אורי אבנרי: ח. דוברם של לוחמי החזית

אורי אבנרי (פרק ח')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ח. דוברם של לוחמי החזית

בדברי פרידתו מקוראי "העולם הזה" כתב אורי אבנרי: "קיבלתי לידי את השבועון שנה אחרי ששוחררתי מצה"ל, וסביבי התקבצה קבוצה שהייתה מורכבת כמעט כולה מחיילים קרביים של מלחמת העצמאות. במלחמה היינו אנשי קומנדו ואת שליחותנו החדשה ראינו כאנשי קומנדו.
לא רצינו סתם לעשות עיתון חדש, טוב ומעניין ככל שיהיה. רצינו להשתתף במאבק על דמות המדינה החדשה, שקמה – פשוטו כמשמעו – בדמנו. הייתה לנו הרגשה של בעלות במדינה הזאת. הייתה בידינו מניית יסוד של המדינה, וגם מניית יסוד של צה"ל.
הרבה דברים שקרו במדינה החדשה לא נראו לנו מן ההתחלה. הרבה דברים קוממו אותנו ועוררו בנו רגשות של זעם, תסכול ואף תיעוב. שנאנו את השחיתות… את המפלגות המסואבות… את ההתרחקות המהירה מאידיאלים של חלוציות (במובן הרחב של המילה), של שוויון בין האזרחים; את ההשתעבדות לכפייה הדתית ולספסרי הקודש; את הדרך המדינית שהובילה בבירור למלחמות חדשות. בכל אלה ראינו בגידה.
רצינו מדינה יפה, צודקת, הומאנית, דמוקרטית באמת, חילונית, רודפת שלום. מדינה שלא יהיה בה הבדל בין אזרחים בגלל לאום, דת, עדה או מין … ראינו את שליחותנו… לעצב עיתון מסוג חדש, שיהיה… כלי מאבק למען ישראל אחרת, חיל החלוץ של המדינה שרצינו בה".

דברים אלה, שנכתבו 42 שנה לאחר קום המדינה, מציגים את אחד ממוקדי חשיבתו של אבנרי ב-45 השנים האחרונות. אבנרי חי את מלחמת השחרור ואת החוויה הקרבית, שהייתה אחת החוויות שעיצבו את אישיותו. הדברים הללו בלטו בעיקר בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. אבנרי כתב ש"קמה בחזית שכבה שיצרה לעצמה סגנון, השקפת עולם ומנהיגות". הוא ראה עצמו כנציגם של הלוחמים הקרביים, שהקריבו את חייהם למען הקמת המדינה בחזית, ובינתיים כל מיני משתמטים ועסקנים גנבו להם אותה, השתלטו על כל הג'ובים ועיצבו מדינה על ערכים שלא למענם הם נלחמו. אבנרי תבע את עלבון החיילים הקרביים וראה עצמו כשליחם במאבק למען דמות המדינה. את דעותיו בכל הנושאים הציג אבנרי כדעה המייצגת את רוח לוחמי תש"ח.

אבנרי יצר מיתוס של הלוחמים המנצחים שחזרו מן החזית והתאכזבו מן המדינה, שהפוליטיקאים הכינו להם. גם כאן ניכרת השפעה ברורה של התמוטטות הרפובליקה הוויימארית ועלית הנאצים לשלטון. נראה כי אבנרי הזדהה אז עם חיילי הצבא הגרמני, שחזרו הביתה מחפירות מלחמת העולם הראשונה. גם בגרמניה התפתח המיתוס של הצבא המנצח והפוליטיקאים המובסים. אולי אין זה מקרה, שאת מאמרו בו תקף את בן גוריון על כניעתו לטרומן הכתיר בכותרת "סכין בגב" – האשמת משוחררי הצבא הגרמני והימין הגרמני את ממשלת גרמניה שחתמה על שלום ורסאי.

בין "בשדות פלשת" ל"הצד השני של המטבע" קיים, כפי שראינו בפרק הקודם, פער ערכים וסגנון גדול ביותר. רק בנושא אחד קיים דמיון בולט בין שני הספרים – במיתוס החייל הקרבי בחזית והבוז והשנאה לג'ובניקים המשתמטים והעסקנים.

באחד מפרקי "בשדות פלשת", מונה אבנרי את שלושת המשברים שעברו חבריו והוא בימי המלחמה. המשבר הראשון היה הימים הראשונים במחנה האימונים. השני – הקרב הראשון. "עתה, בבואנו לחופשה קצרה לתל-אביב אחרי אחד עשר ימי קרב איומים, חיכה לנו המשבר השלישי והקשה ביותר.
נסענו העירה כשלבנו הומה וצוהל נוכח העובדה הבלתי נתפסת, כי אכן נשארנו בחיים, כי אכן עודנו נושמים וצועדים ברגלינו. עוד היינו תחת רושם מחזות האימים של עיבדיס ובית עפא, היחידות המבותקות שאיבדו למעלה ממחצית ממספרן, והחזית המדולדלת, הרעבה לכוחות מילואים.
והנה, בבואנו העירה ראינו מאות ואלפים צעירים בריאים, שופעים מרץ וכוח, שאינם חולמים כלל לבוא בעקבותינו. ראינו בחורים מבריקים ומצוחצחים, בעלי דרגות לרוב, הממלאים תפקידים 'חשובים' במשרדים.
במשך חודשים רבים היינו, לכאורה, מנותקים מחיי העורף. באנו לחופשות קצרות, 'חטפנו' ערב בעיר, וחזרנו לחזית. הוגד לנו כי 'כל העם צבא', כי האומה כולה לוחמת, כי המחסור האיום בכוח האדם בחזית נובע ממחסור כללי.
והנה ראינו שזאת הייתה בדותה. רק חלק של האומה, רק חלק של הנוער יצא לקרב. ומאחורי גבם של אלה קם ושגשג 'עורף', מנגנון עצום, צבאי וציבילי, שפיתח לעצמו סגנון משלו ודפוסי חיים משלו.
זכרנו כי יצאנו מידי לילה לפעולה, מפני שלא היו רזרבות ליטול מעלינו חלק מן המעמסה. זכרנו את גורלה של פלוגה א' שלנו, שחוסלה פעמיים מאותה סיבה. והנה בעיר, הסבירו לנו אריסטוקרטים במדים רבי רושם, כי בכל אומה בעולם נמצאים 7 או 17 או 27 אנשים בעורף על כל חייל בחזית…
רבים מאתנו החלו לשאול את עצמם – מדוע יהיה דווקא הוא האחד כנגד אותם שבעה עשר? מדוע לא יחליפוהו באחד מבין שבעה עשר אלה?
יש שלא עמדו במבחן זה. הם עברו לשירותי העורף, או לחיל הים, או אף לחיל האוויר. הם המציאו הלצה אכזרית על חטיבתנו, שנקראה בפיהם חטיבת 'מירה' – 'מגבעתי ישחרר רק המוות'.
הרוב החזיק מעמד גם במשבר איום זה. הם חזרו לחזית. אולם בלבם כרסמה מרירות, שהחלה להאפיל ברבות הימים על ההומור של החזית. הם שנאו את העורף, והם פנו לו עורף".

ביטוי למרירות הזו הביא אבנרי בקטע הבא: "הם נוסעים לתל-אביב, לחופש אשר התגעגעו עליו במשך חודשים, אשר חלמו עליו בעמדות ובקרבות – ושרים. הם חוזרים מתל-אביב כשלבם מדוכא וראשם מלא מחשבות נוגות.
הלכתי לקנות כרטיסים לקולנוע, והנה תור החיילים ארוך כפליים מתור הציבילים. חיילים בעלי מדים מצוחצחים, בעלי כרטיסי מגויסים, בעלי אקדחים וסכינים. אולם משהסתכלתי בפניהם ראיתי שחסר בהם משהו – אותה הבעה מיוחדת, או משהו בלתי מוגדר, לפיו מכיר חייל קרבי אחד את רעהו.
אתה רואה הרבה פנים מוכרים. אתה שואל את בעליהם למקום הימצאם. והם עונים לך בגאווה – במשרד חשוב זה, במוסד חשוב אחר, באלפי תפקידים מצלצלים ורבי כבוד ורושם, אשר רק תכונה אחת משותפת להם – שרחוקים הם מאוד מן המקום בו שורקים הכדורים ומתפוצצים הפגזים.
האם האדם בעורף יכול לתאר לעצמו את רגשותיו של חייל קרבי החוזר לחופשה? הוא נענה לקריאת הגיוס, יצא לאימונים ולקרב ושכב שלושה, ארבעה וחמישה חודשים בכפרים ערביים מרופשים, השתתף בשמונה, עשרה או שנים עשר קרבות, ראה חברים נהרגים ונפצעים לצדו. הוא לא תיאר לעצמו, שאפשר היה 'להסתדר'. אולי היו גם לו 'פרוטקציות', אולי היו גם לו זכויות כבעל מקצוע או כישרון מיוחד. אולם הוא הלך, ובתמימותו חשב שהכול הולכים.
והנה, בשובו לחופשה הוא רואה, שלא הכל הלכו. יש שהמתינו לרגע הנכון, שביקשו ארכה ושחרור זמני. וכשקם המנגנון הצבאי המסועף, וצצו אלפי תפקידים, היו אלה הקופצים הראשונים. להם היו זמן ויכולת לרוץ ממשרד למשרד, לחפש את הקשרים הנכונים לאמר לאדם הנכון את המילה הנכונה. ומי זכר באותה שעה את אותם ששכבו בחזית, באש מרגמות ותותחים, שלא הייתה להם אפילו שהות לחשוב על הנעשה אי שם בעורף הרחוק והדמיוני?
ועתה, כשניתן להם בפעם הראשונה לנשום לרווחה, כשיש להם השהות לחשוב ולהתווכח, מצטברת בלבם מרירות, שתשפיע בהכרח על כושרם כחיילים קרביים. הם רואים שחברים מוכשרים פחות עלו מעלה מעלה, בשעה שהם נשארו טוראים. הם רואים שגם דרך העליה בסולם הפיקוד חסומה למעשה, בגלל תנאי המלחמה, אשר צמצמו את אפשרויות ההדרכה. ונפגעים ביותר אלה שהצטיינו בקרב, שהתנדבו לתפקידים מסוכנים מיוחדים, היודעים שחיילים טובים הם, בלי שהדבר יעזור להתקדמותם… אותם חברים לבשו מדים והנם חיילים – מצוחצחים יותר, מבריקים יותר, 'צבאיים' יותר מאשר החייל הקרבי עצמו. התגבשה מעין אריסטוקרטיה של העורף. והיום, בבואך לחופשה, נאלץ אתה להסביר על שום מה נמצא אתה בחזית ולא הסתדרת במשרה חשובה בעורף, ומרגיש אתה, שאותם צעירים וצעירות חושבים בלבם: 'מילא, בחור לא מוכשר, אינו יודע להסתדר…'.
… משהו גדול, משהו חדש ועמוק נרקם כאן בחזית, חוויה אשר רק חלק של הנוער העברי שותף לה. ואילו שם, בעורף, נרקמת 'חוויה' אחרת לגמרי, סגנון שונה לחלוטין של חיים והתנהגות. מתהווים כאן שני עולמות, החותרים למטרות שונות ומפתחים בקרבם סגנונות שונים. וקרוב היום שלא יבינו עוד זה את זה.
…המלחמה גורמת להערכה חדשה של תכונות אנושיות, להערכה חדשה של מושגים ואנשים. ערכים חדשים מתגלים לאדם 'אשר המוות בו, אשר פרפר בציפורניו ולא אוכל'.
האם ידחק לפינה על ידי טיפוס אחר?"

הזעם העמוק ביותר הופנה על ידי אבנרי כלפי עסקני המפלגות. כבר בבחירות לכנסת הראשונה, כשאבנרי עוד היה חייל, הוא כתב כמי שמייצג את החיילים הקרביים, הבזים לפוליטיקאים כבלתי רלוונטיים למציאות החדשה שהתהוותה, ואת התסכול של מי שהקימו את המדינה וחשים שהיא נגנבת מידיהם.

"ב-25 בינואר התקיימו הבחירות לאסיפה המכוננת של המדינה, אשר קמה בדמם של חיילי החזית. אותם חיילים התייחסו לבחירות בזלזול ספונטני ובאדישות מוחלטת. היה זה הביטוי הציבורי הראשון של תהום שנפערה בין החזית והעורף. מלחמת הבחירות התנהלה על עניינים של מה בכך. כתבני הכרוזים התחרו בחוסר ידיעת המצב הצבאי לאמתו. אך גרועה מכל הייתה העובדה הפשוטה, שאף אחת מן המפלגות לא הרגישה כי הנה קמה בחזית שכבה אנושית חדשה, שכבה שיצרה לעצמה סגנון, השקפת עולם ומנהיגות. על כל אלה עברו המפלגות ל'סדר היום'. נבחר פרלמנט, אשר לאיש מבין ציריו לא הייתה הזכות המוסרית לדבר בשם החייל הקרבי, ואשר איש מבין ציריו לא היה מסוגל לעמוד על מחשבותיו והרגשותיו של הצעיר העברי, אשר הקים את מדינת ישראל".

הזעם והתסכול הללו, מצאו את ביטויים גם ב"הצד השני של המטבע". הם השתלבו באווירת הפציפיזם ושנאת המלחמה של הספר. את המשתמטים מהחזית, העסקנים הצבאיים והפוליטיים, הציג כמי שגרמו למלחמה, אהבו אותה והטיפו לה, כאשר את המחיר שילמו אלה שהלכו לחזית. אבנרי כותב ברוח של אחווה והזדהות בין החיילים הקרביים משני הצדדים, ושנאתם המשותפת למשתמטים ולמנהיגים של שני הצדדים.

"תמיד הורגים האידיאליסטים זה את זה. המשתמטים משני הצדדים נשארים בבית וכותבים נאומים פטריוטיים. הם מסוכנים רק מפני שמצויים תמיד אידיאליסטים המוכנים להיהרג למענם…".

"… בין הנהרגים במלחמה כמעט אין כאלה שרצו בה. הרוצים במלחמה בטוחים מראש כי לא הם יהיו הרוגיה".

"… אני מתמלא חֵמה איומה. אני מתאר לי איזו דמות נאלחת של פוליטיקאי במשרד נוח בתל-אביב, המשקיף על שפת הים, כשלפניו כוס קפה ולחמניה מרוחה בחמאה. אני רואה אותו בעיניי ממש – יש לו פנים שמנות, חולצה מגוהצת ושן זהב בלסת העליונה. הוא מדבר בקול גבוה, כמו סריס, ולוגם בנחת לגימה ארוכה, מקנח את שפתיו בגב ידו השמנמנה ומסביר את העניין לחברו, בעל האף העקום. 'אנחנו צריכים ללחום!' הוא מכריז. 'תקוות הדורות תלויה בנו. הנוער הנהדר שלנו יגשים בדמו את החזון הציוני! בלב אמיץ נצעד בנתיב הסבל והתהילה…' ובמשך כל הזמן הוא יושב שם ואנחנו רובצים כאן. יש לו טחורים והוא חיוני. 'לו רק יכולתי לתפוס בידי את אחד הפוליטיקאים האלה…' אני מהרהר בקול רם…. תאר לך שאנחנו סוגרים את כל העסקנים המתלהבים למלחמה בחדר אחד. אחר כך אנחנו לוקחים רימון יד, מוציאים את הנצרה ואת הנפץ, וסוגרים בחזרה את המדוכה. את הרימון הזה אנחנו זורקים לתוך החדר דרך החלון. הם יראו איך שהרימון נופל ביניהם והמנוף עף ממנו, ואז ימותו כולם משבץ-לב, כמו גיבורים".

את כל רגשות התסכול הללו לקח עמו אבנרי בצאתו מצה"ל. הוא תרגם אותם למחאה פוליטית. המכשיר למחאה הזו היה עיתונו "העולם הזה". הוא ראה בו כלי לתבוע את עלבונם של חיילי החזית וללחום את מלחמתם על דמות המדינה ואופיה.

האפילוג של "הצד השני של המטבע" נקרא "להרוגי הסיבוב השני", והיה זה מעין מכתב אישי ללוחמים שיהרגו בסיבוב השני של המלחמה, שיפרוץ באשמת הפוליטיקאים והמנהיגים המובילים אליה. מכתב זה הוא מסמך פובליציסטי, בו פורס אבנרי את השקפת עולמו באותם ימים ומציג את האלטרנטיבה שלו למשטר המדינה. הדברים שכתב שם, היו ריכוז הדברים שכתב אחר כך, במשך שנים רבות, ב"העולם הזה". המוטיב המרכזי של דבריו, היה אכזבתו מהמדינה הצעירה, שפנתה עורף ללוחמיה-מקימיה ולערכיהם.

הוא מספר על קליע שהוצא מגוף של פצוע, ואותו הוא נושא עמו כקמע, כדי שיזכיר לו ש"המאבק טרם הסתיים. המאבק האמתי רק החל ביום בו נדם קול התותחים בחזית – המאבק על כל אותם הדברים, המעורפלים בניסוחם אך הברורים במהותם, שחלמנו עליהם בשוחות.
המאבק על השלום, על הצדק ועל יכולת היצירה, על חיים של טעם".

הוא מספר על משתה שערך לוותיקי פלוגתו ביום השנה לפציעתו. הדברים שנאמרו שם מעידים על אכזבה עמוקה. "זר כי היה נוכח במסיבה הזאת ורושם את דברי החברים, היה בוודאי קובע כעובדה שאין לערער עליה: חלומם של מקימי המדינה הזאת הוא לצאת את המדינה לפחות לשנה שנתיים. היתר יציאה הוא פסגת משאותיהם של מיטב החיילים הקרביים המשוחררים.
מיטב הנוער במדינה זאת אינו יודע עוד חדוות חיים מהי. יתכן שהגזים החבר הפצוע, אשר סיכם את הוויכוח בפסוק המזעזע: 'החזירו לי את ארבע כוסות הדם ששפכתי, ואני מוכן להחזיר לכם את מדינת ישראל'. מקווה אני כי הגזים בהעברת רגשותיו, אולם במשפט נוקב זה ביטא אמת אחת גדולה: מקימי המדינה מאוכזבים ממנה אכזבה עמוקה וצורבת".

על שני דברים מוחה אבנרי. האחד – יחס המדינה לשיקום חייליה. השני והעיקרי – העובדה שאינה מתנהלת על פי ערכיהם. "האם לשם כך נפלו חברינו? האם לשם כך הפכנו בעלי מום? האם לשם כך עברנו את כל אשר עברנו?…
המלחמה הייתה מהפכה בחיינו. האמנו כי תהיה זאת מהפכה בחיי העם כולו. האמנו שבחוזרנו הביתה נמצא עולם חדש, חיים חדשים. אמונה זו לא נתגשמה. להיפך, חיינו ריקים היו יותר מאשר היו אי פעם. מציאותנו אפרורית יותר, מחניקה יותר, דוחה יותר מאשר הייתה לפני צאתנו ל'מלחמת השחרור'. זה מקורה של אותה הרגשת דיכאון, העושה את כולנו צבא מנוצח". הביטוי "צבא מנוצח", במשמעו – צבא שניצח בקרבות אך הובס על ידי הפוליטיקאים, הוא העתק של תחושת החיילים בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

הוא בז לפוליטיקאים הרואים בעצם העצמאות הישראלית את ההישג. "אנו עומדים ותוהים – מדינה זו? מהי מדינת ישראל? הקנקן היא או יין? צורה או תוכן? כלי או תכלית?
נדמה שיש כאן הבדל עמוק בין רגשי הדורות. לגבי הדור הקודם, חניך הגלות, המדינה היא תכלית בפני עצמה, צורה שאינה זקוקה לכל תוכן. מכאן ההתלהבות העצומה התוקפת את 'הלב היהודי' בהתנופף הדגל ברוח, בהתנוסס סמל המדינה על הקיר, בצעוד הצבא עברי, הראשון אחרי אלפיים שנה, ברחוב. לגבי דור האבות זוהי ההגשמה – הדגל, הסמל, החיילים, החגים והמטבעות. ואילו אנו, הדור שגדל בארץ, הדור שיצא לקרב, מעולם לא התלהבנו לדברים חיצוניים. אנו שואלים: מה עומד מאחורי הדגל, מאחורי הסמל? לשם מה צועדים חיילים אלה? לשם מה מוחגים אותם החגים? ומה הכיסוי למטבע?"

התוכן עליו חלם אבנרי ולטענתו חלמו עליו לוחמי תש"ח הוא "שביום היווסד המדינה תיפולנה מסביבנו החומות – חומות הגטו החומרי והרוחני – ונצא למרחב הגדול, בני חורין בכל, כשלפנינו חיים של יצירה גדולה, חיים של טעם, חיים אשר כדאי יהיה לחיות כל שעה משעות היום. על רקע זה, רק על רקע זה, יכול להיות טעם למדינה. והנה – המדינה קמה. אולם הגטו נשאר על כנו. בחומר וברוח, נשאר המחנק. נשאר חוסר הטעם. נשארו האופקים הצרים.
הסוכנות היהודית הפכה ממשלת ישראל; הוועד הפועל הציוני – כנסת; המוסדות הלאומיים פינו את מקומם למנגנון ממשלתי; הדגל ה'ציוני' נקרא עתה דגל ישראל; ובמקום שליחים יש לנו דיפלומטים בפראקים.
כל זה השתנה. כן. אבל מה עוד? … לא נגזים בהרבה אם נאמר: זה הכל. זה כל השינוי שחל.
נדמה לי, שהרגשה זו אינה נחלת הלוחמים בלבד. היא משותפת היום לכל הדור הצעיר, פרט למזדנבי המפלגות, מן הסוג שלא היה מצוי בשוחות המופגזות. ובכל זאת יש הבדל בין החיילים הקרביים לבין שאר חוגי הדור הצעיר. לגבי האחרים זוהי, אולי, גזירה מן השמיים. לגביהם המשטר הקיים הוא אחד הנתונים בעולם שלא הם עצבוהו. יחסם אל המדינה היא כיחס עובדים במשכורת אל הנהלת העסק. הם עלולים לבקר את ההנהלה ולרטון נגדה. ואילו לגבינו, לגבי אלפי החיילים הקרביים, האוצרים בלבם את הזיכרונות הגדולים, אין המדינה הזאת עסקם של זרים. אנו יודעים שאנחנו בעלי המניות בעסק הזה, השותפים שהשקיעו את ההון. אנחנו שילמנו את המחיר.
זוהי הטרגדיה היסודית האופפת את המדינה: אנחנו, הצעירים, הקמנו אותה בדמנו. אולם הם, דור האבות, קבעו את דמותה".

הדברים הללו נכתבו שנה לאחר תום המלחמה, כשהתחושה הקשה הייתה טרייה. אולם גם שנים רבות אחר כך המשיך אבנרי לבטא את העלבון, התסכול, הזעם והאכזבה. ערב הבחירות לכנסת השלישית, בשנת 1955, כתב אבנרי:
"העובדה ההיסטורית המצערת, שהדור אשר לחם למען המדינה והקים אותה בדמו ובזיעתו לא הקים מתוכו מנהיגים פוליטיים בעלי כושר לחימה, מצאה בכנסת את התגלמותה, כי בה יושבים רבים מן האנשים אשר היו תקלה ומכשול להקמת המדינה בכל צעד, האנשים שהתנגדו להקמת הפלמ"ח ופרקוהו ברגע שחלפה הסכנה, האנשים שמסרו את הפורשים לידי הבולשת הבריטית, משתפי הפעולה עם הפריץ מבטן ומלידה, האנשים שנדחפו בכוח ממש אל המדינה והפכו שליטיה באופן אוטומטי, מן הרגע הראשון".

בשנת 1965, 17 שנים אחרי הקמת המדינה, כשהחליט אבנרי לרוץ לכנסת והקים את רשימתו, עדיין הציג עצמו כנציג דור לוחמי תש"ח. את מלחמתו הפוליטית הציג כהמשכה של אותה מלחמה. את המאמר ב"העולם הזה" בו הציג את החלטתו לרוץ לכנסת הכתיר בכותרת "אין ברירה". הוא כתב: "סיסמה זו עמדה לנגד עינינו, החיילים הקרביים של תש"ח, בצאתנו לשדות פלשת. בשמה לחמנו את מלחמות גבעתי. בגללה נפצענו. לא הייתה בלבנו שמחת קרב. לא ששנו לקראת הרג. לא שנאנו את החיילים ממול. עשינו את אשר עשינו מפני שידענו : אין ברירה.
… היום, כעבור 17 שנים, שוב גוברת בלבי אותה תחושה עצמה. כוחות הזדון והרשע, השחיתות והשרירות, התבצרו במדינה אשר הקמנו. המזימה האפלה, המתעטפת באצטלה של חוק [הכוונה לחוק לשון הרע. א.ה.], נרקמה כדי לתעל את כוחות האמת והצדק, אשר 'העולם הזה' משמש להם פה וחרב… האם נכנע? האם נסכים להיות עבדים נרצעים במדינתנו שלנו, סתומי פה ונטולי ביטוי? האם נרים את ידינו, מפני שהאויב עצום ורב ואנו דלים ומעטים?
הדבר לא עלה על דעתנו אז. אין הוא עולה על דעתנו היום. אנחנו נילחם. ללא רתיעה. ללא חשבון. ללא פקפוק.
אין ברירה!"

מושא נוסף לביקורתו של אבנרי הוא צה"ל. גם ביקורת זו מוצגת כביקורתם של החיילים הקרביים, בעלי מניות היסוד של צה"ל, שחלמו על צבא מסוג אחד וקיבלו צבא מסוג אחר.

חלומו של אבנרי הוא של צבא עממי. צבא שרוחו – רוח הפלמ"ח והמיליציות העממיות בספרד. צבא שלא מדגיש את הסמלים, את הדרגות, ללא הצדעות ושהמשמעת בו היא משמעת עצמית ולא משמעת חיצונית. לטענתו, בן גוריון כפה על הצבא את נורמות הצבא הבריטי.

ב"בשדות פלשת" מביא אבנרי את האכזבה על שינוי אופי הצבא במהלך המלחמה. הוא טען שהאופי החדש נוצר על ידי העורף. קציני העורף "שלא יכלו להתפאר במעשי גבורה קרביים, החלו להתפאר בדרגות ובסמלים. לעיניהם עמד האידיאל הגדול של הצבא הבריטי, זה הגרוע מכל הצבאות הסדירים בעולם. לפי התכונות הבריטית ניסו אף הם לאלף 'חייל' חסר כבוד עצמי, מחניף לממונים עליו ודורס את פיקודיו". תיאורים מסוג זה מופיעים לרוב במהלך הספר, ב"הצד השני של המטבע" ובמאמרים רבים ב"העולם הזה". על פי תיאוריו, מצטייר צה"ל כצבא, שהפך לצבא של הצדעות ומסדרים נוסח הצבא הבריטי.

בדיעבד, מודה אבנרי שהגזים בתיאורו את השינוי בצה"ל. לטענתו, צה"ל עיכל את הנורמות הבריטיות שנכפו עליו ע"י ב"ג, והן קיימות בתוכו עד היום, אך באופן סלקטיבי, בהתאם לתכונות הציבור והצבא. לכן – ההצדעות הבריטיות אינן קיימות, אבל ישנם חדרי אוכל נפרדים וסממנים מעמדיים דומים. אין מעמד הקצין בצבא "מה שרצינו", אך לא כמו הצבא הבריטי.

בסך הכל , יחסו של אבנרי לצה"ל הוא יחס חיובי ביותר. הוא מעריץ את הלוחמים הקרביים. הוא מעריך את אופיו של הצבא. לדעתו, צה"ל הוא צבא עממי יחסית. מיוצג בו הציבור כולו ולכן לא יכולים לקרות בו דברים שאינם קורים בציבור. הקצונה הישראלית היה השתקפות של העם. היא פחות לאומני מהממוצע, בעבר ובהווה. אם ניתן לחצות את הציבור היהודי בקו – רוב הקצונה נמצאת טיפה "שמאלה" מהקו. אבנרי מוציא מכלל אפשרות קיומה של הפיכה צבאית בישראל. היא ההיפך ממהות צה"ל. בסיפורו "אחריך בנימין", צה"ל הוא הכוח החיובי, שבסופו של דבר מציל את הדמוקרטיה הישראלית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s