אור נרות נשמה

בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שרתי את שירו של אהוד בנאי "הופעת מילואים". בעיניי, זהו אחד השירים היפים ביותר שלו; בכל האזנה לו אני מצטמרר.

בנאי מספר על הופעה בפני חיילים, כחלק משירות המילואים שלו. הופעה אחת מני רבות; הוא עובר עם מש"קית החינוך ממוצב למוצב, ושר לחיילים. המש"קית מזרזת אותו: "יש עוד הופעות, צריך למהר".

באחד המוצבים, עוד בטרם הספיק לשיר את השיר הראשון, נשמע פיצוץ וכל הלוחמים מוקפצים ויוצאים בריצה.

כאן מסתיים הסיפור, באי ודאות – האם כל הלוחמים יחזרו בשלום מן הפעולה? מי יחזור ומי לא יחזור? מי יחזור שלם ומי פצוע? על כל אלה אין תשובה בשיר.

השיר מדלג רצוא ושוב בין הסיפור לבין רובד עמוק במחשבותיו של המספר. הרובד הזה הוא רובד אפוקליפטי. בסיפור, לא מתואר שמישהו מהחיילים נפגע. אולם המשורר בתודעתו רואה את כל החיילים חוזרים ללא גוף – כלומר רק נשמות. הם מאירים כזוהר הרקיע – כפי שאנו מתארים אותם בתפילת "אל מלא רחמים". והאור המהבהב הוא אור נרות נשמה.

הדבר המעניין הוא שהחיזיון הנורא הזה אינו מכה במספר אחרי הפיצוץ וההקפצה, אלא עוד קודם לכן. ולכן, כאשר הוא עולה לשיר, הוא אינו מצליח, "פורט בגיטרה, לא יוצא לי שום צליל. דממה עמוקה מתמשכת".

בניגוד לתחושת האפוקליפסה שלו, לאנשים הנמצאים במקום זו שגרה. הטבח מפהק. המש"קית אומרת: "לא נורא, זה קורה, תהיה פעם אחרת".

אולי זאת באמת הקפצה שגרתית, איזה פיצוצון ועוד עשרים דקות כולם יחזרו בריאים ושלמים? אבל את אהוד בנאי השגרה הזאת, ההשלמה המפוהקת, מטרידה. הוא רומז, שכוונתו אינה דווקא להקפצה אחת, בערב אחד, שבו אמן אחד במילואים בא להופיע במוצב אחד בפני עשרים חיילים. הוא מדבר על מציאות חיים.

לכן הוא שר על גשם שיורד עלינו עכשיו "מפסגת לבנון עד סיני", כלומר לאורך כל האזורים שצה"ל ישב בהם. צה"ל נכנס ללבנון חודשיים אחרי השלמת הנסיגה מסיני, כלומר בפירוש מדובר במציאות מתמשכת, לאורך שנים. ו… לא הוא לא שר על גשם. הוא שר על מבול. "מבול יורד עלינו עכשיו מפסגת לבנון עד סיני". המבול הוא האפוקליפסה הטוטלית; והרי אלוהים כרת עם האדם את ברית הקשת בענן, שלא יהיה עוד מבול.

מֵי המבול ניתכים על הים. איזה ים? "יש של דמעות".

ובתחושת האסון הזאת זועק בנאי: "שיירה ארוכה, על נתיב מסוכן – שיירה, לאיפה את הולכת?"

****

טקס יום הזיכרון השנה הוקדש לנושא האחדות והשוני בחברה הישראלי וביטויו בשכול. בשיר הזה הוא מתבטא בשיח רב תרבותי, המיוצג בסגנונות שירה. כשאהוד בנאי מגיע למוצב, הוא נשאל אם הוא יכול לשיר מזרחית, "אולי תתן איזה זוהר ארגוב?" אבל הוא הרי בא למוצב כדי לשיר אהוד בנאי. אך הוא לא מהסס. "אני אומר לעצמי: למה לא? אם זה יכול לעשות להם טוב".

וכשהוא שר זוהר ארגוב, מכל השירים הוא בוחר ב"ים של דמעות", שמיטיב לבטא את תחושותיו באותו רגע.

****

את השיר שרתי בעיבוד אחר, איטי יותר מהמקור. בכל חזרה, מאור ר' ואני עבדנו על העיבוד, שיפצנו ושינינו. תודה למאור על עיבוד ועל הנגינה המקסימה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

מחשבה אחת על “אור נרות נשמה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s