משענת קנה רצוץ

דונאלד טראמפ רץ לנשיאות תחת שתי סיסמאות: "אמריקה תחילה" ו"להחזיר את אמריקה לגדלותה". הבעיה היא שיש סתירה מהותית, מניה וביה, בין הסיסמאות. "אמריקה תחילה" היא סיסמתם המסורתית של הבדלנים בארה"ב לדורותיהם, כולל בתקופת מלחמת העולם השניה; אלה שיצאו נגד ההצטרפות של ארה"ב למלחמה בנאצים, כי "אמריקה תחילה". לעומת זאת, החזרת אמריקה לגדולתה, אינה יכולה להתפרש אלא לגדולתה כמעצמת-על. היותה מעצמת-על, נושאת בחובה אחריות עולמית, והיא היפוכה של הבדלנות.

החלטתו של טראמפ על הוצאת כוחות ארה"ב מסוריה, מבטאת מחויבות להבטחת-הבחירות "אמריקה תחילה". ניתן להבין את גישתו ש"ארה"ב לא צריכה להיות השוטר של המזה"ת". אני יכול בהחלט להזדהות עם האזרחים האמריקאיים שאינם רוצים לראות חיילים חוזרים בארונות ממלחמות שאינן על הגנת גבולותיה של ארה"ב. זה לגיטימי, אך המשמעות ברורה – ויתור על האתוס הלאומי של ארה"ב כמעצמת-על.

וכשארה"ב מוותרת על מעמדה, אין ואקום. את הוואקום תופסת רוסיה, בראשותו של פוטין, החולם חלומות על גדולתה של רוסיה כמעצמת-על, בהנהגתו.

איזה אינטרס רוסי גלום בדבקות המוחלטת של רוסיה במשטרו של אסד? מדוע היה אכפת כל כך לפוטין, שאסד יישאר בשלטון בסוריה, בכל מחיר? מדוע הוא דבק בו גם כאשר דומה היה שקריסת שלטונו קרובה? מדוע הוא תמך, בלי למצמץ, בטבח ההמוני של אסד במאות אלפים מבני עמו, ובהפעלת נשק בלתי קונבנציונלי נגד אזרחים סוריים? מדוע הוא שלח את את צבאו להציל את שלטון אסד, והפעיל את חיל האוויר שלו למתקפות המרושעות על ערים סוריות שהיו בשליטת המורדים?

כמובן שלא סוריה מעניינת אותו, אלא רוסיה. הוא נהג כפי שנהג, כי האמין שהדבר מחזק את מעמדה של רוסיה במזה"ת ובעולם. כדי להבין זאת, כדאי לחזור 8 שנים אחורה, למהפכה העממית בכיכר תחריר וברחבי מצרים. הרודן המצרי מובארק היה בן בריתה של ארה"ב, לכל אורך שנות שלטונו העריץ. הוא היה המוצב הקדמי של ארה"ב במדינות ערב. כאשר מובארק נקלע לצרה, נשיא ארה"ב אובמה הפנה לו עורף ונטש אותו. ניתן להבין את חוסר רצונו של מנהיג העולם החופשי לתמוך בדיקטטור. ובסופו של דבר, גם אילו תמך במובארק, הדבר לא היה מציל אותו, כי השנאה העממית לשלטונו הייתה כה עזה, שתוצאת המהפיכה הייתה בלתי נמנעת (וכיוון שיש לאום מצרי, להבדיל מהעדרו של לאום סורי, מובארק לא יכול היה לבצע טבח כמו אסד). אולם בתודעה המזרח תיכונית, המסר לעמי ערב היה, שארה"ב היא משענת קנה רצוץ.

פוטין, בחושיו המחודדים, היטיב להבין זאת. הוא רצה להוכיח למדינות ערב ולמדינות העולם, שרוסיה אינה ארה"ב; היא אינה נוטשת את בעלי בריתה והיא מסייעת להם בכל מחיר. ואכן, כך הוא נהג.

אובמה הלך. טראמפ הוא נשיא מסוג אחר הנוקט דרכים אחרות, אך גם הוא, כמו אובמה, מפגין שארה"ב היא משענת קנה רצוץ. עזיבתה של ארה"ב את סוריה היא ההמחשה של עובדה זו. הפקרת הכורדים נקראת ביסודיות בכל רחבי המזה"ת, והאמון בארה"ב הולך ופוחת. מי שמתחזק ויתחזק כתוצאה מכך הוא פוטין.

לכן, הטענה שהשמיעו אישים כמו יו"ר ועדת החוץ והביטחון אבי דיכטר, ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין ואחרים, שההחלטה האמריקאית אינה משמעותית, כיוון שמדובר בסך הכל בכוח קטן של 2,000 חיילים, אינה נכונה. המשמעות הסמלית של ההחלטה, גדולה לאין ערוך מן המשמעות של סדרי הכוחות, והיא שהופכת את ההחלטה הזו לבעלת חשיבות אסטרטגית במערך הכוחות בסוריה ובמזה"ת.

מה משמעות ההחלטה למדינת ישראל? ישראל לא הזמינה את צבא ארה"ב, הצבא האמריקאי לא הגן על מדינת ישראל, ולהחלטה הזו אין כל משמעות ביטחונית ישירה ומיידית. אולם בראיה אסטרטגית, ישראל ניזוקה מהתחזקותם של אויביה המרים – איראן, סוריה וטורקיה, כתוצאה מן ההחלטה הזאת.

ישראל אינה צריכה לצאת בפומבי נגד החלטת ארה"ב, ולו בשל העובדה שבמאזן יחסי ישראל וארה"ב, תחת ממשל טראמפ, כף הזכות כבדה לאין ערוך יותר מכף החובה (ההכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין האיראני, הצבעתה של ארה"ב נגד הגינוי השנתי האוטומטי של ישראל באו"ם על שליטתה בגולן ועוד). אולם בערוצים הישירים, הבלתי פומביים, על ישראל לבטא את דאגתה ומורת רוחה מן ההחלטה, ואף לדרוש פיצוי שיחזק אותה ואת ביטחונה, בצעדים כמו הכרה של ארה"ב בריבונותה של ישראל על הגולן.

* "חדשות בן עזר"