דרשה לפרשת "מקץ" תשע"ט

קבלת שבת 7.12.18

השבת הזו היא שבת מיוחדת. זו שבת ראש חודש טבת וזו שבת חנוכה. וכמו כל שבת, יש לה התוכן הייחודי שלה – פרשת השבוע.

פרשת השבוע היא פרשת "מקץ", השלישית מבין חמש הפרשות שגיבורן הוא יוסף.

"יוסף בעל החלומות", כינו אותו בבוז ובשנאה אחיו. ואכן, חלומות, שלו ושל אחרים, היו נקודות הציון העיקריות ונקודות המפנה החשובות בסיפור חייו.

בנעוריו, היו אלה חלומותיו שלו, חלומות הגדלות של מי שהיה הבן המועדף על אביו, ובכך כבר עורר עליו את שנאת אחיו. אך הוא, כנראה לא מודע לשנאתם, או חסר אינטליגנציה רגשית לדעת כיצד להתמודד עם השנאה, התרברב באוזניהם בסיפור החלום שבו אלומת השעורה שלו מזדקפת במרכז השדה וכל שאר האלומות משתחוות אליה. בחלום השני 11 הכוכבים וכן השמש והירח, משתחווים לו. השמש והירח הם ההורים.

חלומות הגדולה הללו דרדרו את יוסף לאסון, כמעט למותו. השנאה העזה של אחיו אליו, הביאה להשלכתו לבור ולאחר מכן למכירתו לשיירת הישמעאלים שעשתה דרכה מצרימה.

החלומות הבאים היו חלומותיהם שכניו לכלא המצרי, שר האופים ושר המשקים, שסיפרו לו על חלומות שחלמו, והוא היטיב לפתור אותם – ואכן, פתרונותיו התגשמו. שר האופים הוצא להורג בתוך שלושה ימים ושר המשקים שוחרר מהכלא והוחזר למשרתו.

פתרון החלום הזה הביא למפנה בחייו. כאשר שרי פרעה, יועציו וחרטומיו, כשלו בניסיונותיהם לפתור את חלום פרעה, נזכר שר המשקים ביוסף, בעל הכישרון לפתור חלומות, והמליץ עליו כמי שיכול לפתור את חלום פרעה. וכך, פתרון החלום הביא לשחרורו מהכלא, כעבור שנתיים, ולצעד הבא, שיעלה אותו לגדולה.

חלומות פרעה היו על שבע שיבולים רזות שאוכלות שבע שיבולים שמנות ושבע פרות רזות שאוכלות שבע פרות שמנות. יוסף העניק פירוש אחד לשני החלומות – שבע שנות שובע ושפע תהיינה במצרים לאלתר ולאחריהן – שבע שנות רעב. הוא הציע דרך להתמודד עם המשבר – איסוף וריכוז עודפי מזון בשנות השפע וחלוקתם לעם בשבע שנות הרעב.

פרעה מינה את יוסף לניהול המשימה ולשם כך מינה אותו למשנה למלך. יוסף ניהל את המשבר בכישרון רב וביד רמה, הציל את ארצו והעניק סייע לשכנים. הוא היה לאיש החזק בעולם. ובעוצמתו, בסופו של דבר, הציל גם את משפחתו, משפחת ישראל, שהייתה לעם ישראל.

יש כאן פרדוכס מעניין, אך רב משמעות. חלומות הגדלות של יוסף, הביאו אותו לשפל תחתיות, לשנות סבל רבות. פתרונו לחלום פרעה אמנם הציב אותו בעמדה של גדולה, ובסופו של דבר אחיו אכן השתחוו אליו, אך הגדולה הייתה שירות הציבור, שירות העם, באמצעות דאגה לציבור ודאגה לעתיד. לא הייתה זו גדולה לשמה, אלא היא הייתה מכשיר למטרה גדולה.

יש מי שחלומותיהם הם חלומות המרוכזים בעצמם, בגדולתם והאינטראקציה בין החולם לסביבה היא של שליטה ואדנות. יש חלומות שמביאים אדם לנטילת אחריות על הכלל, להיות עילית משרתת. יוסף התנסה באלה ובאלה, והתורה מורה לנו בבירור, באמצעות סיפורו של יוסף, איזוהי הדרך הראויה.

מחשבה אחת על “דרשה לפרשת "מקץ" תשע"ט

  1. נהניתי לקרא ת המאמר ואני בהחלט מסכים עם רעיונו המרכזי, כי שירות הצבור והעם הנו שליחות עילאית וחשובה מאין כמוהו, בטח ובטח נכון יותר מהתרכזות ושירות ה"אני" .
    ברצוני להוסיף נקודת מבט נוספת, חדשה ועכשווית, שצריכה גם ללמד את מובילי מדינת ישראל לחשיבה ארוכת טווח בנוסף לזו קצרת הטווח.

    פרשת מקץ (בראשית מא – מד 17) – דברים שרואים משם לא רואים מכאן זריעת זרעי הפורענות במצרים

    פרשת מקץ(בראשית מא-מד 17) ופרשת ויגש(בראשית מד 18 – מז 27) מספרות בין השיטין על מקורות הפורענות בעם בני ישראל במצרים, והנחשפות לפני קוראי התנ"ך עם :
    " וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה"(שמות א 10-8).
    בספרי "ישראל המודרנית פוגשת תנ"ך", שאוטוטו עולה לאינטרנט בהדסטארט בפנייתי לכל קוראיי להיות שותפיי בהוצאתו לאור, אני צולל ומעמיק לנבכי פרשות אלה, מפרש מגלה וחושף את המסרים החבויים בתוכן, ומבין עד כמה פרשות מקץ ו- ויגש קשורות בעבותות לימינו שלנו, עם מסרים חשובים למנהיגי המדינה היהודית והדמוקרטית :
    " ספר בראשית עוסק בתקופת האבות ואילו ספר שמות עוסק בצעדיו הראשונים של עם בני ישראל. התורה מספרת מעט על תקופת הגלות במצרים וכמעט אינה מספרת דבר על תקופת היווצרות העם, שהיא תקופת המעבר מאבות לעם.
    שאלות רבות מתעוררות לגבי תקופה נעלמה זו, הן בגלל חוסר המידע והידע עליה והן בגלל השינויים הרבים לגבי מצבם ומעמדם של בני ישראל במצרים, החלים בפרק א בספר שמות.
    תקופת ירידתם של יעקב ובני משפחתו מצריימה והתיישבותם של ישראל ובניו בארץ גושן, והרפורמה האגררית שביצע יוסף במצרים יצרו מספר עובדות חיים, אשר היוו בתקופת שמות א מקורות שנאה לעם בני ישראל. שנאה זו נעוצה והנה תולדה של מצבם הכלכלי היחסי של יעקב ובני משפחתו ובמעמדם במצרים מזה, הטובים הרבה יותר מאלה של העם המצרי מנגד. מצבו של המיעוט העברי במצרים בתקופת יוסף אינו רק טוב לאין שיעור מזה של תושבי ארץ מצרים ובניה, אלא מצבם של בני מצרים הינו רע ביסודו, ההולך ומחמיר בתקופה זו.
    תהליך היווצרות מקורות השנאה לישראל במצרים כמו תחילת בניית תשתית השנאה שם, מתחילים במאבק הסמוי ובניגודי ההשקפות של יוסף ופרעה מלך מצרים לגבי אופן ירידתה של משפחת יעקב למצרים מזה, ומיקומה ומעמדה שם מזה.
    תוצאות הרפורמה האגררית בשנות הרעב מניעות את תהליך יצירת מקורות השנאה לישראל במצרים לעתיד לבוא, ואף מחזקות את תוצאותיו השליליות, מבחינתם של פרעה והעם המצרי.
    פיצול סיפור הרפורמה האגררית ותוצאותיה בתורה אינו מקרי ואף אינו תולדה כרונולוגית. פיצול זה (בראשית מא 57-33, מז 26-14) נותן לה משמעות ותוכן חדשים, ומעמיד באור חדש את השפעותיה היחסיות-הדדיות לגבי העם המצרי מחד גיסא ולגבי המיעוט העברי ישראלי הזר מאידך גיסא. הוא מכניס את גורם ההדדיות ע"י שיחלוף חוזר בתפקידם של סיפור העם המצרי מזה וסיפורם של ישראל ובניו ובני משפחתו מזה, כך שכל אחד מהם מתפקד פעם כרקע לסיפורו של האחר ופעם כסיפור על רקע של האחר.
    אפשר לראות כי סיפור הרפורמה האגררית בפרק מז אינו רק המשכו של זה המסופר בפרק מא, אלא הוא הסברו ופירוטו של האחרון. פרק מא מספר "וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב…וַתִּרְעַב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם… וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּהֶם, וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם…" (בראשית מא 56-54 ), אך אינו מסביר ואינו מפרט כיצד יוסף שבר להם את הרעב ולמי שבר, ואילו בראשית פרק מז בא ומסביר ומפרט כיצד עושה זאת יוסף, כיצד שובר יוסף את הרעב בכל ארץ מצרים ולמי הוא שובר את הרעב.
    השינויים לרעה וההידרדרות במצבו ובמעמדו של העם המצרי בתקופת הרפורמה האגררית של יוסף מתעצמים עם העמדתם היחסית והשוואתם לאלה של ישראל, כמו שצבע שחור בולט על רקע לבן וכמו שלבן בולט על רקע שחור.
    התקופה הראשונה לישיבתה של משפחת יעקב במצרים שהחלה מ "אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה"(בראשית מו 3), מירידתה מצרימה של כל משפחת ישראל לארץ גושן, היא תקופת שנות הרעב בכל הארץ, תספק לעם המצרי בעתיד מקורות שנאה לעם בני ישראל.
    מקורות והרגשות הקנאה והשנאה האלה, כמו השריטות והצלקות שהוטבעו והודחקו לתת המודע בעם המצרי ובקרב המצרים, התעוררו עם שינויים מתאימים במצבם, והפכו לכלי שרת ולכלי משחית בידי "מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף" (שמות א, 8), תוך שהוא מנצלן ומשפעלן ומעלה אותן למודעות העם המצרי, כדי שהוא, מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם, יוכל להשתמש ברגשות הקנאה והשנאה המתעוררים בקרב העם המצרי והנחשפים מחדש בלבבות ובמוחם של המצרים כלפי צאצאיהם של משפחת ישראל ובניו, כלפי עם בני ישראל:

    " וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ"(שמות א 10-9)."

    יעקב מישל
    נייד: 050-5309524
    Comments

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s