המסמר האחרון

בעשרים השנים האחרונות מפלגת העבודה הלכה והתרחקה מיסודותיה, טישטשה את דרכה ואימצה בהדרגה את דרכה של מרצ. התוצאה העגומה הייתה בבחירות, כשמפלגת העבודה הצטמקה כמעט לגודלה של מרצ.

במקום לחשב מסלול מחדש, אני שומע קולות של מי שעל סף התהום קוראים ללחוץ בכל העוצמה על הגז – אנשי מפלגת העבודה הקוראים למפלגת העבודה להתבולל במרצ. צעד כזה, יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של תנועת העבודה הציונית המפוארת.

שעה שבמפלגת העבודה נשמעים קולות הקוראים להתבולל במרצ – במרצ נשמעים קולות הקוראים לאיחוד עם חד"ש. זו הדינמיקה של הקצנה – אין לה סוף.

במאמר ל"הזמן הירוק" הציע יניב שגיא הצעה משונה, שדומה לה הציעו גם אברהם בורג ודדי צוקר ב"הארץ" – להקים מערך משותף של העבודה, מרצ, חד"ש ותע"ל.

משמעות הצעתו, היא שהמפלגה שהקימה את המדינה תרוץ במשותף עם מפלגות השוללות את עצם זכות קיומה. מפלגה שהובילה את הגשמת הציונות תרוץ עם מפלגות שלב האידיאולוגיה שלהן היא מלחמת חורמה בציונות, שבעיניהם היא גזענות. מפלגה שהובילה את ביטחון ישראל ומיטב בניה נפלו על הגנת המדינה, תרוץ יחד עם מפלגות התומכות באויבי ישראל. מפלגה שאנשיה הובילו את המלחמה בטרור תרוץ עם תומכי הטרור, דוגמת אחמד טיבי; יועצו של רב המרצחים ערפאת, מי שהעלה על נס את השאהידים – המחבלים המתאבדים ושעה שמחבלים התפוצצו מדי יום באוטובוסים ומסעדות בישראל, עמד שלוב זרוע עם ערפאת ששילהב את האספסוף בצווחות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".

אני מציע לאנשי השמאל הציוני בישראל, לקרוא את דבריו של חתן פרס ישראל פרופ' אמנון רובינשטיין, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, אחד הפוליטיקאים החכמים וההגונים שפעלו כאן, בעקבות תוצאות הבחירות: "אחת הטעויות של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי בכלל, היא שהם לא יצאו בחריפות נגד תעמולה אנטי ציונית, שמשמיעים זה זמן רב אינטלקטואלים שמזוהים עם השמאל. אנשי רוח, עיתונאים ואנשי אקדמיה, כולל כמה מעמיתיי באוניברסיטאות הישראליות, שחצו את הגבול בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני ואפילו אנטי יהודי. זה גבול בל ייחצה, שאחד מביטוייו הבלתי נסלחים הוא חרמות למיניהם, בפרט אקדמיים. חובה היה על השמאל לצאת נגדם, להתנער מהם לחלוטין ובריש גלי… הפלשתינאים תרמו למפלת השמאל. הזרם הליברלי בישראל, והשמאל בפרט, נקט גישה של שטחים תמורת שלום, והפלשתינאים השיבו ב'שטחים לא תמורת שלום, אלא תמורת עוד שטחים', והתעקשו על 'זכות השיבה' כקדושה. הבסיס המעשי, שאני שותף לו, נכשל. ערפאת הכשיל אותו כשהשלים, ואפילו עודד, את מעגל הטרור לאחר אוסלו. לאחר מכן התרחש פינוי עזה, שתוצאותיו היו חמורות לא פחות. חלק מחבריי במרצ סברו שהנה, פינינו את עזה, ובקרוב נבקר שם ושנאכל חומוס ביחד. במקום זה הדרום הופגז, ולא רק הדרום… כבר מזמן הציבור אומר לעצמו שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון שמצב ביטחוני דומה לזה ששורר בדרום יהיה מנת חלקם של היישובים הגובלים בשטחי הרשות הפלשתינאית. יש אכזבה עצומה מהתנהלות הפלשתינאים, והבנה שגם אם ניסוג לא תיגמר המלחמה".

* "הזמן הירוק"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s