אורי אבנרי: ט. האתוס הצברי

אורי אבנרי (פרק ט')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ט. האתוס הצברי

מה גרם לאבנרי להזדהות כה עמוקה עם הלוחם הקרבי בתש"ח? לפחות אחת התשובות לכך נעוצה, לדעתי, בגורם תרבותי ופסיכולוגי – שירותו כלוחם במלחמת תש"ח יצרה אצלו תחושה שהוא נקלט באליטה הצברית הארצישראלית, שכה חשוב היה לו להיות חלק ממנה.

אורי אבנרי הציג את תקופת שירותו כלוחם במלחמה, כאחת התקופות החשובות בחייו ובעיצוב אישיותו. אין זה מקרה. במאמרים שצוטטו בפרקים קודמים, הרבה אבנרי לכתוב על הלוחם העברי ועל התפקיד שנועד לו בישוב. אבנרי, שכתב זאת, לא היה לוחם באף אחד מן הארגונים בימי שיא המאבק בבריטים, מאבק עמו הזדהה בכל לבו. הוא היה חבר באצ"ל בנעוריו, אך פרש ממנו עוד בטרם היה לארגון לוחם ולא הצטרף לאף ארגון אחר. דיסוננס כזה, בין הטפה להגשמה – בעייתי ביותר, בעיקר כשמדובר באדם צעיר. מלחמת השחרור העניקה לאבנרי הזדמנות להוכיח את עצמו כלוחם. ואכן, לפי כל העדויות, אבנרי הצטיין כלוחם וכמפקד ואף נפצע בקרב. בכך שייך את עצמו למעין "מעמד אצולה" של הלוחמים. לכן, כה חשוב היה לו להזכיר פעם ועוד פעם את עובדת היותו לוחם, לזהות את השקפותיו עם הלך הרוח המייצג את לוחמי תש"ח ולבוז לג'ובניקים ולמשתמטים למיניהם. כל אלה היו מעין הוכחה לחברה ולעצמו, שהוא שייך.

כל השקפת עולמו ה"עברית" והשמית של אבנרי, כתיבתו המשופעת במיתוס עברי וארצישראלי, בעייתית כאשר מדובר בעולה מגרמניה. עובדה זו הציקה לאבנרי, ששאף כל חייו להשתייך לצברים. הוא התקשה בכך תמיד ולו עקב העובדה, שמעולם לא הצליח להיפטר מהמבטא היקי הכבד. שירותו כלוחם, הייתה מעין תעודת זהות צברית בעבורו. היא ביטאה שייכות. על דור לוחמי תש"ח הוא כתב רבות, כפי שכבר ציטטתי בפרק הקודם. דוגמה נוספת: "הייתה זו התפרצות פתע של כוחות החיים של דור שלם, זה הדור שגדל בארץ ואיש לא עמד על מהותו, זה שיצא לקרב בשירה ובצהלה, שהתלוצץ באש הצלפים, שנרדם בנקודות ההיערכות חצי שעה לפני ההסתערות המכרעת, שרטן וגידף וקיבל באהבה את כל תלאותיו של הקרב בצבא בלתי מאורגן, שיצר ביחידות רוח של חברות בין חייל לחייל ובין מפקד לחייל". לאחר התאבדותו של אורי אילן בשבי הסורי, הוא כתב ש"במשך דורות רבים חלמו גדולי העם על גזע חדש בישראל… מתכת שאפשר לייצר ממנה כל הדרוש למדינה הלאומית".

בכתבו על אישים צברים כמו משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, עזר ויצמן, אריק שרון ואחרים, בולטת ההערכה ולעתים אף ההערצה לדור הצברים. לצד הערכה זו – ביקורת על בזבוז הפוטנציאל של הדור הזה, שבמקום לעצב, על בסיס הסגנון הצברי הארצישראלי אידיאולוגיה חדשה, העדיף לקבל את האידיאולוגיה של דור האבות ולהיות לדור של ביצועיסטים. אבנרי האמין שהפוטנציאל של דור תש"ח, יכול היה להיות תחילתה של תרבות חדשה.

"אני מאמין", הוא כתב, "כי דורי היה עד לאחד התהליכים הבלתי מוסברים ביותר בחיי העמים. התהוותה של תרבות לאומית חדשה, יש מאין, מעשה בריאה מופלא ומסתורי כמו פריחתו של פרח, כמו לידתו של אדם". כדוגמאות ליצירה זו מציג אבנרי דווקא את היצירה הצבאית – הפלמ"ח, החי"ש, "שועלי שמשון". אולם הוא טוען שהרוח הזו גססה במשך השנים שלאחר קום המדינה. אחד ממייצגי הדור – הן מבחינת היצירה והן מבחינת הגסיסה, הוא יגאל אלון. הוא כתב על אלון, שדרכו היא "יותר מטרגדיה אישית. היא מקפלת בתוכה את הטרגדיה של דור שלם – דור שיגאל אלון הוא, אולי, נציגו האופייני ביותר… התגלמות חיובית של כל אותן תכונות צבריות שסביבן נרקמה התרבות הארצישראלית החדשה: פשטות, טבעיות, מעשיות… דור שגדל כולו על ברכי האחריות הלאומית והמשמעת הספונטנית, שאינה זקוקה לסממנים חיצוניים". אולם הדור הזה "מעולם לא מרד מרד של ממש בהוריו. הוא מעולם לא ניתק את חבל הטבור שלו. מדוע? הוא גדל בצלו של דור שהיה הרואי אף יותר ממנו. דור של מקימים ומייסדים, סוללי כבישים ומייבשי ביצות וחולי קדחת. אמו של יצחק רבין ואביו של משה דיין היו אגדות, בני ספרטה חדשים. לא קל היה למרוד בהם".

לאחר מותו של דן בן-אמוץ הקדיש לו אבנרי מקום מרכזי בעיתון. הדברים שכתב היו דברי שבח בלתי רגילים, לאדם שהיה בעיניו סמל. דן בן-אמוץ, שנולד בפולין והצליח להיות ליותר צבר מהצברים, היה בעבור אבנרי מוקד הזדהות וסמל להערצה. הוא כתב ש"היצירה הגדולה ביותר של דן בן-אמוץ היא דן בן-אמוץ.
יותר מכל אדם אחר בארץ, האיש יצר את עצמו, פשוטו כמשמעו.
הוא לא יצר לעצמו 'תדמית' חדשה, 'דימוי ציבורי' חדש. הוא יצר את עצמו מחדש.
את ישותו. את מהותו. את אופיו. גם את צורתו החיצונית.
דן בן-אמוץ, הצבר בה"א-הידיעה.
דן בן-אמוץ, הטיפוס הארצישראלי המושלם, סמל דור הפלמ"ח.
דן בן-אמוץ הגבר האמתי, הצעיר הנצחי, הדמות האידיאלית בעיני רבים וטובים.
כמעט וניתן לומר: יצר אותו יש מאין. כי חומר הגלם ליצירה זו היה שונה לגמרי.
נער בבן שמן. עולה חדש בלי הורים. נער שנשא שם אידישי בעל צליל מצחיק באוזני הצברים: תהילימזייגר.
את חומר הגלם הזה לקח דן בן-אמוץ ויצר את יצירתו: את עצמו".

בן אמוץ הוא, בעבור אבנרי, סמל של התרבות הישראלית, של "האומה העברית החדשה". הוא "לא יצר אסכולה. הוא המחיש אותה. הוא יצר את עצמו, הדמות החיה של יליד הארץ המושלם: דן בן אמוץ, הצבר תכול העיניים, שופע הקסם, חסר התסביכים".

לא במקרה מציג אבנרי את בן-אמוץ כסמל. הוא ההתגלמות של התופעה שאבנרי עצמו הינו חלק ממנה – רצונם של עולים חדשים להיות לצברים. הצלחתו של אבנרי הייתה חלקית ביותר. מבטאו ומנהגיו יקיים ומאוד לא "צבריים". בן-אמוץ הצליח.

אורי אבנרי עלה לארץ כהלמוט אוסטרמן. הוא שינה את שמו, כחלק מניסיונו להשיל מעליו את הגלות. הוא כתב על כך:
"שמי הוא מן התנ"ך. אורי פירושו אור. אבנר היה שר צבאו של שאול המלך, דמות שמצאה חן בעיניי תמיד.
לא נולדתי עם שם זה. נטלתי אותו לעצמי. כמו רוב בני גילי בפלסטינה (א"י) של אז, שיניתי את שמי מיד עם הגיעי לגיל 18. במעשה אחד זה הכרזנו על עצמאותנו, על השתחררותנו מן העבר. שרפנו את הגשר בינו לבינינו. הפזורה היהודית, העולם של אבותינו, תרבותם ורקעם – לא רצינו שום עסק עמם. היינו גזע חדש, אומה חדשה. נולדנו ברגע שבו דרכה רגלנו על אדמת ארץ ישראל. היינו עבריים יותר מאשר יהודים. שמותינו העבריים החדשים הכריזו על כך".

שורות אלו מעידות על רצון עז להוכיח משהו. להוכיח לצברים שהוא, יליד הגולה, צבר לא פחות מהם. שהוא נולד ברגע שעלה לארץ, ואין לו שום עסק עם העולם ממנו בא, ושאת הגשר עמו – שרף.

הסבר רחב יותר לכך, נותן אבנרי במאמר על בן-אמוץ. כמו במקרים רבים אחרים בהם כתב על אחרים, גם בהסבר זה הוא מעיד על עצמו לא פחות מכפי שהוא מעיד על בן-אמוץ.
"נער רוצה 'להשתייך'. זהו צורך נפשי עמוק. אין הוא רוצה להיות שונה משאר הנערים, לא בהופעתו, לא בדיבורו, לא בהשקפתו. הוא רוצה להיות 'כמו כולם'. נער שבא מחו"ל לארץ–הגירה סובל מן השוני הטבוע בו. הוא בולט. הוא מדבר אחרת. הוא נראה אחרת. מגוחך. נחות. הוא נושא בקרבו ועל פניו את סימני ההיכר של תרבות אחרת, אקלים אחר, חינוך אחר, נימוסים אחרים. הוא רוצה להיפטר מכל אלה, מיד.
… בכל ארץ הגירה, הדמות האידיאלית המקובלת בחברה היא דמותו של בן המקום. האנגלו-סקסי-הלבן-הפרוטסטנטי בארצות הברית, האוסי-מלידה באוסטרליה. הצבר בארץ-ישראל של שנות ה-30.
בן הארץ החדשה הוא תמיד דמות אידיאלית, ולמצחו נקשרים כתרים שונים, אמתיים ומדומים. הוא נחשב כבריא, כחסר תסביכים, כגיבור, כזקוף קומה, כפאר היצירה של המולדת החדשה.
כל התכונות האלה יוחסו אף יותר לצבר. לא עוד יהודי כפוף, חיוור, פחדן, בורח מאלימות. לא עוד אינטלקטואל תלוש, הנובר בספרים. לא עוד בן-בלי-מולדת, קוסמופוליטי, מתוחכם, רדוף תסביכים.
איש זקוף, שזוף, פשוט, מעשי, אמיץ, ישר. ומכיוון שבתת הכרתם הביאו העולים עמם גם את האידאליזציה של הגוי הטבטוני – אמור היה הצבר להיות גם גבה-קומה, תכול-עיניים ובהיר-שיער.
כל הנערים העולים שבאו ארצה בשנות ה-30 רצו להיות כאלה, להידמות לטיפוס הזה.
כולם רצו להיות צברים אמתיים, יותר צברים מאשר הצברים עצמם. הם יצרו אסכולות שונות, שבמרכזן עמד פולחן הצבר החדש, יליד הארץ, העברי שאינו עוד יהודי, האנטיתזה לטיפוס ה'גלותי' הבזוי. דמות המתנחל האמיץ, דמות הלוחם, איש ההגנה או אצ"ל".

קשה מאוד להבין את אבנרי מבלי להבין את אחד המפתחות העיקריים לאישיותו – המשבר של נער הבא מגרמניה, והרצון להיות צבר. מפתח זה יכול להסביר תופעות שונות הקשורות אליו. התייחסותו לדור לוחמי תש"ח היא אחת מהתופעות הללו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s