בראשית הפרק אומר משה לבני ישראל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם. וְלֹא נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
השילוב בין הפסוקים הללו מעניין מאוד. מצד אחד, מתאר משה את הניסים האדירים שבני ישראל ראו במו עיניהם. וכבר אמר המדרש שמה שראתה שפחה על הים, לא ראה יחזקאל בן בוזי בחזונותיו.
ומיד אח"כ הוא אומר להם שאלוהים לא נתן להם עיניים לראות ואוזנים לשמוע. אז איך הם ראו כל אשר עשה ה' לעיניהם, אם לא היו להם עיניים לראות?
יש שתי רמות של ראיה. יש ראיה טכנית – היכולת לראות את התמונה. יש ראית עומק – היכולת להבין את מה שראינו. משה אומר להם שהם לא הבינו לעומק את מה שראו, כי לא הייתה להם יכולת כזאת.
וכאשר הוא אומר שאין להם את היכולת הזאת עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אפשר להבין זאת בשני אופנים. אפשרות אחת, היא לאמר להם שעדין אין להם את היכולת הזאת. אפשרות שניה, היא שעד עתה לא הייתה להם היכולת, ומעתה ואילך יש להם.
אני מבכר את האפשרות השניה. משמעותה היא, שארבעים השנים במדבר היו סדרת חינוך לעם ישראל, שאיפשרה להם לקלוט ולהבין לעומק את המציאות. אלה שראו את הנסים בעיניהם ולא הבינו אותם לעומקם כבר מתו. צאצאיהם, שלא ראו בעיניהם את המסות הגדולות, ראו אותם בעיני רוחם, והבינו אותם היטב.
לכן הם ראויים לכבוש את ארץ ישראל ולהתנחל בה, ולחיות חיי חרות.
* 929
הבלוג של אורי הייטנר 