבות". אמנם לא מצוירת מפה מדויקת, וסביר להניח שיועז הנדל ועופר שלח רואים אחרת את מפת גושי ההתיישבות. אך יש בהחלט בסיס משותף.

במצע מתחייבת כחול לבן שלא תהיה עוד נסיגה חד צדדית, ומגדירה את ההתנתקות כטעות שאין לחזור עליה. בוודאי שאין בו רעיון העוועים של "חילופי שטחים", שמשמעותו הכרה עקרונית בקו הירוק כגבול המדינה, ונסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כפיצוי על סיפוח גושי התיישבות ביו"ש לישראל.

אחרי שנים רבות, שבהן מול ממשלת הליכוד עמדה חלופה מדינית של חזון שתי המדינות לאורך הקו הירוק, כולל חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן – העובדה שהחלופה היחידה לשלטון הליכוד מציגה דרך אחרת לגמרי, היא כשלעצמה בשורה גדולה למדינת ישראל.

יש גם יש מחלוקות בכחול לבן בסוגיה המדינית. איני מנסה לטשטש או לטייח אותן. אולם המחלוקות נוגעות להסדר הקבע. ויש הבנה מקיר לקיר בכחול לבן, שאין היום פרטנר להסדר קבע, והסכמה שאין צורך לחדד מחלוקת על ביצה שלא נולדה וכנראה אינה עומדת להיוולד בעתיד הנראה לעין – לא בחברה הישראלית ולא בכחול לבן.

יש הסכמה בכחול לבן על שלילת מדינה דו-לאומית ועל חתירה להפרדה בינינו לבין הפלשתינאים. כאשר מדובר בהפרדה, שבה בקעת הירדן, ירושלים וגושי ההתיישבות יהיו בידינו – זו גם עמדתי. אז עופר שלח תומך בכך שבהסדר הקבע תהיה מדינה פלשתינאית ואני בעד פשרה טריטוריאלית עם ירדן, שהיא המדינה הפלשתינאית. כשיהיה פרטנר לשלום, הוויכוח הזה יהיה רלוונטי. כשהוויכוח הזה יהיה רלוונטי, יכול להיות שמרכיבי כחול לבן לא יוכלו להיות באותה מסגרת. אבל הכל יודעים שזה רחוק, רחוק מאוד. ובינתיים, יש הסכמה על כך שבעתיד הנראה לעין תישמר האחריות הביטחונית הישראלית על כל יו"ש, כי אין ברירה אחרת. אפילו מועמד מספר עשר במרצ מבין זאת.

אני רואה בהסכמה בין הקצוות של כחול לבן על המצע המדיני המשותף, מסר בפני עצמו – עצם היכולת להתגבר על מחלוקות, וליצור הסכמה רחבה. אני מאמין, שההסכמה המפלגתית הרחבה עשויה להיות להסכמה לאומית רחבה, אם כחול לבן תנצח בבחירות. חידוש ההסכמה הלאומית בישראל השסועה והקרועה, היא כשלעצמה בשורה לאומית רבת חשיבות, ואילו כחול לבן קמה רק לשם כך – ראוי היה להקימה.

****

בנושאי חוץ וביטחון, איני רחוק מדרכו של נתניהו. אני מעריך מאוד את פועלו והצלחותיו בתחום זה. אני תומך בדרכו בסוגיה האיראנית, בהתמודדותו עם "האביב הערבי" בכלל ובסוריה בפרט ועוד. תמכתי בדרכו במבצע "צוק איתן". ואף שנתניהו הוא מנהיג הימין ואני איש המרכז – הביקורת שלי עליו בנושאים המדיניים, היא דווקא מצד "ימין" (על פי ההגדרות המקובלות, אף שאינן מקובלות עליי) – התנגדותי לעסקת שליט, להסכם הפיוס עם טורקיה ובעיקר להבלגה על טרור ההצתות.

לא נושאי חוץ וביטחון הביאו אותי להתנגדות חריפה לנתניהו, לליכוד ולימין, ולתמיכה בכחול לבן כאלטרנטיבה. אך חלק מהגורמים הללו נושקים לנושאי ביטחון; לא בנושא הגבולות, אלא בנושאים ערכיים כמו טוהר הנשק ומוסר לחימה.

התמיכה הגורפת באלאור אזריה והפיכת החייל שסרח לגיבור לאומי, היא איום ערכי ומוסרי על החברה הישראלית, על צה"ל ועל הביטחון הלאומי של ישראל. הסכנה של הפיכת צה"ל לכנופיה, היא סכנה חמורה ביותר.

הלגיטימציה לתועבה הכהניסטית, עד כדי אובססיה מטורפת של ראש ממשלת ישראל להכנסת הכנופיה הפשיסטית והגזענית הזאת לכנסת, היא בלתי נסבלת.

הזרם העכור של המנסים לטשטש את העובדה שבני עמי, יהודים, בחרו בטרור וביצעו את הטבח בדומא וההסתה נגד הנשיא שאמר אמת – הוא זרם נורא.

אלו רק דוגמאות. דוגמאות לרעה החולה של החברה הישראלית – החלוקה לשני מחנות דיכוטומיים ולעומתיים, שמאל וימין, שביניהם תהום. את מקום ההזדהות הלאומית תופסת ההזדהות המחנאית, השבטית. וכל שבט ומחנה מצופף שורות אחרי הפנאטים ביותר בתוכו. הימין מצופף שורות עם הכהניסטים. השמאל מצופף שורות עם ארגוני שפועלים נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל כמו שוברים שתיקה ובצלם, ועם תופעות חולניות כמו הפרובוקציה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, בטקס התייחדות עם המחבלים בעיסה אחת עם חללי צה"ל.

הקרע הזה הוא האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית. תפקידה הגדול, ההיסטורי, של כחול לבן, כמסגרת המחברת את מפלגות המרכז, הוא לעצור את הקרע באמצעות שיקומו של המיינסטרים הציוני, דמוקרטי, ממלכתי.

ומה מסמל זאת יותר מהחיבור בין תל"ם, הדופן ה"ימנית" של כחול לבן, שמנהיגה הוא האדם המזוהה ביותר עם עמידה על ערכי מוסר הלחימה ועם גילוי מנהיגות מוצקה וערכית מול הגל הפופוליסטי, הדמגוגי, בפרשת אלאור אזריה, לבין יש עתיד, הדופן ה"שמאלית" של כחול לבן, שמנהיגה מוביל בנחישות מאבק נגד תופעת שוברים שתיקה ודומיה?

אז נכון, רב המרחק בין עמדותיי לעמדותיהם של עופר שלח ויעל גרמן, אך רב המשותף על המפריד. ויש לזכור שיש עתיד אינה רק עופר שלח, אלא גם, למשל, אלעזר שטרן, שעמדותיו קרובות יותר לשלי מאשר לשל יעל גרמן, ושכנס היסוד של יש עתיד נערך באריאל, ולא במקרה, ולא בכדי.

****

האתגר הגדול של כחול לבן הוא שיקום המיינסטרים הציוני, דמוקרטי ממלכתי. ערך הממלכתיות נמצא תחת מתקפה רבתי, מצד נתניהו ומעריציו.

אפילו גדעון לוי, ביום רע במיוחד, יתקשה להציג את מדינת ישראל באותה רמת חמוציות כפי שמציגים אותה נתניהו וחסידיו – מדינת משטרה, שכל מוסדותיה, כל השירות הציבורי שלה, כל מערכת המשפט שלה, כל מוסדות האכיפה שלה, מופעלים בידי קרן זרה שמטרתה להפיל את השלטון באמצעות תפירת תיקים נגד נתניהו ונגד בכירי הימין והמפלגות הדתיות. אחרי שנים של פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו בישראל (אפילו לא לפרס!), נתניהו מצליח לגרום להמונים להאמין בסיפור הבדים הקונספירטיבי על "מדינת עומק" שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה, שהוא בדה אך ורק כדי להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. מטרה זו מקדשת את כל האמצעים, כאילו אין מחר. נתניהו שורף את המועדון ומשאיר אדמה חרוכה. הוא ממציא "דמוקרטיה" חדשה, שלפיה הוא, מעצם העובדה שהוא ראש הממשלה, מגלם את "רצון העם" ולכן כל מה שהוא יעשה, כל מה שהוא יאמר, כל מה שהוא ירצה – כל אלה הנם "רצון העם". ואם הוא מעד בשחיתות – זה רצון העם. עובדה – הוא שוב נבחר. ומי שאינו אומר אמן – חותר תחת רצון העם, אם זו האופוזיציה, אם זו המשטרה, מבקר המדינה, רשות המסים, פרקליטות המדינה, היועמ"ש, בתי המשפט.

משימתה של כחול לבן היא להציג אלטרנטיבה ממלכתית לגל העכור והמסוכן הזה.

הצגת המשימה הזאת כ"רק לא ביבי" נועדה לברוח מהתמודדות עם הביקורת הזאת, ולהגחיכה בהצגתה כעניין אישי עם נתניהו, כ"רדיפה-שמדיפה" וכל המלל הדמגוגי הזה. הצגת המאבק להחזרת הממלכתיות והדמוקרטיה האמתית, שבה הכל שווים בפני החוק וכפופים לחוק, כמאבק אישי, היא חלק מפולחן האישיות של נתניהו.

לא, אין כאן כל עניין אישי. ממלכתיות, דמוקרטיה, מדינת חוק, מנהיגות של דוגמה אישית, טוהר מידות, נקיון כפיים, מוסר לחימה – כל אלה הם אידיאולוגיה. והם האידיאולוגיה של כחול לבן. וכאשר לאידיאולוגיה הזאת מתלווה הסכמה בנושא חוץ וביטחון, שעשויה להוות מסד לחידוש ההסכמה הלאומית בנושאים אלה – מקומי בכחול לבן.

* "חדשות בן עזר"