אורי אבנרי: ו. השפעת הנאציזם על אבנרי

אורי אבנרי (פרק ו')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ו. השפעת הנאציזם על אבנרי

אחד הגורמים שהוקעו ע"י אבנרי בעקביות כבעלי נטיות פשיסטיות היו התנועה הכנענית ובעיקר מנהיגה, המשורר יונתן רטוש (אוריאל שלח). זאת, חרף העובדה, שבתחומים מסוימים קיימת קרבה רעיונית בינו לבין הכנענים. שניהם מדברים על שיבה לעבר עברי תוך זניחת היהדות הגלותית. שניהם מדברים על האומה העברית השייכת לבני הארץ. שניהם דוגלים בתפיסה היסטורית שמית כמרכיב מרכזי בלאומיות העברית המתחדשת.

ואכן, בשנות בחרותו "פלירטט" אבנרי עם הרעיונות הכנעניים והקבוצות הכנעניות ואף נפגש עם רטוש. פגישה זו הסתיימה בקרע שהוביל לשנאה יוקדת ורבת שנים ביניהם. לנוכח הקרבה הרעיונית בין השניים, אותה כל אחד מהם הכחיש כל השנים, תוך הדגשת חילוקי הדעות ביניהם והגזמה בתיאורם, אני סבור שסיבות הקרע הן אישיות. אופיים של שני האישים מביא אותי לידי מסקנה, שרצונו של כל אחד מהם בבכורה מוחלטת, וחוסר הסובלנות של כל אחד מהם, כלפי כל מי שאינו מוכן לקבל את רעיונותיו ואת מנהיגותו באופן מוחלט, גרמה למצב בו שני הסוסים אלה אינם יכולים לחרוש יחד.

בשנת 1961 פרסם אבנרי ב"העולם הזה" סדרת מאמרים על הרעיון הכנעני. בין השאר הוא כתב שהרעיון "נראה לנו מלכתחילה כמכשיר האידיאלי… לא רק מפני היותו חדש ומלהיב אלא, קודם כל, בגלל סגולותיו המהותיות. הוא הסביר לנוער העברי את ייחודו… הוא העניק לנוער זה עולם של סמלים. אוצר גדול של תחושת כוח… תכונתו העיקרית של הרעיון הכנעני הייתה, לדעתנו, עצם היותו לאומי ומרחבי כאחד. רטוש תפס רק את הצד הלאומי והפריז בו במידה מסוכנת. אנחנו שמנו את הדגש על הצד המרחבי".

בכתבו "אנחנו", מתכוון אבנרי לחבריו לקבוצת א"י הצעירה ("במאבק"). ואכן, את ביקורתו על רטוש כתב כבר אז. בחוברת "מאבק" ממאי 1947 הוא כינה את רטוש ואת התנועה שהקים, "הוועד לגיבוש הנוער העברי", כתופעה חולפת, "תופעה רומנטית שנוצרה בלבו של משורר" בעל השקפת עולם "מיסטית" ו"גזעית", כלומר גזענית.

הביקורת ההדדית של שני האישים הללו דומה – שניהם מאשימים איש את רעהו בפשיזם וגזענות. אולם העימות ביניהם אינו רק אידיאולוגי, אלא גם היסטורי. פגישתם בשנת 41', עת אורי אבנרי, אז יוסף אוסטרמן, היה בן 18 בלבד, מהווה מקור לסיפור רשומון בעל שתי גרסאות שונות. גרסתו של רטוש, פוגעת באבנרי בנקודה הרגישה ביותר – הוא מאשים אותו, למעשה, בנטיות נאציות.

יונתן רטוש טוען, שאבנרי הציע לו להיות "אלפרד רוזנברג שלנו" – התיאורטיקן הנאצי של הלאומיות העברית, ואילו אוסטרמן-אבנרי נועד להיות "היטלר שלנו". אבנרי מכחיש את הגרסה הזו מכל וכל. לטענתו כל כולה היא פרי דמיונו של רטוש. הוא כועס מאוד על שיהושע פורת ויעקב שביט הכניסו את הגרסה הזו לספריהם על רטוש ועל הכנענים (בהתאמה), וטוען שעל סמך הדברים שכתבו עליו, יש לפקפק באמינות כל הדברים שכתבו. אבנרי אינו מכחיש את עצם קיום השיחה, אך הוא טוען שהפיצוץ ביניהם היה כולו פרי חילוקי הדעות האידיאולוגיים ביניהם, ותוצאת העובדה שרטוש לא יכול לסבול את העובדה שבחור צעיר כמותו מצב אלטרנטיבה עברית אחרת על רעיונותיו ומבקר את דרכו.

תהיה הגרסה הנכונה אשר תהיה – אבנרי יתקשה מאוד להכחיש את העובדה שבראשית שנות ה-40 דגל בעמדות ימניות רדיקליות ביותר, שהוא עצמו לא היה מהסס לכנותן עמדות פשיסטיות מובהקות. בדברים שכתב בתקופה זו, ניכרת היטב השפעת רעיונות מרחב המחיה, מיתוס הגזע ופולחן המנהיג.

אבנרי הצעיר פרסם בראשית שנות ה-40 מאמרים רבים בכתב העט הרוויזיוניסטי "החברה". הוא קרא במאמריו ליצירת אומה עברית חדשה בא"י, שתהיה הגרעין ליצירתה של אומה גדולה ביותר במרחב. "המיתוס העברי" נוער לגביו להיות בן דמותו ואופיו של "המיתוס הקומוניסטי או של "המיתוס הטבטוני" (הנאצי). הוא ייעד לתעמולה את תפקיד הפצת המיתוס, כדי להחדירו ולהפנימו בקרב המוני העם, לעצבו מחדש כחטיבה אורגנית דינמית וככוח לאומי הפועל מתוך הזדהות עיוורת עם המטרה המוצבת לפניו. העם העברי בארץ ישראל, טען אבנרי, נמצא בנקודת רתיחה והגיע הזמן לטהרו מכל "המעצורים הנפשיים המפריעים, לסלק את התסביכים הגלותיים, לשנות את מבנה הגוף הלאומי, ואז לצעוד במהפכת ניצחון לקראת התקומה המפוארת של הגזע העברי העתיק והצעיר לנצח". העם העברי החדש-עתיק ישליט את "האדנות העברית החדשה" במרחב, ובחוד החנית של העם העברי עומד הנוער העברי הארצישראלי, הוא "דור הסער העברי" [הדגשה שלי. א.ה.] החדור נעורים ככוח בורא מבראשית.

במאמרו "בין עבריות ויהדות", שפורסם בגיליון אוקטובר של "החברה", שר אבנרי שיר הלל לשלב העברי בתולדות היהודים, שלב שבו שררו הגבורה ותאוות הניצחון והכיבוש. אחר כך גססה הרוח העברית, משום שניצחה היהדות שהייתה דת החלשים, ואילו חניבעל הגיבור העברי זוכה לתהילה. על העת החדשה כתב אבנרי, ש"הדם העברי התפרץ שוב כאשר התקומם על המציאות היהודית בצורת החסידות, ההתבוללות, המרקסיזם והציונות. הציונות הלכה בכיוון הנכון, אך לא קם בה העוז להינתק מהדת היהודית, מהמרקסיזם, מהרכרוכיות הליברלית ואפילו מן הגולה. היא טעתה באימוץ השם 'ציון' על כל מה שהוא מסמל, במקום 'עבר' ".

אבנרי ערך עלון פנימי של הצ"ח בשם "במאבק" (להבדיל מחוברות "מאבק" של "א"י הצעירה", שנים אחדות לאחר מכן). שתי חוברות של העלון יצאו בשנת 1944. הוא כתב שם: "בתור מיליטריסטים מושבעים, שאהבתנו העמוקה להווי צבאי אינה רק פרי של קוניונקטורה חולפת, אדרת תרמית לכסות בה את העבר הפציפיסטי, איננו יכולים שלא להצטער על כך, שדווקא מצד צעיר עברי לבוש חאקי תבוא ההתנגדות לתביעת השעה, תביעת האינטרס הלאומי העליון, תביעת החייל העברי למקום מרכזי ביישוב… החייל העברי לא ירצה לחזור אחרי שנות סער לאווירה אזרחית שקטה ואפורה. לא תהיה לו דרך אחרת מאשר הכיבוש, ומוצא אחר מאשר השלטון". פרופ' אהרונסון טוען, שדברים אלה הם העתק מדויק של דברים שכתב ארנסט יונגר, מהוגי הדעות של הימין הקיצוני בגרמניה. מאמר זה הביא לסגירת כתב העת.

בספטמבר 1941 כתב ב"חברה" מאמר בשם "התעמולה המודרנית". במאמר זה ציטט דברים משל היטלר ב"מיין קמפף", והוסיף עליו דברי פרשנות: "כיוון התעמולה הנאצית היא אטאוויזם עקבי, חידוש הרוח הלאומית המקורית והחייאת נפש העם הטבטונית. בלהבות יוקדות אוכלו הקליפות הזרות והשטחיות של הרכרוכיות הבורגנית הליברלית, התרבות והציוויליזציה, המחשבה והרציונליזם. הגרמנים הקדמונים קמו לתחיה וכוחותיה הטבעיים המשוחררים מחדש הוסיפו עוצמה אדירה לזוהר הנאצי". אבנרי הסיק מכך מסקנות גם לגבי האומה העברית: "ההתחדשות הגזעית של העם העברי אינה רק שאלה ארגונית–כספית… היא קודם כל וראשית כל מוכרחה לעבור את שלבי המהפכה הפסיכולוגית. השלב הבא של ההתחדשות העברית תהיה", כתב אבנרי, "המהפכה הנפשית, שתחליף את ההסברה והתעמולה שקדמה לה, במכשיר האמתי של שפת ההמונים – ההתעוררות הפנימית. היא תפנה אל ההמונים". "המון", כותב אבנרי, "אינו מושג מספרי. קהל של אלפים אינו מוכרח להיות המון, בעוד שכמה עשרות אנשים עלולות כבר להיות ראויות לתואר זה. כי 'המון' – פירושו מצב, פירושו רתיחה אנושית, פירושו איבוד אינדיווידואליותם של אנשיו, וטמיעה גמורה בהמון האדיר, הרותח, חסר הגבולות". מצב זה יטהר את העם העברי מתסביכיו והמעצורים הנפשיים שדבקו בו.

חודש אח"כ כתב: "כיצד תתגבש ההתוולדות העברית? האומות האירופיות אינן מוצאות יותר סיפוק בפולחן הרוחני של 'כנסיות' למיניהן ובמוסר הרכרוכיות שלהן. במהפכה אדירה הן יוצרות לעצמן מיתוס חדש, מיתוס מדיני, הדומה בכל המובנים לאמונתן המקורית. שוב עולה מוסר גיבורים גאה, ושוב פורח פולחן הקורבנות העתיקים, המובאים עתה בשני מחנות הלוחמים לאומה, לגזע וקודם כל למנהיג הלאומי, המסמל את מושג הגבורה והאחדות הלאומית [הדגשה שלי. א.ה.]. גם בנפש העם היהודי מתעוררת הקריאה הגדולה, התמרדות הדם העברי, אמנם קלושה ובלתי מובנת עדיין, אך כבר ברורה למדי לכל המבין את מקורותיה. היא מתקוממת נגד מעמדה כדת. היא דורשת את מחיקת פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי. היא דורשת את הרנסנס הנשגב, את התוולדות הגזע העברי!"

כל הציטוטים הללו לקוחים מדברים שכתב אבנרי בין השנים 1941-1944, כשהיה בן 18 עד 22. בכתיבתו משנת 1946 ואילך, מאז ימי "א"י הצעירה", הוא ביטא רעיונות שונים בתכלית. יעקב שביט טוען בספרו "מעברי עד כנעני", שרעיונות "המרחב השמי", בהן דוגל אבנרי משלהי שנות ה-40, הם המשכם של אותם רעיונות בהם דגל בראשית העשור.

שביט טוען, ש"ארץ הקדם" ו"העולם העברי" הפכו ל"מרחב השמי", והתודעה הלאומית העברית הפכה להיות רק יסוד אחד – אף כי מוביל ודומיננטי – בתוך "תודעה שמית" רחבה יותר. לטענתו, המושג "המרחב", הועתק על ידי אבנרי מן האסכולה של הגיאופוליטיקה של פרידריך ראצל ובעיקר מספרו "מרחבי המחיה". סגנונו במאמרים אלה מזכיר את האידיאולוגיה של קרל האוסהופר, הוגה הדעות של מדיניות החוץ הנאצית, על מעצמות ההתחדשות, בעלות רצון השליטה ותודעת השליחות העולמית.

פרופ' שלמה אהרונסון מציג את הדברים באופן חריף וקיצוני בהרבה. לטענתו, מתוח קו של רצף רעיוני, פוליטי והתנהגותי בדרכו של אבנרי מאז ראשית שנות הארבעים ועד ימינו. הוא מציג את אבנרי כנאצי, בצלמם ובדמותם של אנשי ה-SS.

המפתח להבנת אבנרי, אליבא דאהרונסון, הוא היותו קודם כל "הומו פוליטיקוס" – יצור פוליטי, שהכוח הפוליטי; כוח לשמו, כוח ללא מיצרים, והשגת הכוח הזה, הם עיקר חייו. בדרכו להשגת מטרה זו, אין לו כל "כללי משחק". משחקו הוא – ציניות מוחלטת. הוא תוצר של החברה הגרמנית בשנות ה-20. דרכו מיוסדת על תפיסת חברת ההמונים, אותה ניתן לעצב ועליה ניתן להשפיע ע"י התעמולה, ובכלל זה תעמולה שקרית. אין הוא בוחל בשום שקר והשמצה. אהרונסון טוען שאבנרי למד מהעיתונות הנאצית את דרכי התעמולה. מטרתו בשנות החמישים הייתה לפגוע במפא"י ובאנשיה, ומטרה זו קידשה כל אמצעי. שיתוף הפעולה שלו עם תמיר בפרשת קסטנר הייתה מנוגדת לכל אתיקה עיתונאית. הוא ניהל בנושא זה תעמולה שקרית נגד מפא"י תוך שימוש בחומר נפץ ציבורי אמוציונלי, כפי שלמד בבית המדרש הנאצי.

אבנרי, טוען אהרונסון, בחר להתקיף את המשטר על כל רקע שהזדמן לו. לרוב, ההתקפות היו שקריות. הוא חיפש בתחומים שונים ומשונים, ללא קשר זה לזה, כל דבר בו יוכל להרוס את בן גוריון ואת משטרו. אט אט, הצליחו הוא ודומיו ליצור דמוניזציה של ב"ג, ובכך תרמו ליצירת חלל ריק במרכז המפה עם התפטרות ב"ג, ואת החלל הזה מילא בגין.

את האידיאולוגיה של אבנרי מגדיר אהרונסון כמסר אתני, גזעני, במובן של שליטה על מרחב אתני. הבנת המזה"ת במושגי מרחבים אתניים, שנשלטים ע"י הגורם הדומיננטי מבחינה אתנית פוליטית, מושפעת ישירות מרעיונות הגיאופוליטיקה.

לפי רעיונות אלה, מחולק העולם למרחבים אתניים. בכל מרחב – גורם דומיננטי. הלוחם בגורם זה – אחריתו מרה. הגורם הדומיננטי באירופה הוא העם הגרמני שנועד לשלוט במרחב הפוליטי והאירופי. הגורם הדומיננטי במרחב השמי, כפי שמפרש אהרונסון את משנתו של אבנרי, כפי שנוסחה בראשית שנות ה-40, הוא הנוער העברי.

אהרונסון אינו מתכחש לעובדה שאבנרי שינה את דעותיו בשנים הבאות, אך, לטענתו, שינוי זה הוא טקטי בלבד. אבנרי, טוען אהרונסון, העיר שיש שתי אידיאולוגיות – קומוניזם ופשיזם. שתיהן מדברות ליצר ולאינסטינקטים ובכך כוחן לגייס המונים. משתיהן – הוא נמשך לפשיזם. אחרי כישלון הפשיזם, במקום לשלם את המחיר הציבורי של תמיכתו בו, הוא ניסה להונות את הציבור כדרכו ולהוליך אתו שולל ע"י הכחשתה.

הדרך החדשה שאבנרי אימץ לעצמו, לדעת אהרונסון, אינה אלא היפוך דיאלקטי של דרכו המקורית. הוא נשאר צמוד למושגים של מרחב, אופי תרבותי-אתני של המרחב, קשר לטריטוריה, סמלים לאומיים משותפים וכו', אך הצמידם לתפיסה של "איחוד המרחב השמי". בכך הושפע מהדיבורים על איחוד אירופה תוך טשטוש העמים השונים, שגם הם היו מסווה של הרצון להשליט על אירופה את הדומיננטיות הגרמנית בדרך אחרת מזו שנכשלה.

השלב הבא בדרכו של אבנרי, המכונה ע"י אהרונסון שלב ההתרפקות על התנועות הלאומיות הערביות ובעיקר הפלשתינאית, מוסברת על ידו גם היא, כהמשך של תפיסתו הבסיסית, הגיאופוליטית, של אבנרי. בשלב זה מציג אבנרי את הערבים כגורם הדומיננטי הקובע במרחב הערבי. אם לא נסתדר אתו ונוותר לו, מרה תהיה אחריתנו. אבנרי, טען אהרונסון, היה לשופרה של הלאומיות הערבית.

גם שנאת המערב של אבנרי היא חלק מהתסמונת הרוחנית הגרמנית, מפרש אהרונסון. זוהי תפיסת העולם הדוקטרינרית עליה חונך בגרמניה, לפיה "תרבות המערב" היא תרבות מושחתת וחומרנית. לכן, המערב אשם בכל מאבק עם מדינה מהעולם השלישי, שהוא קורבן האימפריאליזם האמריקאי. לדעת אהרונסון, אין זה מקרה שגם חוגים רדיקליים ימניים ושמאלניים בגרמניה תקפו, כמו אבנרי, את ארה"ב במלחמת המפרץ. שנאת האימפריאליזם האמריקאי מוטבעת בכל גרמני. אבנרי חונך על כך והוא דבק בכך עד היום. את עמדותיו של אבנרי מכנה אהרונסון "פשיזם שמאלני קוסמופוליטי".

תפיסתם של שביט ובמיוחד של אהרונסון את אבנרי והצגת דרכו במשך השנים כהמשכה של תפיסתו הרדיקלית–ימנית בראשית שנות הארבעים אינה עומדת, לדעתי, במבחן הסבירות והיושר האינטלקטואלי. אין כל ספק שהביוגרפיה שלו כוללת תקופה בה התבטא בסגנון, שהוא עצמו לבטח היה מגדירו כפשיסטי אם לא כנאצי. יש לתמוה על כך במיוחד נוכח העובדה שהתקופה הזו בחייו, הייתה בשעה שמלחמת העולם השניה, על כל זוועות הנאצים שאפיינו אותה, הייתה בעיצומה. עם זאת, יש לזכור שמדובר על תקופה של חמש שנים, כשאבנרי היה צעיר מאוד (בגיל 18 עד 23). התעלמות מכל דבריו, כתביו ומאבקיו במשך כמעט 50 שנה לאחר מכן, בהן הוא ביטא מסרים של דמוקרטיה ושלום, והתייחסות רק לחמש השנים המוקדמות היא פחות מִסְבִירָה, וכך גם ההתייחסות לכל דרכו במשך עשרות השנים הללו כאל היפוך דיאלקטי בלבד של תקופתו הימנית רדיקלית.

אני מאמין שהעמדות אותן מציג אבנרי בעקביות, עם שינויים מועטים יחסית, הן עמדות אמתיות ואוטנטיות. גם הצגת אבנרי כמי שכל מטרתו הפוליטית היא השגת פופולריות לשם צבירת כוח פוליטי אינה עומדת במבחן המציאות. במשך שנים, אבנרי מציג עמדות הנמצאות הרחק מן הקונצנזוס הלאומי הישראלי ורחוקות מפופולריות. יש לציין את תמיכתו רבת השנים בהקמת מדינה פלשתינאית, תמיכתו הבלתי ביקורתית באש"ף (הוא סירב לכנות אותם בתואר מחבלים או טרוריסטים, ואפילו לאחר מעשי הטרור הקשים ביותר הוא כינה אותם "לוחמים פלשתינאים". אפילו את רצח משתפי הפעולה הוא הצדיק), תמיכתו בנסיגה ממזרח ירושלים ובזכות השיבה של הפלשתינאים לתחומי מדינת ישראל, כדי להוכיח שאבנרי אינו נלחם על עמדות שקל לִצְבור עמן כוח בציבור הישראלי.

במהלך שנות ה-40 חל מהפך בעמדותיו של אבנרי. יש מקום לתמיהה נוכח העובדה שאבנרי לא מצא עוז בנפשו להתמודד באופן ראוי עם עברו. כמי שמרבה לכתוב זיכרונות ופרקים ביוגרפיים ולשלבם אינספור פעמים במאמריו, תמוהה התעלמותו המוחלטת מתקופה זו בעברו. במעט המקרים, שבהם נגע בתקופה, הציג אבנרי תמונה מעוותת של המציאות, ולא היה בה רמז לעמדות אותן ביטא בתקופה ההיא. דווקא ממי שמרבה לנתח את דמותם של מנהיגים, פוליטיקאים ואישי ציבור תוך התייחסות לעברם כמשפיעים על התנהגותם בהווה, ניתן היה לצפות מאבנרי לא לברוח מעברו ולהתמודד עמו באומץ, כפי שהוא דורש מאישי ציבור אחרים.

התקופה הרדיקלית הימנית של אבנרי מחזקת את טענתי, שהתקופה הפורמטיבית, שעיצבה את דמותו של אבנרי, הייתה נעוריו בגרמניה בתקופת עליית הנאצים לשלטון. בראשית שנות הארבעים הדבר התבטא בהשפעה ישירה על עמדותיו הפוליטיות, בחיקוי וביצירת מודל "עברי" של תפיסת עולם פשיסטית. בתקופות המאוחרות יותר, התבטא הדבר במאבק נגד כל תופעה שדמיונו יכול היה להציגה כדומה לתופעת עליית הנאצים לשלטן. יתכן שהמאבק הזה, שלעתים היה אובססיבי ולעתים מגוחך, היה מעין ריאקציה לעמדותיו בראשית שנות ה-40, ומעין קתרזיס ממושך מאותה תקופה. כאמור, איני מקבל את הטענה שבעמדותיו הפוליטיות של אבנרי ישנן עד היום עקבות של השפעה נאצית. לעומת זאת, בדרכי התעמולה שלו, ההשפעה הזו קיימת באופן בולט. אבנרי מעריץ את שיטות התעמולה הנאצית. הוא הרבה לכתוב על כך, ללמוד אותן ולחקות אותן. בתקופה הימנית רדיקלית שלו, יותר מההשפעה האידיאולוגית, ניכרת השפעה של דרכי התעמולה הנאצית על אבנרי. כשהוציא בשנת 1944 את חוברת "מאבק" (העלון הפנימי של הצ"ח) הוא הוציאה לאור מטעם "קומיסריון לענייני התעמולה והאינפורמציה". זה היה שמו של משרד התעמולה, שגבלס עמד בראשו (כזכור, 30 שנה מאורח יותר, יצא אבנרי בהתקפה חריפה על הקמת משרד ההסברה בראשות פרס, והשווה אותו למשרד התעמולה הגבלסי). במאמריו מאותה תקופה, הוא התמקד בניתוח פופוליזטורי של טיבן של תנועות המונים מהפכניות וטוטליטריות ושם דגש על טיבה וכוחה ועל השפעתה הרבה של התעמולה המודרנית. מהמהפכות בתקופתו הוא הסיק, שבעידן התקשורת ההמונית המודרנית, ניתן לחולל מהפכה ע"י שילוב של אידיאה חדשה, מנהיג, תעמולה, ארגון פוליטי ותנועת המונים. בתמהיל הזה, תופסת התעמולה מקום מרכזי, ביכולתה לבצע מניפולציה של ההמונים באמצעות יצירת מיתוס מודרני.

גם בתקופות מאוחרות, כשדעותיו הפוליטיות השתנו באופן קיצוני, לא חל שינוי ביחסו לתעמולה ולכוח ובהערצתו את התעמולה הנאצית. בספרו "צלב הקרס", מתייחס אבנרי למפלגה הנאצית ולמנהיגיה בבוז תהומי ובשנאה עמוקה. כך, עד שהוא מגיע לפרקים העוסקים בתעמולה. באלה, יחסו הוא של התלהבות והערצה. את התעמולה הנאצית תיאר אבנרי כ"סם משכר, שהייתה מסוגלת לחולל נסים בלבם של קורבנותיה" והשווה אותה להיפנוזה, בה "המהפנט מנסה לחסל את ההכרה של המהופנט, ולהגיע ישר אל תת ההכרה שלו". הוא הציג את תרומתו האישית של היטלר לאמנות התעמולה כ"תרומתו המקורית ביותר לידע של המאה העשרים" וטען שהוא "העלה את התעמולה הפוליטית לדרגה שלא הייתה כדוגמתה עד אז – ומאז. הוא למד הרבה מאחרים… אולם הוא הרחיק לכת מכולם. פרקי ספרו המוקדשים לתעמולה הם היחידים שאינם משעממים מאוד, אלא ראויים לקריאה" [ההדגשות שלי. א.ה.].

לאורך ארבעה עמודים תמימים מצטט אבנרי ומנתח את תורת התעמולה של היטלר. אביא כמה מובאות: "נפש ההמון הרחב אינה מוכנה לקבל חצאי דברים, אינה מושפעת על ידי החולשה. ההמון דומה לאישה אשר תחושתה הנפשית אינה מושפעת על ידי נימוקים של הגיון מופשט, אלא על ידי געגועים רגשיים, בלתי מוגדרים, לכוח המשלים… ההמון… מרגיש רק בכוח ובאכזריות המתגלים בתורת התעמולה, ולבסוף הוא נכנע לה תמיד… תפקידה של התעמולה… למשוך את תשומת לב ההמון לעובדות ולתהליכים ולצרכים מסוימים… השפעתה צריכה להיות מופנית אל הרגש, ורק במידה מועטה אל המוח… דווקא בזאת טמונה אמנות התעמולה: שהיא מבינה את עולם המושגים הרגשיים של ההמון הרחב. עליה למצוא את הדרך הנכונה מבחינה פסיכולוגית, אל תשומת לבו של ההמון, ומשם אל לבו של ההמון. החכמים בלילה אינם מבינים זאת, והדבר מוכיח את עצלנותם המחשבתית ושחצנותם… כל תעמולה מוצלחת חייבת להתרכז בכמה נקודות מעטות מאוד. את הנקודות האלה עליה לתרגם לסיסמאות ולחזור עליהן כל כך הרבה פעמים, עד כי גם האיש האחרון בהמון יקבל את הרושם המבוקש… התחושה הרגשית אינה מסובכת. היא פשוטה מאוד ועשויה מיקשה אחת. היא מכירה רק חיוב או שלילה, אהבה או שנאה, צדק או אי צדק, אמת או שקר. היא אינה מסוגלת לתפוס דבר שהוא חציו כך וחציו אחרת… אין זה תפקיד התעמולה לשקול עד כמה צודק כל אחד. היא חייבת להדגיש את האמת הבלעדית של טענותינו שלנו… היא קיימת כדי לשכנע את ההמון… המושגים הפשוטים ביותר ייחרטו בזיכרונו רק אחרי שחזרו עליהם באוזניו אלפי פעמים… כל תעמולה, הן המסחרית והן הפוליטית, מגיעה לכלל הצלחה רק בדרך ההתמדה ואחידות התוכן".

אבנרי מצטט בספרו גם את דברי היטלר על התועמלן. עיקרם: התועמלן הטוב חייב להמציא מכנה משותף לכל אויביו. קפיטליסט וקומוניסט, דמוקרט וריאקציונר – לכולם יש להדביק תווית אחידה. "האמנות של כל מנהיגי ההמונים הגדולים, בכל התקופות, התבטאה בכך שלא פיצלו את תשומת הלב של עמיהם, אלא ריכזו אותה נגד אויב אחד ויחיד. זוהי הגאונות של מנהיג גדול: שהוא מצליח לעורר את הרושם, כי גם האויבים השונים לגמרי זה מזה, שייכים למעשה לסוג אחד… על כן, יש לרכז את כל האויבים השונים, כך שנדמה יהיה להמון, כאילו הוא לוחם רק נגד אויב אחד. כך גוברת האמונה בצדק העצמי, יחד עם ההתמרמרות נגד האויב המתקיף צדק זה. בהתייחס לכל אלה, כותב אבנרי על היטלר – "זוהי פיקחותו של האיש שגדל בשכונות העוני, שהכיר את האדם מנקודת הראות של הסמרטוטר. זוהי פיקחות המסוגלת להצליח ואכן הצליחה".

רבים מעיקרי תורת התעמולה הזאת, שמשו כמורי דרכו התעמולתית של אבנרי, במהלך השנים. כך הצגת עמדותיו כאמת וצדק המוחלטים והעמדות המנוגדות לו כשקר ועוול מוחלטים. כך בשימוש באפקטים של כוח ועוצמה, הכובשים את לב ההמון. כך בהעדפת הפניה אל הרגש ואל היצרים על פני הפניה לשכל. הוא תקף את עמיתיו למחנה היוני על שהם פונים אל השכל ומפקירים את הרגש לימין, וטען שכך לעולם לא יצליחו לכבוש את הרחוב מידי הימין. אבנרי הקפיד לרכז את תורתו למספר מצומצם של טיעונים, לתרגמם לסיסמאות ולחזור עליהן שוב ושוב, בהתמדה, במשך עשרות שנים, באלפי מאמרים. אבנרי למד גם להציג את כל יריביו כמקשה אחת. אפילו בתקופות של העימות הקשה והשנאה העמוקה בין תנועת העבודה לתנועת החרות, הוא הציג את שתיהן, יחד עם שאר המפלגות כ"המשטר", "המשטר הישן", "המפלגות הזקנות", "הממסד", "הממסד הישן" וכו' והוכיח שוב ושוב עד כמה כולם שייכים לצד אחד של המתרס, בעוד הוא ומה שהוא מייצג ניצבים בצד השני של המתרס. בהיותו ח"כ, נהג לחזור על הקלישאה, המציגה אותו כ"אחד מול 119". הוא נהג להציג את המערך והליכוד כאויבי השלום תוך טשטוש ההבדלים ביניהם. הוא מרבה להציג את הליכוד והימין הישראלי ואת חזית הסירוב הערבית המתנגדת לאש"ף ולערפאת כמקשה אחת.

בספרו "צלב הקרס" תיאר בהרחבה ובהערצה פעולות שונות שאפיינו את התעמולה של המפלגה הנאצית. בהסתמך על תיאורי אדגר מאורר, בספרו "גרמניה מחזירה את מחוגי השעון", הוא מתאר את אסיפות העם של היטלר. "האולם הגדול ביותר בעיר, מלא עד אפס מקום. רבים מן הנוכחים הם למטה מגיל 25. מן התקרה תלויים דגלים ענקיים: משטח אדום, במרכזו עיגול לבן, ובתוך זה צלב קרס שחור. על קיר אחד תלויה הברכה הפולחנית, בגודל המאפשר לקראה ממרחק של 400 מטר: 'עורי גרמניה!' ליד הכניסות, לאורך הקירות, ליד דוכן הנואמים עומדים צעירים חסונים, לבושי חולצות בצבע החרדל, נעולי מגפיים וחובשי כובעים צבאיים למחצה. כי זוהי אסיפה פוליטית של מפלגת הפועלים הנאציונל סוציאליסטית הגרמנית, מפלגה המטיפה לאלימות פוליטית. חוץ מזה נועדו הצעירים הבריאים אלה, בעלי הכתפיים הרחבות והפנים הנועזים, לעורר תחושה של כוח ועתיד. רבים מן הנוכחים שילמו בעד הזכות להיות כאן… בכל זאת האולם גדוש. הוא תמיד גדוש. עליו להיות גדוש. המפלגה הייתה מבטיחה שיהיה גדוש, אפילו הייתה צריכה לשלם לקהל. כי אולם גדוש הוא הוכחה להצלחה. אך למעשה אין צורך לשלם לקהל. כי הערב ידבר אדולף היטלר, המנהיג, בכבודו ובעצמו… לפתע פותחות תזמורות צבאיות בתרועה. תזמורת אחת או ארבע תזמורות, מ-20 עד 200 כלים, עם שפע של חצוצרות ותופים גדולים. הם ניגנו שיר לכת. הדלת המרוחקת ביותר מדוכן הנואמים נפחת ונִסֵי המפלגה מופיעים. הם גדולים ומוזהבים. מעל לדגל, המתוח לאורך המוט, מתנוסס צלב קרס מברונזה, מוקף עיגול, ומעליו נשר של ברוזה. נושאי הנסים מתקדמים בחגיגיות איטית, בעוצמה מכונסת, ומתייצבים לרגלי דוכן הנואמים. כאשר הם עוברים בין הקהל, פותחת קבוצה של חברי המפלגה מאומנים היטב, בהנהגת מפקד בלתי נראה, בשאגה אדירה 'הייל! הייל! הייל!'. זה מדבק. רוב הקהל מצטרף ל'הייל' השלישי… אי אפשר לתרגם לעברית את המילה הגרמנית 'הייל'. המילים 'אשרי', 'האח', ו'הידד' רחוקות מלמצות את התוכן הרגשי של המילה הגרמנית העתיקה הזו… ואז, מאחורי משמר הראש של גברים חסונים במיוחד, הנעים בתנועות נוקשות, מופיעים המנהיגים העיקריים, לרוב במדים החומים המסורתיים. הם נראים כמטהו של גנרל. לבסוף, מאחוריהם, המנהיג, אדולף היטלר, כשהוא מחייך כגנרל הסוקר את צבאו המנצח. אין הוא לובש מדים. ללא שוויץ. כמו אחד מן הקהל. ברנש משלנו! מעיל גשם חום–בהיר, נעליים שחורות וגרביים שחורות, חליפה שחורה ועניבה שחורה, כותונת לבנה, סיכת הזהב של המפלגה בדש המעיל… הוא מבקש מהם את קולותיהם ואת תמיכתם – אך לעולם לא היית מנחש זאת. אחרי שהכריח אותם לשלם בעד הכניסה, הוא יצר את הרושם, באמצעות הביום, התפאורה והסוגסטיה ההמונית, כאילו הם המשטחים את בקשתם לפניו. עד כמה שאני יודע, אין איש בעולם, מלבד כמה מטיפים דתיים, המסוגל לעשות זאת".

בתיאור זה ניכרת ההערצה של אבנרי לסגנון התעמולה. בהמשך, כשאציג את אסיפת היסוד של תנועת "העולם הזה – כוח חדש", ניתן יהיה להבחין בהשפעה של תיאורים אלה עליו.

שיטות התעמולה הללו, נמשכו גם אחרי עליית היטלר לשלטון, באמצעות גבלס – שר התעמולה. אבנרי כותב, שבניגוד לדעה הרווחת, לפיה גבלס הוא הממציא הגאוני של התעמולה הנאצית, לאמתו של דבר "לא היה אלא תלמידו של היטלר, איש ביצוע מזהיר לתורת אדונו". הוא הזכיר כמה מהפעולות שאורגנו על ידי גבלס לפני ואחרי עליית היטלר לשלטון, כמו פיצוץ אסיפות בחירות של היריב, באמצעות גימיקים של תעמולה, ארגון עימות פומבי בין גבלס למנהיג יריב והזמנה בתרמית וזיוף של כל המקומות באולם שמולאו בפעילים נאציים שהריעו לכל דבריו ושרקו בוז לכל דברי יריבו, הזמנת הקנצלר לעימות פומבי מתוך ידיעה שהלה לא יגיע, ובמקום הקנצלר להשמיע הקלטות סלקטיביות של דבריו וניגוחם. הוא מציין ש"גבלס מילא את האוויר הגרמני בתעמולה בלתי פוסקת. על העצים ברחובות הוצבו רמקולים, כל יום שני וחמישי נערכו בבתי הספר חגיגות עם נאומים, אי אפשר היה לברוח מצלב הקרס אף בחלום". אחד הגימיקים שאבנרי הציג, מספר על ערב גשום, בו הופיע היטלר. "אחרי איחור של חצי שעה, בה מילאה התזמורת את החלל ברעם תופיה המהממים, עלה מישהו על הבמה והודיע כי הפיהרר בא ממרחק גדול. כעבור חצי שעה נוספת, הודיע כי זה עתה טלפנו לו כי הפיהרר נתקל בסופה, אך ממשיך בדרך. 'הוא בא! הוא בא בסערה!' צעק האיש, כאילו דיבר על בוא המשיח. לבסוף, באיחור של שעה וחצי, הופיע היטלר במעיל הגשם הצהוב שלו, רטוב ומכוסה בוץ. למעשה ישב כל הזמן בחדר האחורי של בית קפה ממול". על כל אלה כתב אבנרי – "אסיפות אלה הביאו את היטלר אל הניצחון".

אבנרי הוא מעריץ גדול של סמלים ודגלים ומדגיש את עוצמתם ככוח מלכד וסוחף בכל הזדמנות. בספרו, שנקרא על שם הסמל הנאצי – "צלב הקרס", הוא עוסק בהרחבה בסמלים הנאציים. את צלב הקרס הוא כינה "סמל גאוני, שלא היה כמוהו לשום תנועה אחרת בגרמניה ובעולם. הפטיש והמגל של הקומוניסטים מסובך וחסר עניין. הפאשוס של הפשיסטים האיטלקיים, סמל רומאי עתיק, מסובך עוד יותר. מגן דוד הציוני פשוט הרבה יותר, אך הוא חסר כוח ותנופה, אינו מסעיר ומלהיב. צלב הקרס הנאצי הוא פשוט מאין כמוהו. כל ילד יכול לקשקשו על הקיר, הוא ממש מגרה את הידיים. יש בו כוח מסתורי להלהיב ולהפחיד. אי אפשר להסתכל בו בשוויון נפש ובאדישות" [ההדגשות של. א.ה.].

אבנרי כותב גם על הדגל הנאצי. גם אותו הוא מציג כמוצר תעמולתי גאוני, בעל עוצמה רבה והוא שם דגש מיוחד על צבעיו – שחור, לבן ואדום. על האדום כתב ש"אין כמוהו כדי להסעיר את הדם ולשלהב את הרגש". בכל תיאוריו את הדגל הוא משתמש בביטויים כמו "מלהיב", "מסעיר", "בולט", "צעקני" וכדומה. לצורך השוואה הוא מציין, ש"ישראלי, הנוכח בכל יום עצמאות בעובדה שאף מאות דגלים כחולים לבנים אינם מסוגלים לשוות לרחוב אופי חגיגי ולהסעיר את הרוח, יסכים כי בשטח זה הצטיין היטלר בכושר אבחנה".

בסיפורו האפוקליפטי "אחריך בנימין" בו תיאר מהפכה נאצית בישראל, תאר את עליית הנאצים הישראלים כהעתק מושלם של עליית הנאצים בגרמניה לשלטון. כל הסממנים של הנאציזם, כפי שהוא מתאר אותם בספרו "צלב הקרס", מופיעים בסיפור. וכך, כפי שהוא מתאר את היטלר, כך הוא מתאר את בנימין הראל, גיבור סיפורו, באופן נלעג ומעורר שאט נפש. מאידך, כמו בתיאורו את היטלר, כך גם בסיפור – טעמו משתנה לחלוטין בכתבו על התעמולה. כאן הוא מתאר את התעמולה של בנימין הראל בהערצה.

את דרכי התעמולה שלו הוא מתאר בפרוטרוט. אות הבחירות של רשימתו היא האות שי"ן. הוא מחלק לצעירים סמלים של שלושה חצים היוצאים כלפי מעלה ומציירים את האות שי"ן. הוא מנהיג במפלגתו ובקרב המוני תומכיו הצדעה, תוך הרמת שלוש אצבעות יד ימין, כברכה רשמית של המפלגה. שלוש האצבעות המורמות יוצרות את האות שי"ן. הוא הפיץ סיסמה קליטה, ובה שלוש מילים שכל אחת מהן מתחילה באות שי"ן – שפע, שחרור, שלום. כל אצבע בהצדעת מפלגתו מציינת את אחד השי"נים ויחד הן יוצרות שי"ן אחת גדולה. הסיסמה הבולטת של מפלגתו היא "תנו לו שאנס".

עשר שנים מאוחר יותר הקים אבנרי את מפלגתו "העולם הזה – כוח חדש". התבוננות בדרכי התעמולה שלו מראה דמיון מדהים לתעמולתו של בנימין הראל, הפיהרר הישראלי. אות הבחירות של מפלגתו הייתה שי"ן. סמלו – שלושה חצים היוצרים את האות שי"ן. הוא הנהיג את הצדעת שלוש האצבעות המורמות כלפי מעלה בצורה היוצרת את האות שי"ן. הוא הפיץ את סיסמת שלושת השי"נים, השונה רק במילה אחת מסיסמתו של הראל – שפע, שוויון, שלום. כל תשדיר בחירות שלו הסתיים במשפט – "תנו לנו שאנס". המסרים של רשימתו לכנסת שונים בתכלית השינוי ממסריו של הראל בסיפורו העתידני, אולם הדמיון בדרכי התעמולה מדויק. את התוכן שלו, השונה לחלוטין מכל תוכן נאצי, שיווק אבנרי בטכניקה אותה למד מהנאצים ושינן במהלך השנים.

באחד בספטמבר 1965, התקיימה ועידת היסוד של תנועת "העולם הזה – כוח חדש". על במת הוועידה התנוסס דגל גדול, בצבעי אדום–שחור-לבן. בתוכו מצויר אריה שואג (בדומה לנשר הנאצי. שתי החיות הללו הן סמל של כוח) בתוך ריבוע. בתוך הריבוע מצויר מעין קלשון – שלוש זרועות היוצאות כלפי מעלה ויוצרות את האות שי"ן. בצד הבמה – שלושה דגלים קטנים, גם הם בצבעי אדום-שחור-לבן, בתוכם מצויר האריה, הפעם בתוך עיגול וגם ממנו יוצא ה"קלשון". בנאומו הצדיע אבנרי בהצדעת שלוש האצבעות שלו ואמר: "אך אם תרצו להסביר למישהו את כל התורה על רגל אחת – תוכלו למנותה בשלוש אצבעות: שחרור מחוקי הכפייה. שוויון לכל בני העדות, הדתיות והלאומית, במדינה. שלום ישראלי ערבי".

ככל שהבחירות התקרבו, הפך העיתון "העולם הזה" לעלון בחירות של המפלגה. כולו עוטר בכרזותיה, כל תוכנו היה לשטיפת מוח לקראת ההצבעה למפלגה הנכונה. אחד הסמלים היה חץ גדול, שחור, ובתוכו כתוב "שעת ה-ש". בגיליון של ערב הבחירות פורסם דף של קריקטורות, היוצרות את האות שי"ן. באחת מהן מצוירת להבה בצורת שי"ן, היוצאת מתוך לפיד אחוז באגרוף ומאירה את החשכה שסביבה. קריקטורה שניה מציגה קלשון, שצלעותיו יוצרות את האות שי"ן, נעוץ בישבן עליו נכתב "המפלגות". קריקטורה נוספת מציירת יד, המצדיעה בהצדעת שלוש האצבעות.

הדמיון בין תעמולתו של בנימין הראל הפיקטיבי לזו, האמתית, של אבנרי, יוצר רושם שכבר באמצע שנות החמישים – לא זו בלבד שאבנרי חשב על הליכה לבחירות, כפי שתיאר הוא עצמו בראיון לעבודה זו, אלא שלפחות הצד התעמולתי של מערכת הבחירות שלו, כבר תוכנן על ידו לפרטי פרטים. הרושם הזה מוצא סימוכין בעדותו של שלום כהן, לפיה כבר ב-1951 הציע אבנרי להקים מפלגה. על פי תיאורו, כבר אז, 15 שנים לפני שהקים את רשימתו, הוא נתן לה את אות הבחירות. כהן מצטט את אבנרי כמציע: "נקים רשימה של עולים חדשים וחיילים משוחררים. הרשימה השחורה. ניקח את האות שי"ן! שי"ן! האות הכי חזקה בשפה העברית. כל התעמולה תלך סביב האות. הסיסמה תהיה 'אמור שי"ן! אמור שי"ן! אמור שי"ן!' אתה מתאר לך איזה כוח יש לזה?"

חיים הנגבי, שותפו של אבנרי לדרך במשך שנים, שעבד בעיתונו, היה שותף לו בתנועתו הפוליטית (עד שפרש ממנה יחד עם חבריו מ"מצפן") וגם היום הוא משתף עמו פעולה במסגרת "גוש שלום", טוען שאבנרי עצמו אינו מסתיר את הערצתו ליכולת התעמולה הנאצית ושיטותיה. לטענתו, אבנרי משתמש במודע ברטוריקה, הלקוחה בחלקה מן האתוס הנאצי, כמו "אנשי החפירות " ו"סכין בגב" [לנושא זה אקדיש פרק מיוחד בעבודה]. הוא מרבה להשתמש בצבעי התעמולה הנאצית, אדום, שחור ולבן, ואלו, בעיקר האדום, היו צבעי עיתונו. הוא מעריץ מצעדים, תהלוכות והפגנות וכן סמלים ודגלים, המקרינים כוח, ורואה באלה מרכיבים חשובים באסטרטגיית התעמולה שלו.

מחשבה אחת על “אורי אבנרי: ו. השפעת הנאציזם על אבנרי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s