איך הפכתי לססס0מולני

אילו אספתי את כל הגידופים ודברי הנאצה שהוטחו בי בפייסבוק בחודשים שקדמו לבחירות, יכולתי לכרוך אותם כספר עב כרס. ועל מה ולמה דנו אותי ברותחין? בגין היותי סמולן מניאק. והמהדרין יאמרו בולשביק וסטליניסט.

מאז ומתמיד סירבתי לקבע את עצמי בקוביות ובהגדרות של "ימין" ו"שמאל". אני רואה עצמי כאדם חופשי, המעצב את השקפת עולמו באופן עצמוני, במנותק מן ההגדרות המיושנות הללו. אני רואה בדו-קוטביות של החברה הישראלית ובמשטר המחנאות איום על החברה הישראלית. ואף על פי כן, דומני שקוראי הטור הזה, הקוראים את עמדותיי לאורך שנים רבות, לא יגדירו אותן בדיוק כעמדות שמאל.

אז מה קרה? איך פתאום הפכתי לשמאלני? או אם לדייק יותר, לססס0מולני?

שמאל ימין שמאל

ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהיית יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר הליברטריאן, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67. המפד"ל, שעד עידן בנט הייתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת. בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות-ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות. עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו. על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. וכאשר יולי אדלשטיין התנגד למחטף של נתניהו בטקס המשואות אשתקד, גם הוא החל להיות מרצניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא גילה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ואיפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים. ובני בגין, נאמן הנאמנים לחזון ארץ ישראל השלמה, הוא לא סתם סמולן, אלא פיינשמקר, שזאת דרגה עוד יותר נחותה מסתם סמולן.

ציפור הנפש

מתוך כתבה של אמנון לורד ב"ישראל היום": "בפאנל בכנס העיתונות באילת לפני כמה חודשים אמר גדעון לוי דברים קשים נגד הציונות; הקהל שמע – ולא ממש התקומם. לעומת זאת, כאשר בן כספית, שהשתתף בדיון, אמר דברים קשים בגנותו של רוה"מ נתניהו – זה עורר תגובות יותר אמוציונליות מביקורתו ההיסטורית–מוסרית של לוי".

גדעון לוי הוא תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, מתעב את הציונות, שולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, תומך נלהב בטרור, מקדם את החרמות נגד ישראל, מתייצב אוטומטית לצד כל אויביה. אבל הוא יוצא לעתים תכופות להגנתו של נתניהו ומעדיף אותו על השמאל הציוני (כי לטענתו הוא חושף את פרצופה האמתי של ישראל ולא צבוע כמו השמאל הציוני). ולכן הוא כשר.

בן כספית (שאני רחוק מלהיות מאוהדיו), לעומתו, הוא ציוני ופטריוט, אך העז לבקר את נתניהו. בניגוד לגדעון לוי, הוא פגע בציפור הנפש, ודבריו עוררו מהומה.

האירוע שתיאר לורד מצביע על מגמה. ה"אנחנו" של תומכי נתניהו אינו ישראל, אלא "המחנה". "הם" אינם אויבי ישראל, אלא הישראלים מתנגדי נתניהו. יתר על כן, גם מעגל ההשתייכות השני, אחרי המחנה, אינו החברה הישראלית, אלא הימין הגלובלי. הם חשים קרבה רבה יותר לטראמפ מאשר לגנץ. תמונת ראי של אותה תופעה קיימת גם במחנה השמאל, שה"אנחנו" שלו הוא המחנה, השבט, והמעגל השני הוא השמאל הגלובלי. גם הם חשים קרבה רבה יותר לאובמה מאשר לנתניהו. אגב, ראוי לציין, שכאשר אני מדבר על מחנה השמאל, איני מכליל בתוכו את כחול לבן, שהיא מפלגת מרכז.

ובעבור מי שה"אנחנו" שלו הוא מי שמזדהה ללא תנאי עם נתניהו (ועם אלאור אזריה), אני, שאיני מזדהה עם נתניהו (ולא עם אזריה), איני חלק מן ה"אנחנו". ואם איני חלק מן ה"אנחנו", אני בהכרח חלק מן ה"הם", כי זה "הם או אנחנו". וה"הם" זה הסמול החלש. ואם אני שייך להם אני שייך לשמאל. וכיוון שזה, כידוע, ביבי או טיבי, הרי ברור שאני טיבי. אלמנטרי, לא?

הפוליטיקה כזהות

בהרצאה שנשאה בכנס "לימוד גולן" תיארה אפרת שפירא רוזנברג תהליך חברתי מעניין מאוד בחברה הישראלית בשנים האחרונות. בעבר, ההגדרה הזהותית של ציבורים בישראל הייתה עדתית ודתית. בשנים האחרונות הזהויות הללו התעמעמו במידה רבה, אך המחנה הפוליטית הפך לזהות חדשה.

לטענה של אפרת, זו סכנה חמורה, כיוון שעל זהות אנשים אינם מוכנים להתפשר; על זהותם הם נלחמים. זהותם, השתייכותם, היא הדבר היקר להם מכל.

על עמדה פוליטית אנשים מתווכחים, מנסים לשכנע, מכבדים את היריב, מצביעים, מכבדים את התוצאות, פתוחים להשתכנע. כאשר העמדה הפוליטית מגדירה זהות, היא הופכת סכנה.

הגיוני מאוד שילדיו של עבריין, יאמינו בחפותו ויאמינו שהמשטרה תפרה לו תיק, והשופט מושחת. הרי הוא אבא שלהם. הם אינם יכולים שלא להזדהות עם אבא שלהם. אי אפשר לצפות מהם לאובייקטיביות, כי זו זהותם, זו השתייכותם.

לא כן כאשר מדובר באזרחים כלפי מנהיג פוליטי. מן הראוי שאזרחים יגלו בגרות, ידרשו ממנהיגיהם טוהר מידות, כיבוד החוק ויושרה, ואם לא ינהגו כך – יחליפו אותם. הם ידרשו זאת בעיקר מן המנהיגים שהם תומכים בהם, שלהם הם נתנו את קולם, כיוון שהם בחרו בהם על מנת שישרתו את הציבור בנאמנות. הם הראשונים שיתבעו את חקר האמת, אם יש חשדות נגד המנהיג שבחרו.

כאשר העמדה הפוליטית הופכת לזהות, להשתייכות, לשבט, למשפחה מורחבת – המנהיג הופך לאבא. ואבא תמיד צודק. ואם אבא עבריין – סימן שתפרו לו תיק, והמשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מתנכלים לו.

תופעת "הוא זכאי" של מעריצי אריה דרעי, הצטיירה כהתנהגות של מגזר שטרם התחבר לישראליות ורואה עצמו נדחה, לא שייך. ואילו היום נתניהו הפך את התופעה השולית הזאת למיינסטרים. הצלחת פולחן האישיות שלו הביאה למצב שמחנה תומכיו נוהג באופן בלתי אזרחי – מעריץ אותו ללא תנאי, נותן לו ייפוי כוח לעשות ככל העולה על רוחו, מציב אותו מעל החוק, ומאמין לתאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים".

וידוי

על ציר השמאל-ימין בנושאים חברתיים כלכליים, אני נוטה ל"שמאל".
על ציר השמאל-ימין בנושאים מדיניים ביטחוניים, אני נוטה ל"ימין".

ואני מתנגד לנתניהו.
אני מעריך מאוד את הישגיו המדיניים ואת תרומתו המשמעותית לביטחון המדינה ולמעמדה הבינלאומי.
בדרך כלל אני תומך במדיניות החוץ והביטחון שלו, בוודאי בנושאים כמו הגרעין האיראני, התבססות איראן בסוריה, המדיניות הישראלית כלפי "האביב הערבי" בכלל ומלחמת האזרחים בסוריה בפרט, מבצע "צוק איתן". ובדרך כלל הביקורת שלי על מדיניות החוץ והביטחון שלו היא דווקא מ"ימין" – התנגדותי לעסקת שליט, להסכם הפיוס עם טורקיה, למדיניות ההכלה של טרור ההצתות ועוד.

אבל אני מתנגד להתנהלותו הבלתי מוסרית, המושחתת, המסואבת, ללא קשר לשאלה האם הוא גם עבריין פלילי. בסוגיה הפלילית עומדת לו חזקת החפות ואני סומך על רשויות החוק והמשפט בישראל, שהם פועלים על פי החוק, ללא משוא פנים, ויפסקו על פי ראיות. ובעיקר אני מתנגד למלחמת החורמה שלו במדינת החוק, במשטרת ישראל, בפרקליטות, בבתי המשפט; את הניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק, את ההסתה שלו נגד הנשיא, נגד המפכ"ל לשעבר, נגד פרקליט המדינה, נגד כל איום פוליטי אמתי או מדומה (סער למשל); את השיסוי שלו כלפי מי שמתנגד לו (גנץ הפדופיל המעורער בנפשו שלא יודע להגן על הסמארטפון שלו ונתון לסחיטה) ואת כישרונו לשקר בלי להניד עפעף.

אני רואה בו איום תרבותי על החברה הישראלית.

ולכן איני אלא סס0מולן מניאק.

כיוון שאיני ביבי, לא נותר אלא לקבוע שאני טיבי.

* "שישי בגולן"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s