אורי אבנרי: ז. שני הצדדים של המטבע

אורי אבנרי (פרק ז')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ז. שני הצדדים של המטבע

במלחמת השחרור לחם אורי אבנרי בחטיבת "גבעתי" וביחידת הסיור שלה – "שועלי שמשון". באחד הקרבות בנגב הוא נפצע קשה. אבנרי כתב שני ספרי זיכרונות על המלחמה – "בשדות פלשת 1948" ו"הצד השני של המטבע". הספר הראשון, הוא קובץ של רפורטז'ות, שנכתבו על ידו במהלך המלחמה, ופורסמו במהלכה בעיתון "הארץ". השני נכתב לאחר החלמתו. "הצד השני של המטבע" הוא סיפורו של לילה אחד בבית החולים. במיטה שליד אבנרי שוכב איש אצ"ל, פצוע אנוש, הנאנח לילה שלם ונאבק ללא הצלחה על חייו. לפנות בוקר הוא נפטר. אבנרי שוכב לידו, ונאבק ללא הצלחה בנדודי השינה. אין הוא מצליח להירדם. מחשבות קשות חולפות במוחו, ומיד מתקשרות לזיכרונות מימי המלחמה. המחשבות והזיכרונות הן תוכנו של הספר.

שני הספרים הללו נכתבו ע"י אדם אחד בהפרש של שנה זה מזה, והם מתארים אותה התקופה ואותם המאורעות. אולם אלה הם שני ספרים שונים בתכלית. "בשדות פלשת" הוא ספר מיליטריסטי ממדרגה ראשונה. הוא מתאר בהתלהבות את המלחמה, את הקרבות, את תחושתו וסערת רוחות של הלוחם בקרב, את אחוות הלוחמים וכד'. יש בו מעט מאד ביקורת על לוחמי צה"ל. המחשבות המובאות בספר מבטאות השקפה פטריוטית ביותר. "הצד השני של המטבע", כשמו כן הוא – הוא מתאר את הצד השני של המלחמה. זהו ספר פציפיסטי ממדרגה ראשונה. הוא מתאר את כל הכיעור, הרוע, חוסר התכלית והטמטום של המלחמה. הוא מתאר את היחדות הקרביות של צה"ל באור מכוער ביותר – כמבצעי פשעי מלחמה איומים: זוועות, רצח, אונס וביזה. המחשבות המובאות בספר הן בסיס השקפותיו הפוליטיות עד היום.

אתן דוגמאות לכך, משני הספרים, ואתחיל מ"שדות פלשת" [ההדגשות שלי]:
"הפגזים טסים באוויר. לרגע קט שקט גמור. הנה ההתפוצצויות – לפחות מאה מטרים לפני הכפר.
שם מתעוררים החיים. הצעקות מגיעות אלינו. רובים אחדים מתחילים לירות. איני שומע את זמזום הכדורים. הערבים יורים סתם. אין הם יודעים מנין באה ההתקפה. עוד שני פגזים. עוד שלושה. שוב שניים. ההתפוצצויות מתקרבות אל הכפר. הנה פגעו המרגמות של עזריאל. אפרים עודו מפגר. בכפר רצות דמויות קטנות אנה ואנה. קהל גדול מתרכז ליד העץ הגדול שבמרכז. לא קיבלנו עדיין פקודה לפתוח באש.
תנועה מאחורינו. הפלוגה השניה, שעליה להוות את הגל הראשון של ההסתערות, תופסת את המקום ליד המעקה שלנו. מצב הרוח אצלנו מתרומם ועולה. האש הבלתי יעילה של הערבים וקול הפגזים שלנו מעלים את רוחנו.
הבדיחות הראשונות מתחילות 'לעוף'. יוסקה הג'ינג'י מזמין את אריה לפינג'ן של קהווה בעוד שעה. מישהו מציע לרשום בתור את כל אלה המבקשים ראנדבו עם בת המוכתר. אנחנו מתנהגים כשחקנים לפני משחק כדורגל.
'הטווח ארבע מאוד, חמישה כדורים – אש!'
אני מכניס כדור לקנה ויורה. בכפר רצות דמויות בודדות. אני גומר את חמשת הכדורים. החובש השוכב לשמאלי מתחנן שאתן לו את הרובה שלי. גם הוא רוצה לדפוק כדור. אני מרגיש את עצמי קל ועליז.
'הפסק אש!'
הפלוגה השניה מתכוננת להסתערות. רוב האנשים צוהלים. פה ושם פנים חיוורים. המפקדים מתלוצצים.
הנה – הם קופצים מעבר למעקה. זונקים. שוכבים. הנה הגיעו לוואדי. אנו יורים מעל לגגות הבתים. הם מתקדמים. הנה הגיעו הראשונים לכפר. הערבים עוד יורים מכיוון הכפר.
אנו מפסיקים את האש. הבחורים שלנו תופסים את שני האגפים הקיצוניים של הכפר. הם רצים מבית לבית, ממש כשם שלמדו זאת בשיעורי הלב"ב במחנה האימונים. איני רואה אם תפסו שבויים אם לאו. הגיע תורנו לתפוס את מרכז הכפר. אנו מתכוננים להסתערות. מצב הרוח הגיע לשיאו".

"… אני מחכה שהכיתה תתאסף. גם יעקב צץ למקום ו'מקציב' לנו קבוצת בתים. אנו רצים שמה. הדלתות סגורות. אנו הולמים עליהן בקתות הרובים. נפתחה דלת. יוסקה מרביץ צרור מהסטן. איני רואה אף ערבי אחד. כנראה שברחו כשראו את השורה מסתערת לקראתם.
הגענו אל הבית האחרון. אני רץ עם הכיתה. הרובה בידי. אני מרגיש כי אני מוכרח לירות. הנה תנועה לפניי. כלב ערבי קטן בורח. אני מרים את הרובה ויורה. הוא מיילל".

"… איש מאתנו לא ישכח את הרגעים האלה: את כניסתן של מאות המכוניות ומלוויהן לעיר המצפה, את התרעות הסוערות של ההמונים שהצטופפו ברחובות, על הגזוזטראות ועל הגגות. כך נכנס דה-גול לפאריס המשוחררת; כך נכנס הצבא האדום לקייב ולאודסה.
הם רואים את החיילים שלהם, החיילים העבריים שפרצו את הדרך אל עירם הנצורה, החיילים שסבלו והתקיפו וכבשו כדי להביא להם מזון ואספקה.
ואילו אנו – אנו רואים את ה'אזרחים' שלנו, העם שלו אנחנו לוחמים".

"… רצינו להיכנס לקרב, מיד, ללא שהיה ובמקום זה נשלחנו לסיורים אינסופיים בסביבות רמלה-לוד. פסענו בכל לילה שבע או שמונה שעות בקרקע איומה, חדרנו אל מאחורי קווי האויב והמטרה לא הייתה ברורה לנו. באחד הימים עבר משוריין ערבי על מוקש חשמלי שלנו בגשר בין רמלה ואל-קובאב, ואנחנו הנחנו לו לעבור, מתוך חריקת שיניים. לא יכולנו לפוצצו כי אותה שעה פעלו יחידותינו עמוק מאחורי קווי הערבים… בחדר הכיתה שלנו תלינו מפה גדולה של הארץ. פעמים אחדות ביום היינו עומדים לפני מפה זו ועוקבים אחרי התקדמות המצרים. ראינו את הסכנה הגוברת ומתקרבת ללבה של מדינת ישראל. לעזאזל! מדוע מסתפקים אנחנו בהתגוננות? מדוע אין שולחים אותנו ללחום?"

"… שני מ"כים שלחמו אתנו בדיר–מויסין, ושהועברו בינתיים ליחידה של טירונים חדשים. … את אנשים אין שולחים עדיין לקרב. לכן ברחו, פשוטו כמשמעו, מיחידותיהם. עריקים מסוג חדש. חיילים הבורחים מן היחידה כדי להשתתף בקרב. בחזרה צפוי להם עונש.
האם ישנם כמותם בכל צבא אחר בעולם?"

"… מי שלא ראה פצועים אלה אינו יודע לאלו פסגות מגיעה גבורת האדם. הם נפצעו בשדה הקרב, והייתה צפויה להם סכנה להישאר שם. יש ביניהם פצועים באופן אנוש, שלא יגיעו חיים לבית החולים. לכולם כואבים הפצעים, כואבים מאוד. ואיש מהם אינו צועק. הם משתדלים להתלוצץ או לייעץ לנו כיצד לשאתם.
המחזה טראגי. מחזה שגם אנחנו, חיילים 'אפורים', הבזים לרומנטיקה ולפרזות, איננו מתביישים לקרוא לו מחזה נעלה. חומר למשורר ולאמן".

"… אנו מתקרבים עתה לכפר הערבי סג'ד, שהוא משכן ידוע ללוחמים הערביים. קרוב לגבול ההפוגה אנחנו נעמדים מאחורי הרכס. רק ראשינו ונשקינו בולטים לאויב. הלה אינו מתעמק בגיאוגרפיה של ההפוגה. הוא פותח באש ללא היסוסים מיותרים. הכדורים שורקים מעל לראשינו.
אנו שמחים. סוף סוף ניתנה לנו ההזדמנות להרביץ בנשקנו. אשר נותן את האות והמקלעים יורקים אש".

"… מן הכפר עונים. אש עלובה מאוד. רובים מעטים, שני מקלעים. אין שם צבא, רק ה'מקומיים'. אין אנחנו משנים אפילו את עמדותינו, כפי שלמדנו. אנו ממשיכים פשוט לעמוד בשדה ולירות. אילולא שכרון הירייה היה זה משחק משעמם מאוד".

"… כל הכוח עומד במקום. אני שוכח את העולם שמסביבי. אני יורה ויורה ויורה. הרגשה נהדרת שאין דומה לה, פורקן ליצרים שנצטברו בלב במשך חמישה ימים אלה של מאבק שטנים בבית דאראס, עיבדיס ונגבה.
מסביב רוקד הגיהינום. התפוצצויות של רימונים, אלפי כדורים, צעקות, אנחות".

"… יש גם מן הנעלה בעבודה זו. גבורתם של הפצועים, המעודדים את הבריאים ומתנצלים על הטִרדה שהם גורמים לנו; כוח הסבל העילאי הזה, כשהם שוכבים בשדה פתוח, תחת מטר הכדורים, ומחכים למכונית שתביאם למרפאה, ושאולי נתרסקה בינתיים לאלף רסיסים – זוהי הגבורה האמתית של שדה הקרב… גבורה של סבל ואומץ רוח: ניצחון האדם".

"… אתם שואלים – מי נתן לנו את המדינה הזאת, את החיים החופשיים בעורף בטוח? אתם שואלים – מי החזיק מעמד במשלטים מופגזים, במטר כדורים ופצצות, נגד טנקים ואווירונים ותותחים?
אתם שואלים – מי פרץ את הדרך לירושלים ולנגב, מי הדף את התקפותיו של אויב בעל עדיפות עצומה בנשק?
לא נשק עדיף, לא יתרון מספרי, לא מומחיות מקצועית מעולה הביאו לנו את אלה. השיגו זאת טוראים פשוטים, צעירים אפורים, לוחמים שלא חונכו לחיי צבא ואשר עלו בעמידתם בקרב על מיטב חיילי העולם".

קצין ההסברה של חטיבת גבעתי היה אבא קובנר. קובנר, בהשפעת המסורת של הצבא האדום במלחמתו בגרמנים, עבר בין יחידות החטיבה ודִרבן אותם בעל פה ובכתב, בדפים הקרביים שכתב, לרוח קרב שיש בה תערובת של אהבת מולדת, אחוות לוחמים, גאוות היחידה ושנאת האויב. שנאת האויב בפי קובנר היא תהומית וקיצונית. את דפיו הקרביים הכתיר בכותרת "מוות לפולשים!" אבנרי, שמרבה לכתוב (גם בספר זה, במידה מסוימת) בהערכה לאויב, מעריץ את כתביו ודבריו של קובנר. הוא מרבה לצטט מתוך דפיו הקרביים. באחד הפרקים מתאר אבנרי את פגישתו הראשונה עם קובנר.

"אבא קובנר, קצין ההסברה החטיבתי, נואם. זו הפעם הראשונה שמישהו ממטה החטיבה מדבר אלינו במישרין, ופרט זה, יותר מאשר כל פרט אחר, מבהיר לנו את חשיבותה המכרעת של הפעולה.
רוח מיוחדת במינה מרחפת על פני השדה, על פני הדמויות הרובצות על האדמה בחשכה, בקבוצות קטנות של כיתות ומחלקות.
אבא קובנר מסביר את הפעולה… 'הלילה תשמעו בפעם הראשונה את רעם התותחים שלנו… חיל האוויר, חיל התותחים וחיל הרגלים יפעלו הפעם במשותף… כל אשר אפשר היה לתכנן ולהכין מראש תוכנן והוכן… עתה תלוי הכל בעוז רוחכם בשעת ההסתערות…'
הדברים משפיעים. כך עוד לא דיברו אלינו… החייל העברי רוצה לדעת את אשר הוא עושה…".

אבנרי מצטט את הדף הקרבי שכתב קובנר ב-14.7.48. כותרת – "כלבי אנגלו-פארוק תחת גלגלינו!" כותרת המשנה – "מכת החושך – מכת הדם". בדף נכתב: "מגיני נגבה – עוד הם עומדים כחומת ברזל מלובן ונחשולי כלבים מסתערים ומנפצים ראשיהם אל כתלי המגן, פורצים ונסוגים, ויללת פצועיהם מתערבת ברעמי פרפנלים – הושלך פתאום הס בשדה הקטל… אך אנו יודעים: היום לא יבוא האויב. כי הלילה הזה היה ליל מכת הדם… תחת מחץ ההסתערות של חיל הרגלים והממונעת שלנו נפרצו קווי האויב – והריכוז המצרי נתרסק ובבהלה בלתי שכיחה נסוג לכל העברים… בשעת ההסתערות רותקו יחידותינו באש חזקה של האויב – שכוחו נמדד לגדוד מלא – ובקרב ממושך ועז פנים אל פנים הוכרע צבא האויב – ו'שועלי שמשון'… פרצו עברו קדימה! ולפתע, הייתה רכה האדמה – גופות! עשרות גופות תחת גלגליהם. נרתע הנהג: בני אדם תחת גלגליו! רגע. זכר את נגבה, את בית-דרס – וידרוס!
אל רתיעה בנים: כלבי רצח – דינם דם!
וככל שתטיבו לדרוס כלבי דמים, כן תעמיקו לאהוב את היפה. את הטוב. את החרות".
את הכרוז ממנו הוצאו דברים אלה, פרסם אבנרי בספרו במלואו. הוא לא כתב כל הערה של ביקורת או הסתייגות.

בתום ההפוגה הראשונה כתב קובנר דף נוסף אותו מביא אבנרי בשלמותו. בין השאר נכתב בו: "נלאנו נשוא! ההתנקשויות זדוניות – ללא תגמול! … כי הגיעו עד נפש מזימות הדמים… נקראנו לעמידה – עמדנו! נקראנו להכות באויב – הכינו! … את כל ניסיוננו הקרבי נאגור לאגרוף אחד. את כל כוחנו – לאגרוף אחד. את כל השנאה – לאגרוף אחד. את כל האהבה – לאגרוף אחד. ובאגרוף זה ובהכרה: כי זה יהיה קרב אחרון – קדימה לשחרור הנגב!". אבנרי מוסיף: "התלהבות עצומה אחזה בנו. ברור היה לנו – זהו יום הקציר לזרע שזרענו בעיבדיס, בנגבה ובמשלט 105. סוף סוף עברה היוזמה האסטרטגית לידינו. סוף סוף יוצא צבא ההגנה להלום במצרים לא רק ברובים ובמקלעים, אלא בטנקים, בתותחים ובאווירונים".

ההמחשה הטובה ביותר לרוחו של אבנרי כפי שמובאת ב"בשדות פלשת", היא השיר שכתב והפך להמנון יחידת הסיור "שועלי שמשון", שיר השועלים:

ארבעה, ארבעה על הג'יפ הדוהר
ובוקע השיר מן הלב,
והשביל בדרכם מרקד ומזמר,
זה השביל המוביל אל האויב.

שועליו של שמשון
שוב פשטו במרחב
ונושאים השלהבת בליל,
מעזה ועד גת
שוב נטוש זה הקרב,
לחירות ישראל.

האזינו מצרים לשירו של שמשון,
הוא בישר את הקץ לפלישתים,
האזינו היטב למקלע, לרימון,
שיר המוות לחיל הפולשים.

ארבעה, ארבעה אל הקרב הגועש,
מזמזמת בלאט המכונה.
כן, חדש המקלע היורק את האש,
אך האש ישנה נושנה.

ב"הצד השני של המטבע" אין תיאורי רומנטיקה של הקרבות ושל הפצועים ואין הערצת הגבורה. התוכן והסגנו שונים לגמרי. להלן ציטוטים אחדים מספר זה [הדגשות במקור]:

כותב אבנרי, מי שכתב שנה קודם לכן על "שכרון הירייה": "… אסור לירות כמובן. יש לשמור על האשליה כאילו איש אינו יודע על אודות קיומו של המארב. ממילא לא יגיע הכדור, כי המרחק עולה על שני קילומטרים. אולי בכל זאת קטן המרחק? לשם ניסיון מכוון אני את הגררה לקילומטר וחצי. גם מרחק זה הוא מחוץ לטווח היעיל. האצבע נלחצת אל ההדק והעין מכוונת את הכוונות. אין דבר, הכלי אינו דרוך. הנה שוכב הערבי על הלהב. האתנח מתרומם. יותר מדי, צריכים להנמיך קצת. הנה, בדיוק. אפשר להשכיב אותו כמו כלום. כדור אחד ודי. רעיון אידיוטי. זוהי תוצאת השעמום, הוא מפתה אותך לעשות דברים חסרי תכלית. אולי אשם גם הנשק. יש בו כוח שטני. הוא מעלה לראש רעיונות שאינם צפים בנסיבות אחרות.
לא. לא הנשק אשם. אשמים אנחנו. כוח שטני זה, המפתה את האדם לרצוח ולהרוס, חבוי אי שם במעמקי לבנו, מכוסה שכבה דקה מלאכותית של משהו הקרוי 'תרבות' או 'מוסר', וכלי הפלדה אך עוזר לו להתפרץ כאשר החברה מחתימה את המעשה בחותם של כשרות".

מי שכתב על "שיר המוות לחיל הפולשים" כותב: "מילה מוזרה, אויב. היא אומרת את הכל, והרי אין היא אומרת כלום. אדם חושב על 'אויב', ולבו מלא שנאה, והוא רוצה להרוג ולהשמיד. אולם כשהוא רואה את האויב בעיניו, הריהו אדם – כמוהו. כשאתה מכיר אותו, אינך יכול לשנוא אותו.
מה היה קורה לו ידענו כולנו, דוברי עברית ודוברי ערבית, איש את רעהו? האם יכולנו להרוג ולשנוא זה את זה?
מחשבות תפלות. האיש מת – ודי.
כן בהחלט. די. אבל מדוע מת אדם עלוב זה? למה הפכה אשתו אלמנה וילדיו יתומים? האם יצאנו ללחום – בו? האם הוא – האויב?".

מי שציטט בהתלהבות את קובנר על "דריסת כלבי הדמים" כותב עתה: "להרוג – הפתרון לכל. כשאתה מתרגל למחשבה שמותר לך להרוג למען המולדת, אין לך גבול. אתה מתחיל בהריגת הערבים – 'האויבים', 'פראי המדבר', המסתננים', 'אנשי הכנופיות', 'נחותי הדרגה'. ואז קשה לך לתפוס מדוע אסור להרוג יהודים המזיקים, לדעתך, למולדת. הסוף הוא שאתה מוכן להרוג כל אדם שאינו מסכים לדעתך.
ואם מותר להרוג – משמע שמותר לאנוס, כי קטן חטא האונס מחטא הרצח. ואם מתחיל אתה לאנוס ערביות בכפר כבוש, והחברה מחייכת ועוצמת עין, היכן גבול ה'מותר'? ואם מותר לאנוס – משמע שמותר גם לשדוד. ואם מותר לשדוד מערבים, מדוע רק מערבים?… עקרונות של מוסר – או שמוחלטים הם, או סופם להיעלם בכלל".

"… לפני כל התקפה חולמים על השלל, ואולי גם על בחורות שאפשר לאנסן. זהו מין אינסטינקט קדמוני הקיים בנו תמיד. בימים שקטים הוא חבוי בנו ואינו מעז להרים ראש בגלוי, אולם בימי מלחמה או מהפכה הוא מתפרץ ומשתלט עלינו, בדיוק כמו על אבותינו הקדמונים, לפני חמשת אלפים שנה.
ההיסטוריה מלאה דוגמאות. כל המצביאים הגדולים ידעו זאת וניצלו את האינסטינקט הזה כדי להלהיב את חייליהם".

את מקום הרומנטיקה של מות גבורה, תופסת בספר זה ציניות פאטאליסטית. " 'כמה מגוחך יהיה אם נמות בפוזה זו', אני מעיר לג'מוס.
'אתה חושב שיש הבדל?'
בעצם הוא צודק. מה ההבדל? אדם מת אינו מחזה יפה גם בפוזה הטובה ביותר. רק בקולנוע מקפידים המתים על מראם האסתטי. המתים שראינו אנחנו היו כולם דומים זה לזה. גושי בשר מעוכים, הזכירו יותר סמרטוטים ישנים מאשר ייצורים חיים".

"… האידיאלים שלנו השתנו. עוד לפני חצי שנה נשבענו לעצמנו: רק לא להיות נכים. מוטב למות, ובלבד לא לאבד זרוע או רגל. כיום מוכן כל אחד לאבד את ידיו, רגליו ועיניו, ובלבד שיישאר בחיים".

אבנרי מרבה להזכיר בספרו את ההבדל בין הצטיירות המלחמה בספרות ובקולנוע לבין המלחמה האמתית. דומה שביקורתו פונה קודם כל לספרו הקודם, המציג את המלחמה באור רומנטי מאוד.

"המלחמה היא עניין לחוש הריח. אולי זו הסיבה לחוסר הבנתם של האנשים את המלחמה. הם רואים את המלחמה בקולנוע, אך הקולנוע אינו מתאר את הריח. גם ספרי המלחמה אינם יכולים להעלות את ריח המלחמה בנחירי הקוראים. לכן נראית להם המלחמה כה רומנטית. היו צריכים להמציא המצאה חדשה כדי להנציח ריחות ולהביאם אל נחירי הקהל, כשם שמכונת הקולנוע מביאה להם את המראה והקול. הבחורות בעורף קוראות בספר שלא התרחצנו שבועיים וזה נראה להן כדבר רומנטי מאוד. לו יכלו להריח אותנו, באותו רגע היו בורחות מאתנו בבחילה.
'ומרחוק יריח מלחמה, רעם שרים ותרועה', אמר איוב. יתכן שגם הוא היה פעם חייל. רק חייל בעל עבר קרבי, יכול היה לכתוב ספר כה פציפיסטי. רק הוא יכול לדעת שהמלחמה מסריחה. שאר האנשים רואים את המדים המצוחצחים של תהלוכת הניצחון. זוהי דרכו של עולם מאז. בוודאי לא נשתנה הרבה מימי איוב".

"… מדברים על גאונים כבטהובן, שייקספיר, פסטר. מי יודע כמה בטהובן קבורים בבתי הקברות של וורדון. אולי מתייבשות עצמותיו של עוד קירי בשמש של קאסינו או בחוף של אנציו? ואולי נשאר תלוי גופו של איזה איינשטיין על אחת מגדרי התיל של עיראק-אל-מנשיה או בית-עפא?
… מה היה קורה לו סירבו הנשים בכל העולם ללדת ילדים כל עוד קיימת האפשרות כי תשכלנה את בניהן במלחמה. לא. לא תיתכן שביתה של אימהות. להיפך, לעתים נדמה כי הנשים מתלהבות למלחמה יותר מאשר הגברים. הן אוהבת את המדים. הן מעריצות את הכוח הגס בכל גילויו. מרבית הבוחרים שהעלו את היטלר לשלטון היו נשים. וכל קול של אישה גרם למותו של נער גרמני".

"… גוויות אלה אין מציגים בקולנוע. מה שרואים על הבד הן לא גוויות מתים, אלא אנשים חיים שאינם נעים. מראהו של אדם מת שונה לחלוטין ממראה איש חי, גם אם הוא ישן או המום. המת אינו דומה כלל לאדם. משהו חסר. הדת קראה לו 'נשמה' ".

כיצד ניתן להסביר זאת? איך אותו אדם מתאר אותה חוויה, בהבדלי זמן כה קצרים, בדרכים כה שונות?

בהקדמה למהדורה של "הצד השני של המטבע", שיצאה לאור בשנת 1976, מנסה אבנרי להסביר זאת. הוא מספר על נסיעה באוטובוס בשלהי 1949, בה שמע שני נערים מדברים בהתלהבות על 'בשדות פלשת" והאחד מהם אומר "חבל שפספסתי את המלחמה בכמה חודשים". הוא הרגיש, כך הוא טוען, שאם נערים אלה קנאו בהם, הרי חסר משהו בספר. לטענתו, וכך הוא אמר לי גם בראיון, כשכתב את "בשדות פלשת" הוא חש שזהו ספר שונא מלחמה. כששמע את הנערים, הבין שהציג רק צד אחד של המלחמה, ומיד החליט לכתוב על הצד השני.

" 'בשדות פלשת' ", מסביר אבנרי, "הוא אמת – אך לא כל האמת.
יש דברים רבים שלא יכולתי לרשמם תוך כדי מלחמה. הייתה צנזורה חמורה. הייתי חייל פשוט ביחידת שדה ולא פעם נדרשתי להעביר את רשימותיי לביקורת המפקדים. ויש דברים שקשה להעלות על הנייר, כאשר אנשים נהרגים וכאב המשפחות השכולות עודנו חדש וצורב. את כל מה שהחסרתי ב'בשדות פלשת', כללתי ב'הצד השני של המטבע' ".
אבנרי מוסיף ומתאר את ההבדל בתגובת הקהל על שני הספרים. " 'בשדות פלשת' הפך אותי לחביב הקהל והממסד. במשך שנה ניתכו עליי ביקורות נלהבות, תשבחות וגילויי חיבה.
'הצד השני' הפך את הקערה על פיה. נהפכתי אובייקט של שנאה – עוכר ישראל ותבוסתן, תארים שאני מחזיק בהם עד עצם היום הזה".

ההסבר הזה לוקח בחסר. צנזורה חמורה, כולל צנזורה עצמית, יכולה להביא אדם להימנע מלכתוב דברים מסוימים, אך לא להביאו לכתוב דברים אחרים. בכל דפי הספר נושבת רוח של התלהבות פטריוטית ושל מיליטריזם (שתי תכונות שכלל אינן חופפות. אדם יוכל להיות פטריוט לעילא ולעילא ולשנוא את המלחמה. אצל אבנרי שתי התכונות הללו השתלבו זו בזו).

בראיון עמי, חזר אבנרי על הסברו הנ"ל, אך הוסיף כמה נקודות שנראות לי סבירות יותר. "הייתי בתוך סערת המאורעות ובתוך סערת הרגשות אותן הבעתי. אחרי המלחמה תודעתי התפתחה. כשיצאתי מהמלחמה, יכולתי לחשוב ולעכל את החוויה באופן מזוקק. זווית הראיה השתנה. מזה יצא 'הצד השני' ".

בחינה של דברים שכתב ואמר אבנרי במהלך השנים, ובמיוחד דברים שכתב בשעות מלחמה, מעידות ששני הצדדים הבאים לידי ביטוי בספריו על מלחמת השחרור מלווים אותו תמיד. אלה הם שני הצדדים של אורי אבנרי. מצד אחד, אורי אבנרי היונה הקיצונית, המתנגד החריף לכל קונצנזוס לאומי, המצדד בעמדות הערבים ברבים מהמשברים בסכסוך ובמידה מסוימת אף בוויכוח על שורשי הסכסוך. אבנרי שרבים רואים בו "בוגד", "משתף פעולה עם האויב" ו"תוקע סכין בגב האומה". מצד שני אבנרי הפטריוט, המעריץ את צה"ל, המתייצב בתוך הקונצנזוס בשעת מלחמה והמגלה עמדות סופר ניציות בתקופת מלחמה. נראה היה כאילו נתקף התקפי פטריוטיזם מידי פעם בפעם, בהם תקף בחריפות את מנהיגי המדינה והאשימם בתבוסתנות. הצד היוני של אבנרי הוא הצד המוכר והוא המאפיין העיקרי והעקבי שלו במשך השנים. הצד הניצי מוכר הרבה פחות, ולכן אתמקד בו.

לאחר מלחמת השחרור התנגד אבנרי לנסיגה מחלקי סיני שהיו בידי צה"ל, במענה ללחצו של הנשיא האמריקאי טרומן. כותרת המאמר הייתה "סכין בגב". הוא הציג את הנסיגה מאבו עגילה ככניעה. את ההחלטה לא לכבוש את הרצועה הציג כ"ליל אובדנה של עצמאות ישראל". אילו נכבשה הרצועה, הסביר אבנרי, הייתה ישראל מופיעה ברודוס כמנצחת, מצרים הייתה נאלצת לחתום עמנו על הסכם שלום, תוך ויתור על הרצועה.

במלחמת ששת הימים, הוציא "העולם הזה" עיתון יומי שנקרא "דף". תחושתו של אבנרי הייתה, שכאשר משתנה המרחב תוך שעות ספורות, הופעה שבועית של העיתון אינה מספקת. הייתה זו גם הגשמת חלום ישן להוציא עיתון יומי, ואבנרי קיווה שהעיתון ימשיך לצאת גם בעתיד. העיתון "דף" היה פטריוטי ביותר וחדור רוח קרב. האסוציאציה שלי משמו, היא "הדף הקרבי" של אבא קובנר במלחמת השחרור. ביום החמישי למלחמה, יצא העיתון בכותרת מדהימה, לאורך כל העמוד: "המטרה – דמשק!" במאמר זה כתב דברים הפוכים לכל מה שקוראיו ותלמידיו למדו ממנו לפני כן. "מלחמה זו – אסור לה להסתיים ללא פעולה מכרעת נגד סוריה. כי דמשק היא שגרמה למלחמה. דמשק היא שפיתחה את הסיסמה הזדונית 'מלחמת שחרור עממית'. דמשק היא ששלחה רוצחים וחבלנים כדי להפוך את חיי אזרחי ישראל לגיהינום. דמשק היא שהשתמשה בקלף השנאה האנטי ישראלית כדי לרכוש את כתר המנהיגות בעולם הערבי למדינה קטנה, חלשה, מפולגת ומשוסעת. דמשק היא שגררה את גמאל-עבד-אל-נאצר להרפתקה המטורפת של שלושת השבועות האחרונים. האם היא תהיה עכשיו המדינה היחידה שתצא מכל העניין נקיה? יהיה זה אבסורד שאין למעלה ממנו. אבסורד מסוכן.
אין כאן עניין של החטא ועונשו, של רגשי נקם. מעולם לא רצינו במלחמה זו – שנכפתה עלינו בכוח מעשיה של סוריה – בעיקר. יש כאן עניין של היגיון פשוט. אם ממשלת דמשק לא תישבר היא תהיה מעצמה בעולם הערבי. אחרי חיסול יוקרתו הצבאית והמדינית של עבד-אל-נאצר ושל מוקיונו אחמד שוקיירי, תישאר דמשק כמרכז המחנה הערבי הלאומי. כמו אחרי מלחמת השחרור, היא תוכל לטעון כי צבאה בלבד עמד מול צה"ל ולא נשבר. וכמו אז – ללא צידוק צבאי. אחרי הפסקת נופש, ארוכה או קצרה, תתחיל סוריה שוב בטיפוח רעיונות הלוחמה. לכן – כל עוד אין כורח חיוני להכריז על הפסקת אש בחזית הסורית, אין לישראל כל עניין לעשות זאת. יש לה עניין להנחית מהלומה על המשטר הקיים בסוריה, המתעטף בסיסמאות מתקדמות לשם ניהול מדיניות הרפתקנית. יש להלום בה – כדי שבתום מלחמה זו ייווצר הרקע שיאפשר פיתוח יוזמת שלום אמתית, יסודית ומקיפה. יש להלום בה כדי שהלאומית הערבית האמתית, שוחרת הקִדמה והריאליסטית, תוכל להתגלות סוף סוף. יש להלום בה – או להשיג ממנה כניעה מיידית, שתהווה הודאה ברורה וחד-משמעית בתבוסת מדיניות 'מלחמת השחרור העממית' ".

האיש, שבקראו היום לנסיגה מהגולן, כותב שהתקריות שהובילו לכיבוש הגולן היו פרובוקציות יזומות של ישראל, קרא להלום בסוריה, ובמרומז – לכבוש את דמשק! שנים אחר כך הוא הסביר שסוריה הייתה האויבת הגדולה של הרעיון הפלשתינאי. "לא קראנו לכיבוש סוריה לשם סיפוח לישראל, אלא כדי למגר את המשטר, שמנע מהצד הערבי לקומם את המדינה הפלשתינאית".

יש להניח שהערה זו נכונה. אך גם היא מעלה תמיהות רבות. האיש, המטיף לשלום בכל מחיר, וכותב נגד המלחמה בסגנון כמו-פציפיסטי, מצדד במלחמה יזומה כדי להגשים מטרות מדיניות. הקונצנזוס הלאומי בישראל מצדד במלחמות רק כפתרון כוח של "אין ברירה". אפילו הניצים שבניצים אינם תומכים במלחמות לצורך כפיית מדיניות אסטרטגית של המדינה. כאשר יצאה ישראל למלחמה, שלפחות חלק מיעדיה היו מדיניים – מלחמת של"ג, נוצר קרע בעם בדיוק סביב השאלה העקרונית של מלחמת ברירה. גם מצדדי המלחמה, ואריק שרון בראשם, הצניעו ככל האפשר את המטרות המדיניות של המלחמה והבליטו את המטרה ההגנתית – שלום הגליל. ככל הידוע לי, האלוף (מיל') בני פלד הוא היחיד המטיף בגלוי לשימוש בצה"ל לצורך ביצוע מטרות מדינות. והנה, דווקא אורי אבנרי, מהקיצונים ב"מחנה השלום", מטיף לכך בגלוי.

זו לא הייתה הפעם הראשונה. בכל אותן "התפרצויות פטריוטיות" שלו, היה קשר הדוק בין טיעוניו לבין תפיסתו המרחבית השמית. הוא קרא לכבוש את דמשק כדי להגשים את התפיסה הזאת. הוא התנגד לנסיגה בסיני וקרא לכיבוש הרצועה במלחמת השחרור, אך עיקר ביקורתו הייתה על הכניעה לאימפריאליזם האמריקאי והכנסתו כגורם העיקרי במזה"ת.

בשנות ה-50 קרא אבנרי לישראל לכבוש את הגדה המערבית מידי ירדן כדי להקים בה את המדינה הפלשתינאית, שתהיה הבסיס לפשרה הישראלית פלשתינאית. הוא קרא להתקוממות של הפלשתינאים בירדן, וכתב ש"המשטר החדש במדינת ישראל, שפניו יהיו מיועדות לאיחוד הארץ, יושיט את שתי ידיו למלחמת שחרור זו".

כל המובאות הללו, מעידות על אדם מורכב ביותר. אף שבסקלה הפוליטית הוא נמצא בקצה היוני ביותר, אין הוא מתאים בהכרח להגדרות הפאבלוביות של "ימין" ו"שמאל", יונים וניצים. הוא "עוף" ייחודי בזירה הזאת. מחויבותו העיקרית היא לתפיסת העולם המרחבית שלו ולאו דווקא לשלום. הוא מצדד במלחמה שתביא ליישום התפיסה הזאת. מלחמה המקדמת את המטרה הזו, כמוה כמלחמות שחרור לאומיות בהן הוא מצדד באופן עקבי. בכך משלב אבנרי שני צדדים באישיותו – תפיסת עולם יונית קיצונית עם נטיית לב מיליטריסטית.

במהלך מלחמת של"ג, מלחמה לה התנגד נמרצות ונאבק בה מיומה הראשון (לדעתי, לא כיוון שזו מלחמה יזומה למטרות מדינות, אלא בעיקר כיוון שהייתה זו, לראשונה, מלחמה בין ישראל לפלשתינאים), כתב אבנרי על המלחמה את הדברים הבאים: "אי שם, בפרברי נשמתו, האדם אוהב את המלחמה. יש חדוות מלחמה. יש חדוות קרב. היא שייכת לעולם הרגשות העמוקים ביותר שבלב האדם, רגשות שגם הוא עצמו אינו מודע להם".

התלהבות זו שבה וחוזרת בדברים שכתב אבנרי במשך השנים. בתקופת הרדיקליזם הימני הוא כתב: "אנו צועדים לקראת המאבק. המאבק למען ההגשמה הלאומית. המאבק לחידוש השלטון העברי על אדמת העברים. המאבק המהפכני להקמת המלכות העברית. אנו שמחים לקראת הקרב. אנו שמחים שסוף סוף תינתן לנו האפשרות להוכיח לעמנו ולעולם כולו את נכונותו החלוצית ואת רוח ההקרבה של הנוער העברי הלוחם, של התנועה הלאומית המהפכנית ביישוב…
מתוך התפרצות רצון חיים נולדנו. בשעה שדוקטרינות זרות הרעילו את נפש הנוער, בשעה שההגשמה העברית בארץ וההירואיות החלוצית שנתגלתה בה נטו מדרך הישר שהותוותה לה על ידי הגורל. צורפנו באש החזון הטרומפלדורי, וחושלנו בריאליזם המדיני האכזרי של זאב ז'בוטינסקי. וכך צעדנו מניצחון לניצחון…
הננו נכנסים בקומה זקופה ובצעדים גאים לזירת המלחמה היישובית, שהייתה עד כה מגרש שעשועים למתנגדינו…".

עם כל השינויים הקיצוניים שחלו בדרכו, הנטייה המיליטריסטית נשארה חלק מסגנונו. הוא עסק הרבה בנושאים צבאיים. הוא כתב הרבה על אנשי צבא. בכתבו על אנשי צבא, שהיו גם יריבים פוליטיים, גישתו נעה בין שנאה להערצה. כך כשכתב שוב ושוב על דיין, לו הקדיש עשרות כתבות שער, שתי כתבות איש השנה ועוד שתי כתבות איש השנה על בתו יעל דיין ובנו אסי דיין. כך כשכתב על שרון. כך כשכתב על רחבעם זאבי.

בעקבות התקפה של סילבי קשת על זאבי, כתב על כך אבנרי "מעשה לינץ' אישי באדם כבול ידיים ורצח אופי של מוסד שלם – צה"ל… יש לו משמעות חמורה, שכן האדם לו ייחסה סילבי את כל הדברים הנוראים אותם פירטה ברשימתה, הוא איש המופקד מטעם המדינה על גורלם וחייהם של אלפי אנשים. זה אדם שהמדינה העניקה לו סמכות לשלוח אנשים למשימת העלולות לעלות להם בחייהם. אם איש זה הוא כה מושחת, כפי שתיארה סילבי, מדוע ימלאו אנשים את הוראותיו ופקודותיו? מעבר ללינץ' האישי, קיים גם רצח האופי של צה"ל. אפילו נניח לרגע שסילבי קשת לא התכוונה לאישיות ספציפית, הרי עצם העובדה שבצה"ל עלול להימצא מין מפקד כמו זה שציירה, היא כתב האשמה חמור ביותר נגד כל צה"ל, מפקדיו וחייליו…".

את הביקורת הזו ניתן לכתוב על רבים ממאמריו של אבנרי שעסקו בקציני צה"ל. ובכל זאת, עצם כתיבתם על ידו, מעידה על האמביוולנטיות בגישתו לצבא. ביטוי אחר לנטייתו המיליטריסטית היא שימושו הנרחב במונחים צבאיים. הדבר התבטא הן בעיתון והן בפוליטיקה. הוא קרא פעמים רבות להקמת "מטכ"ל לבן" שיעסוק בהכנות לשלום. את הכתבים ששלח למשימות העיתונאיות כינה "חוליית כיסוי" או "צוות", כמו בסיירות. כשפרש מעריכת העיתון כינה את המערכת "המשפחה הלוחמת". על העיתון הוא כתב באותה הזדמנות "היינו כמו ראש גשר שהצליח להיאחז בחוף עוין, ואף להתרחב, אך שנבלם על ידי הכוח היריב העדיף בלא יכולת לפרוץ החוצה". את מאמצי ההישרדות של העיתון כינה "מאבק גבורה". את שליחות העיתון כינה "שליחות קומנדו". כל דרכו של העיתון היא מערכה. כל עיתון הוא קרב. כך גם בפוליטיקה. סניפי תנועתו נקראו "חטיבות". תרגילים פרלמנטריים נקראו "תטל"ג" – תרגיל טקטי ללא גייסות.

אחד הביטויים החדים לנטיותיו המיליטריסטיות, ואולי אחד ההסברים לכך, היא תפיסתו את עצמו כחייל. בכך אגע בפרק ט' של העבודה, אך לכך יש להקדים נושא אחר – ראייתו של אבנרי את עצמו כנציג דור לוחמי תש"ח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s