צרור הערות 14.4.19

* הבחירה שלי – כאשר בוגי יעלון החליט לפרוש מן הממשלה, מן הכנסת ומן הליכוד והודיע שיקים מפלגה חדשה ויתמודד על הנהגת המדינה, יצרתי אותו קשר והצטרפתי אליו. ככל שהכרתי אותו הערכתי אותו יותר (אף שיש לי עליו גם ביקורת, שאותה השמעתי באוזניו). סוף סוף, לראשונה מאז הדרך השלישית הייתה לי מפלגה שמבטאת את השקפת עולמי, שאני חש שהיא מייצגת אותי. הצטרפתי לתל"ם ואף רציתי להתמודד מטעמה לכנסת, אך לצערי לבסוף יעלון העדיף מועמדים אחרים.

כשיעלון פרש, הייתה לו בסקרים תמיכה של למעלה מ-20 מנדטים. במקום למנף זאת להקמת מפלגה ומיצוב עצמו כאלטרנטיבה לנתניהו, הוא נאלם דום ונעלם מן השטח לתקופה ארוכה. הוא לא הקים בפועל מפלגה. וכך הלך ודעך בתודעת הציבור, עד שדיבורי עיתונאים על כך שלא יעבור את אחוז החסימה היו לנבואה שהגשימה את עצמה בסקרים. במקום חיבור של מפלגות המרכז, שמתכנסים סביב תל"ם ויעלון עומד בראש, וכולל מפלגות חברתיות ככולנו וגשר, קיבלנו את כחול לבן.

וכחול לבן, אם להודות על האמת היא… לא לנער הזה התפללתי. לא מן הבחינה הפרסונלית ולא מן הבחינה האידיאולוגית. ואם חשבתי שלראשונה מאז הדרך השלישית יש לי מפלגה שאתמוך בה בלב שלם, התבדיתי, לצערי. לצערי, שוב נאלצתי להצביע לברירה בין האפשרויות הנתונות. ובין האפשרויות, נתניהו נתן עוד ועוד סיבות לתמוך במי שיעמוד נגדו. בנוסף למלחמתו במדינת החוק, לניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה, הוא גם פעל במרץ להצלת התועבה הכהניסטית, כדי להכניס לכנסת את החוליגנים מעריצי ברוך גולדשטיין, כיוון שהוא סומך על תמיכתם בכל חקיקה שלו שתעמיד אותו מעל החוק.

הצבעתי לכחול לבן. למרות כל ההסתייגויות, ההצבעה הייתה ללא היסוס. ראיתי בה הגנה על מדינת החוק מול הניסיון להחריב אותה. וראיתי בה גם תמיכה ברשימה שתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, בעקרונותיה אני מאמין ואני תומך במנהיג שלה – היא חלק ממנה, שתכנס דרכה לכנסת ותהיה הנציגות האמתית שלי.

* כישלון והישג – המטרה שלשמה קמה כחול לבן היא להחליף את השלטון ולהרכיב ממשלה. המטרה הזאת לא הושגה. זאת השורה הראשונה והתחתונה של הבחירות. כל השורות שאכתוב אחרי המשפט הזה, נכונות ככל שתהיינה, אינן משנות את העובדה הזאת. אך חשוב לראות את התמונה המלאה.

ההישג של כחול לבן הוא גדול מאוד. חיבור של שלוש מפלגות, שתיים מהן חדשות לגמרי, התארגן תוך פחות מחודשיים, זכה לתמיכה אדירה של למעלה ממיליון אזרחים והגיע לשוויון עם הליכוד. כחול לבן עשתה זאת למרות מסע הסתה וביוש (שיימינג) שלוח רסן נגד הנהגתה והעומד בראשה, מצד נתניהו.

הוכח שהאלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו היא המרכז, ולא מפלגות השמאל, הדבקות בדרך מדינית שכשלה ואבד עליה כלח. אולם כחול לבן לא הצליחה למשוך את קולות הימין הממלכתי, שדוגל בהשקפת עולם ניצית אך גם בממלכתיות, טוהר מידות וניקיון ציבורי. היא לא הצליחה להטמיע בתודעת הציבור הזה את היותה מפלגת מרכז, או ליתר דיוק, נתניהו הצליח להטמיע בתודעת הציבור הזה את הטענה שכחול לבן היא עוד מפלגת שמאל.

היו לא מעט טעויות בקמפיין כחול לבן, ובראשן הרוטציה. התנגדותי הנחרצת לרוטציה אינה פרסונלית אלא עקרונית. מפלגה שמס' 2 שלה אינו מוכן להיות חלק ממנה בלי רוטציה, תתקשה להציג את המסר של "ישראל לפני הכל". מפלגה שאינה עומדת באופן מלא אחרי מועמדה לראשות הממשלה לקדנציה מלאה, תתקשה להעביר את מועמדותו בקרב הציבור. ומפלגה שמציגה כמועמדה לראשות הממשלה אדם חסר ניסיון פוליטי, ומכריזה שתחליף אותו אחרי השנתיים שבהן ילמד את תפקידו, פוגעת בעצמה. לא בכדי, יריבי כחול לבן מימין ומשמאל האירו בזרקור ענק על הרוטציה, בעוד כחול לבן הסתירה אותה. אני מאמין שהרוטציה עלתה לכחול לבן בשלושה מנדטים לפחות.

הבחירות אינן בחירות לשלטון אלא בחירות לכנסת. כחול לבן קיבלה אמון מלמעלה ממיליון אזרחים, וסיעתה הגדולה תשרת בכבוד בתפקיד הממלכתי והדמוקרטי המכובד, של הובלת האופוזיציה בכנסת.

* אופוזיציה לוחמת וממלכתית – במציאות אחרת, הייתי תומך בממשלת אחדות לאומית. אולם אני מתנגד בתוקף לאפשרות שכחול לבן תצטרף לממשלה בראשות נתניהו, שעל ראשו תלוי כתב חשדות על שוחד ויתכן שחקירות על חשדות נוספים.

במערכות הבחירות שבהן בגין הפסיד, הוא נהג לומר: "נשרת את עמנו באופוזיציה". על כחול לבן להיות אופוזיציה לוחמת וממלכתית.

אופוזיציה לוחמת בשחיתות, בניסיון להחריב את מדינת החוק, בניסיון להעמיד את נתניהו מעל החוק, בהסתה נגד רשויות החוק, המשפט והצדק.

אופוזיציה ממלכתית, במובן של הימנעות מלהיות אופוזיציה לשם אופוזיציה, אלא אופוזיציה שמתייחסת באופן ענייני לכל מעשיה של הממשלה, מתנגדת לפעולות והחלטות שגויות ותומכת בפעולות והחלטות נכונות, בכל התחומים.

* האם תיתכן ממשלת אחדות – חנוך דאום ואביב גפן פרסמו ב"ידיעות אחרונות" מאמר משותף שכותרתו "ישראל רוצה אחדות". יש יופי בעצם החיבור של אדם המזוהה כשמאל ואדם שמזוהה כימין למען מטרה משותפת, ובוודאי למטרת אחדות לאומית. חנוך דאום הוא אדם מתון וזה לא מפתיע. גפן הפתיע אותי, כי אמנם הוא התמתן מאוד לעומת צעירותו בשנות ה-90, אך עדין הוא נתפס בעיניי כקיצוני; בוודאי לא כמי שמזוהה עם מונחים כמו אחדות לאומית.

השניים הציגו את עמדתם לא רק כעמדה פרטית, אלא כעמדה שלדעתם מייצגת את הציבור. זו, כמובן, טענה שמחייבת הוכחה. איני בטוח בה, אך גם לא שולל אותה, כי גם אני שומע קולות רבים התומכים בממשלת אחדות. אני שומע זאת מאנשים מכל הזרמים. אני שומע אנשי שמאל שרוצים ממשלת אחדות שתציל אותנו מממשלה שתלויה בסמוטריץ' ובחרדים. מצד שני, אני שומע אנשי ימין שרוצים ממשלת אחדות שתציל אותנו מממשלה שתלויה ב… סמוטריץ' ובחרדים.

קראתי את המאמר והזדהיתי כמעט עם כל הכתוב בו. בסיטואציה אחרת בוודאי הייתי כותב מאמר כמותו. אך בסיטואציה הנוכחית, זה רעיון בלתי סביר, בעיניי. אני רואה רק שתי דרכים אפשריות להצטרפות כחול לבן לממשלת אחדות. אפשרות אחת היא שאחרי השימוע יכריז היועמ"ש שנתניהו זך וטהור, ישר כשלג וצח כסרגל, וכל כתב החשדות נגדו היה טעות מצערת ויגנוז את כל כתבי האישום. אפשרות שניה היא, שנתניהו יתפטר בעקבות הגשת כתב אישום נגדו והליכוד יבחר מועמד חלופי. שתי האפשרויות הללו נראות לי דמיוניות.

האם אני בטוח שעמדתי בנושא הזה היא עמדת כחול לבן? לא. במיוחד אחרי הידיעה של אמנון אברמוביץ' על יוזמה כזו של לפיד, באמצעות ליברמן. לא שאני מאמין לכל מה שאברמוביץ' אומר, אבל לעתים דבריו נכונים.

* האופק של כחול לבן – רבים שואלים לדעתי, האם יש אופק ארוך טווח לכחול לבן. אביע את דעתי, ואין היא מחייבת אלא אותי.

כחול לבן לא קמה כבלוק טכני, כדי להתפרק אחרי הבחירות. היא קמה מתוך רצון וכוונה לחיבור ארוך טווח. אולם היא קמה כחיבור בין מפלגות עצמאיות, שתמשכנה לשמור על עצמאותן.

כך היו גם הליכוד והמערך. גח"ל (גוש חרות ליברלים), שהיה הרוב המוחלט בין מרכיבי הליכוד, קם ב-1965. הליכוד במתכונתו המורחבת קם ב-1973. חטיבות הליכוד התלכדו למפלגה אחת ב-1988, כלומר 23 שנים אחרי הקמת גח"ל ו-15 שנים אחרי הקמת הליכוד. המערך בין מפלגת העבודה ומפ"ם התקיים 15 שנה, מ-1969 עד 1984.

מרכיבי כחול לבן עשויים להישאר כגוש אחד המורכב ממפלגות שונות לאורך שנים רבות. הוא יכול להתאחד למפלגה אחת במוקדם או במאוחר. והוא יכול להתפלג למפלגות השונות.

אף שהפערים בתוך כחול לבן קטנים יותר מהפערים שהיו בליכוד ובמערך, הם עדין גדולים. אני בעד ניסיון להמשיך לאורך זמן את קיומה של כחול לבן, אך הערכתי היא שלא כך יהיה. נדמה לי, שהדבק האידיאולוגי אינו חזק, ויש פער לפחות בין תל"ם לשתי המפלגות השוּתפוֹת, שעלול לערער את השוֹתפוּת.

אני, מכל מקום, חותר ופועל לכך שתל"ם תתחזק ותתעצם כמפלגה עצמאית, הן כדי להיות ערוכה לפילוג אפשרי בעתיד הקרוב או הרחוק, והן כדי להגביר את השפעתה בתוך "כחול לבן", כל עוד היא קיימת.

תקוותי היא, שכחול לבן תאריך ימים, ותאמץ בהדרגה את השקפת העולם של תל"ם, המבוססת על הבנה ריאלית של המציאות, ואינה שוגה בחלומות.

* קווים אדומים – סיעת כולנו, בראשות כחלון, תמליץ על נתניהו לראשות הממשלה. אין בכך ספק, כיוון שכך היא התחייבה לבוחריה. ונתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. אולם כחלון התחייב גם להיות ימין שפוי. חובת ההוכחה עליו.

על כחלון להציב קווים אדומים ברורים: לא לחוק הצרפתי. לא לחוק החסינות נוסח סמוטריץ'. לא לשום קומבינה שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות לנורמה.

למרבה הצער, כולנו אינה לשון המאזניים. לנתניהו יש ממשלה גם בלעדיה (בהנחה שליברמן הבלתי צפוי לא יפתיע וישאר באופוזיציה, כפי שעשה ב-2015). אך עליה לעמוד על קווים אדומים מוסריים אלה, כחובה מוסרית.

ואני מקווה מאוד שהידיעות על כך שכחלון עומד להפנות עורף לבוחריו ויצטרף לליכוד יתבררו כעורבא פרח.

* ראש הממשלה שלי – ראש הממשלה שלי הוא בנימין נתניהו. לא בחרתי בו, לא רציתי שיבחר, מתחתי עליו ביקורת חריפה ועוד אמתח ביקורת כזאת. אבל הוא ראש הממשלה שנבחר בידי רוב הציבור. ואני מאחל לו הצלחה, כיוון שהצלחתו היא הצלחתה של מדינת ישראל.

ולמה כתבתי את המובן מאליו? כי אני זוכר קמפיין נואל ובזוי, לפני כשנתיים, תחת הכותרת המכוערת "הוא לא הנשיא שלי". קמפיין הסתה מבית המדרש של נתניהו, נגד נשיא המדינה, ובעצם נגד הממלכתיות שהוא מייצג.

באווירה כזאת, שבה נשברים ערכי יסוד, הדברים המובנים מאליהם, כבר אינם מובנים מאליהם, וחשוב לציין אותם. כן, אני שומע אמירות דומות, גם אם לא באותה עוצמה, נגד נתניהו. גם הן מגונות.

* אידיוט שימושי – אמנון (איתרוג) אברמוביץ' אמר "בצחוק" בערוץ 12 שאם נתניהו ימנה את יריב לוין לשר המשפטים, הוא יכניס את עצמו לכלא. דברי הבל ובלע, השמצה גסה ונתעבת על מוסדות החוק והמשפט בישראל. אח"כ, מה הפלא שנתניהו וחסידיו, בצדק מבחינתם, יצטטו את השטות הזאת עוד שנים, כ"הוכחה" לתאוריות הקונספירציה שלהם על "מדינת העומק" המדומיינת, שתופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל את השלטון? ומה הוא יסביר? שזה היה "בצחוק"?

* התפתחות טבעית – מי שמינה ב-2015 את מירי רגב לשרת התרבות, עלול למנות לתפקיד ב-2019 את קפטן ג'ורג'.

* ממשיכים להסית – בוועדת הבחירות המרכזית ישבו נציגי כל המפלגות. איש מהם לא פקפק כהוא זה ביושרתו ובהגינותו של יו"ר הוועדה, השופט מלצר. זה לא הפריע לתעשיית השקרים וההסתה, להפיץ לאורך כל מערכת הבחירות פשקווילים המזכירים שמלצר היה מועמד ופעיל במפלגת העבודה, כאילו מדובר בכתם שפוסל אדם מלהיות שופט. וכך הם רמזו שהוא אינו פועל כשופט, אלא כנציג הססס0מול, כחלק מ"מדינת העומק" המדומיינת. ועכשיו, אחרי שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה, שוב גל עכור כזה. כאילו העובדה שהימין החדש לא נכנס, אינה כיוון שחסרו לו קולות, אלא כיוון שהשופט מלצר בלע כמה אלפי פתקים של הימין החדש, כדי למנוע ממנו להיכנס לכנסת. מערכת ההסתה, הביוש והשקרים ממשיכה לעבוד.

* אינו משלים עם המציאות – בנט ממתין לקולות הימאים.

* יותר מאלפיים איש – שמעתי שיותר מאלפיים איש (!) יותר מאלפיים (!!!) איש, בחרו באורן חזן. אז נניח שחצי מהם חמדו לצון. אז יותר מאלף איש (!) בחרו במוקיון הזה. לא יאומן כי יסופר.

* מתי נכתב הפשקוויל – הפשקוויל של רוגל אלפר בגיליון שבת של "הארץ" היה שוב נגד גנץ. אחרי שבעבר הוא כבר כינה אותו נאצי, פשיסט, לאומן ואיש הדמים, הפעם הוא דיקלם את התעמולה של נתניהו וטען שגנץ אינו שפוי.

אני יודע על המאמר הזה משהו שלא כתוב בו. הוא נכתב לפני יום חמישי ב-22:00. איך אני יודע? כי אחרת, הוא היה כותב פשקוויל של שמחה לאיד על התרסקות "בראשית" וסונט במיזם הראווה המגלומני, שמבטא את היהירות, שגעון הגדלות, הלאומנות והפשיזם של הישראליות, השנואה עליו.

* נשק יום הדין – נשק השביתה נועד להגן על פועלים מדוכאים ומנוצלים, מפני עריצותו של בעל הבית. האתוס הסוציאליסטי של קדושת השביתה, עוצב בתקופה שהמוני הפועלים היו כמעט במעמד של עבדים, ללא זכויות, בשכר רעב, ללא הגבלת שעות עבודה, ללא הכרה בזכויות בריאות, שבעל הבית יכול לפגוע בהם, להכות אותם, לפטר אותם בלי להניד עפעף וללא כל פיצויים. הרעיון היה, שיותר משהעובדים תלויים במעסיק, המעסיק תלוי בהם. בלעדיהם, הוא לא ירוויח. ולכן, כדי להגן על זכויותיהם ועל כבודם האנושי, יתארגנו הפועלים ויהפכו את השביתה כנשק מגן נגד הניצול. המעסיק יידע שאם הוא יפגע בהם – בידיהם כוח לפגוע בו במקום החשוב לו ביותר – בכיסו.

היום יש מעט שביתות במגזר הפרטי. רוב השביתות הן במגזר הציבורי. במגזר הציבורי המעסיק הוא הציבור. ולכן מי שנפגע, אינו בעל הבית, אלא הציבור. והוא נפגע, כי הוא הצרכן של השירותים הציבוריים. ובדרך כלל, מי שנפגע יותר, הם החלשים ביותר בחברה. החולים הם הנפגעים בשביתת רופאים. כאשר עובדי העירייה שובתים, בשכונות הפאר מוצאים פתרון דרך העסקת קבלנים, ובשכונות העוני האשפה נערמת ברחובות ומסכנת את בריאות הציבור וכד'.

יש אצלנו יד קלה מידי על הדק השימוש בנשק השביתה. אין לפגוע בזכות השביתה, אך יש לראות בה נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא רק כשכלו כל הקיצין. ובכל מקרה, גם במלחמה יש כללים, קל וחומר במאבק מקצועי. שביתות פתע פראיות, במסווה של "מחלות" מסתוריות, ברכבת שהיא מונופול, תוך פגיעה בציבור הנוסעים, בחיילים החוזרים הביתה לשבת וכד', היא שימוש נואל בנשק השביתה. שימוש כוחני כזה הופך את החברה לג'ונגל שבו כל דאלים גבר. אפשר לכנות זאת סוציאליזם חזירי.

מן הראוי שכל הגורמים במשק – הממשלה, המעסיקים והעובדים, ינהגו באחריות, בהתחשבות, בהגינות, ויגיעו להבנות ולהסכמות בלי לפגוע בציבור.

* פטריוטי – מידי שנה, זו השנה ה-14, נערך המסע "נפגשים בשביל ישראל", לזכר חללי אסון המסוקים וכלל חללי מערכות ישראל. את המסע יזמה ומובילה משפחת אופנר, שבנה אבי נפל באסון המסוקים. זהו מסע מאילת עד האנדרטה לזכר חללי אסון המסוקים סמוך לשאר ישוב, שבמרכזו קבוצה שהולכת לאורך המסלול כולו, ובדרך מצטרפים אנשים וקבוצות ליום אחד או לימים אחדים. המסע משותף לחילונים ודתיים, אנשי שמאל וימין, ובמרכז כל יום, נערכת סדנת שיח משותפת, בחברותות קטנות, סביב נושאים מסוימים.

מאז השנה השניה, בכל שנה אני נוטל חלק ובמשך מספר ימים אני עורך ומנחה את הסדנאות, על פי נושאים שאני בוחר מתוך הנושא השנתי, שנקבע מדי שנה. השנה הצלחתי לפרגן לעצמי רק יום אחד, שנערך ביום חמישי.

הלכנו לאורך מסלול של כ-18 ק"מ, חלקם במים, מחרבת חוממה שבהר מירון, דרך נחל צבעון ונחל דישון עד מושב דישון. הגליל כעת בשיא תפרחתו, בשלל צבעים – נוריות, אירוסים ועוד ועוד. נחל דישון זורם כולו – הפך השנה לנחל איתן; מימיו צלולים וצוננים. אני לא ראיתי אותו כך מעולם.

הנושא השנתי הוא "מסע שורשים". מידי יום עוסקים בעדה מסוימת מעדות ישראל. אני בחרתי לא לעסוק בעדה, אלא להציב סימן שאלה על עצם הנצחת העדתיות. הכותרת שבחרתי ללימוד היא "יחד שבטי ישראל". הדיון עסק במתח בין השבטיות והיחד. בדף המקורות לסדנה הבאתי טקסטים מן התנ"ך, בן גוריון, אסף ענברי, רועי חסן ורוני סומק.

השיר של רוני סומק שאתו סיימנו את הסדנה, הוא "שיר פטריוטי", שמיטיב לתאר, דווקא באמצעות הסטריאוטיפים השליליים על העדות השונות, כיצד החלוקה העדתית הולכת והופכת לא רלוונטית, כיוון שהאהבה והמשפחה גוברים עליה, ויוצרים יחד יהודי ישראלי על-שבטי. ולכן, זהו שיר פטריוטי, כשמו.

אֲנִי עִירָקִי פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה
וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.
אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,
אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה
שֶׁל בַּעֲלָהּ.

הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג
מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.
כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל
שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.

כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף.

* אני מתאים? – לפני מערכת הבחירות הזאת, החלטתי לקפוץ לחיים הפוליטיים ולרוץ לכנסת מטעם תל"ם. הדבר לא הסתייע, כיוון שלא הוצבתי במקום ריאלי ברשימה לכנסת.

התגובות שקיבלתי על אי בחירתי, היו משני סוגים. האחד, היה בנוסח של "חבל, מה שהפוליטיקה צריכה זה בדיוק אנשים כמוך". האחר היה בנוסח של "הכנסת הפסידה אבל אתה הרווחת". ובמילים אחרות, כנראה שאינך מתאים למערכת הפוליטית.

אצטט את אחת התגובות ברוח זו: "יכולת להיות פרלמנטר מדהים. אך פוליטיקה זה לא בשבילך. אל תצטער… למרות היותך כל כך מעורב ואכפתי ובעל דעה – לא סתם נתיב חייך הרחיק אותך משם".

יכול להיות שהם צודקים. את התגובה האחרונה, למשל, קיבלתי ביום שבו הוחלט על הסכם הרוטציה בין גנץ ללפיד. לא יכולתי שלא לכתוב מכתב לחבריי בתל"ם, השכם בבוקר עם קבלת הידיעה, שבו תקפתי בחריפות את ההסכם והסברתי מדוע רוטציה היא ההיפך מן האלטרנטיבה הממלכתית שעלינו להציג. וחשבתי, שאולי הנאמר לי נכון? אולי איני מתאים?

אני בטוח שלא היה לי קל בחיים הפוליטיים, אך בכל זאת אני מצטער שאיני שם.

* הקו האדום – כאשר החלטתי להיכנס לחיים הפוליטיים, התלבטתי ביני לביני איך אעמוד בדרישות של החיים הללו, כמו משמעת סיעתית וקואליציונית, הצו "לא לירות בתוך הנגמ"ש", משמעת קמפיין וכד'. הרי במשך עשרות שנים אני כותב ככל העולה על רוחי, ללא כל משוא פנים, ללא כל מחויבות לפוליטיקאי או למפלגה. לא אחת מתחתי ביקורת חריפה על פוליטיקאים שאני תומך בהם ושיבחתי יריבים. איך אנהג כפוליטיקאי?

קבעתי לעצמי כללי התנהגות וקו אדום. ברור שהמשמעת תחייב אותי לפשרות, ואין ספק שהיא לא תאפשר לי לומר ולכתוב כל העולה על דעתי. אולם דבר אחד לא אעשה – לא אומר ולא אכתוב דבר שאיני מאמין בו. יתכן שאמנע מלומר דברים שאני חושב. יתכן שאשתוק, באופן פומבי, בדברים שבדרך כלל הייתי מציף. סביר להניח שאצביע לא פעם בניגוד לדעתי (אלא אם כן מדובר בסוגיה מצפונית, שאיני יכול לעשות בה שקר בנפשי). אך לא אומר דברים שאיני חושב שהם נכונים, שאינם מבטאים את השקפתי.

למגינת לבי, כידוע, לא נבחרתי לרשימה ולא נכנסתי לחיים הפוליטיים. ואף על פי כן, כחבר במפלגת תל"ם ובהנהגתה, ראיתי את עצמי מחויב גם בתקופת הקמפיין, ולא רציתי לפגוע בו. אך על העיקרון הזה – שמרתי. כל מילה שכתבתי ואמרתי במהלך הקמפיין, היא מילה שאני מאמין בה (או לפחות האמנתי בה בזמן שכתבתי אותה). אך יש דברים שנמנעתי מלהתייחס אליהם, או שהתייחסתי אליהם במשורה. לא אמרתי מילה לזכותו של אשכנזי, בכל הקשור לפרשת אשכנזי (את דעתי בנדון כתבתי פעמים רבות בעבר). לא כתבתי מילה בעד רעיון הרוטציה, ואף כתבתי רשומה קצרה שבה הפניתי את הקוראים המעוניינים לדעת את עמדתי, לדברים שכתבתי על הסכם הרוטציה בין הרצוג ללבני ב-2015. העליתי את סימני השאלה שלי בנוגע לפרשת הצוללות, וברור לי שיש בה הרבה סירחון, אך נמנעתי מלבקר בפומבי את "כחול לבן", ובמיוחד דווקא את יעלון שבו אני מאמין ואותו אני מעריך במיוחד, שהפכה את סימני השאלה לסימני קריאה. ואין אלו הדוגמאות היחידות. איני רוצה ואיני יכול לומר דבר שאיני מאמין בו. לשמחתי, יש לי גם ערוצים פנימיים לבטא את מה שאיני יכול לומר בפומבי.

* ביד הלשון

גוש חלב – גוש חלב הייתה עיירה יהודית גדולה וחשובה, בירת הגליל העליון בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ונשמר בה רצף חיים יהודי עד המאה ה-19. בכפר מצויים שרידים של שני בתי כנסת, בית קברות, כתובת בעברית המציינת את ישיבת גאון יעקב. על פי המסורת, גוש חלב היא עיר מוקפת חומה מתקופת יהושע בן נון. הדמות המפורסמת ביותר שיצאה מן הכפר היא יוחנן מגוש חלב, ממנהיגי המרד הגדול.

מה מקור השם? לכך יש שתי גרסאות. האחת, היא שהחלב הוא סמל של פריון ועושר, כמו בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש", והדבר מעיד על עושרה של גוש חלב והשגשוג הכלכלי של תושביה. על פי הגרסה השניה, מקור השם הוא סלעי הגיר הלבנים על הגבעה שעליה שוכנת העיירה.

על שרידי העיירה נבנה הכפר הערבי ג'ש, המשמר בשמו את שמו המקורי. רוב אוכלוסייתו של ג'ש נוצרית מארונית ומיעוטה מוסלמית.

* "חדשות בן עזר"

מחשבה אחת על “צרור הערות 14.4.19

  1. אני נותן ל"כחול לבן" לכל היותר שנה עד שתיתפרק
    למרבה הצער יש אנשים שרואים פחיתות כבוד בתפקיד ח"כ (( ליבני היא הגוגמא הכי מובהקת לא עדתה כלון כח"כ וחיפשה תפקיד).
    אני לא מאמין שגנץ ואשכנזי מוכנים להיות ח"כ לכן לאחר זמן קצרב"מדבר" האופוסציה יפרשו
    ( בקשר ליעלון ולפיד אני לא יודע אבל הם לא ישארו יחד)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s