אורי אבנרי: ה. התקופה הפורמטיבית – עליית הנאצים לשלטון

אורי אבנרי (פרק ה')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ה. התקופה הפורמטיבית – עליית הנאצים לשלטון

אורי אבנרי מציין ארבע תקופות כקובעות בחייו. א. עליית הנאצים לשלטון – לימדה אותו את החשיבות המכרעת של הפוליטיקה על החיים. ב. אצ"ל – התקופה דרכה נכנס לפוליטיקה. ג. תקופת "במאבק" – ביסוס השקפת עולמו. ד. מלחמת השחרור.

עם זאת, קריאת כל ספריו ורבים ממאמריו מביאה אותי למסקנה, שהתקופה הפורמטיבית, החשובה ביותר בעיצוב עולמו, הייתה שלהי הרפובליקה הוויימארית ועליית הנאצים לשלטון. פעמים רבות אמר אבנרי, שהיותו עד לתקופה הזו, היא שהביאה אותו להחלטה להקדיש את חייו לפוליטיקה. "מאז, נשארה הפוליטיקה המזון הרוחני העיקרי שלי. כל ימי חיי אמר קול באוזניי: זה נוגע לך, אסור לך להיות אדיש, אכפת לך". במשך כל השנים משתמש אבנרי, בביקורתו על המתרחש בארץ, בהשוואה עם הנאציזם. הוא משתמש שוב ושוב במושגים השאולים מהתקופה הנאצית. אבנרי מציין, שההשפעה העיקרית של התקופה על השקפת עולמו, היא הסלידה מכל סוג של פשיזם. הוא טוען שאין הפשיזם מחלה גרמנית, אם כי אין זה מקרה שדווקא בגרמניה היא פרצה בצורתה המפלצתית ביותר, אלא זו מחלת נפש קולקטיבית שאף עם ואף ציבור אינו מחוסן מפניה. היא עלולה לפרוץ בכל מקום ובכל עת בנסיבות מסוימות. כך גם אצלנו. הוא רואה את תפקידו בעמידה על המשמר מפני כל גילוי של פשיזם בישראל. לדבריו, הוא מינה עצמו לממונה מטעם עצמו לגילוי סימפטומים פשיסטיים בחברה הישראלית.

במשך שנים רבות קרא אבנרי מאות ספרים ומחקרים בנושא השלטון הנאצי. לאחר תפיסתו של אייכמן פרסם שורה של מאמרים על עליית הנאצים לשלטון ועל השלטון הנאצי בגרמניה. מאמרים אלה היו הבסיס לספרו "צלב הקרס". בספר זה מנתח אבנרי את התופעה הנאצית ואת השלטון הנאצי. הוא משכיב את גרמניה על ספת הפסיכיאטר, מנתח את עברה מאז ימי ראשית הממלכה הפרוסית ואת כתבי אנשי הרוח הגרמניים שיצרו את הכר הרעיוני עליו צמחה האידיאולוגיה הנאצית. הוא מתאר בפרוטרוט את גרמניה שבין מלחמות העולם, את הרפובליקה שול ויימאר ובעיקר את התפתחות המפלגה הנאצית מראשיתה ועד לנפילתה. אבנרי מתמקד בדמויותיהם של ראשי המפלגה ובעיקר בדמויותיהם של היטלר ושל אייכמן. כל הדמויות מתוארות בצורה נלעגת, כ"לא יוצלחים". הוא מתאר את היטלר ("צ'רלי צ'פלין מגוחך"), הימלר (לולן קטן"), גבלס ("הננס הצולע") , גרינג ("הנרקומן האלים"), רים ("ההרפתקן ההומוסקסואלי"), שטרייכר ("הפסיכופט הפורנוגרפי") ואייכמן, כפליטי החברה, שנכשלו בכל שעשו וכבעלי דימוי עצמי עלוב. "כל אחד מהם, לבדו, היה אפס. יחד, הם הצליחו להיהפך לכוח אדיר – אכזר מאין כמוהו, מוחץ מאין כמוהו, דווקא מפני שהיה משוחרר מכל מעצור מוסרי ואנושי. כדי להתלכד למחנה כזה, היו דרושים רק שניים: רעיון דינמי ומנהיג עליון.

"כאשר נמצא המנהיג, היה זה הלא יוצלח העליון, האיש שנכשל יותר מכולם, הפרצוף המחוק ביותר, אדם 'בנאלי ונורא' כאחד, כדברי הביוגרף שלו. זה היה מלך הלא יוצלחים, שליכד אותם לכוח אדיר והוביל אותם עד מפתן שלטון העולם". את הצלחת אגודת הלא יוצלחים הזאת להשתלט על גרמניה מסביר אבנרי בתסביך הלאומי הגרמני – היותה "לא יוצלח קולקטיבי". אבנרי, שסבור כאמור, שהנאציזם יכול להשתלט על כל אומה כאשר מזדמנות יחד הנסיבות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות המתאימות, טוען שבצורתו ההיטלראית המיוחדת, הוא התאים במיוחד לנשמה הגרמנית.

עם זאת, הוא טוען שיתכן שגרמניה אינה המדינה הנאצית האחרונה בעולם. על כך הוא רוצה להתריע בספרו. בעיקר הוא רוצה להתריע בפני היווצרות נאציזם בישראל. בכל פרקי ספרו משבץ אבנרי, על פי הקשר הפרק, דוגמאות מהמציאות הישראלית. בפרק המתייחס לרעיונות מרחב המחיה והגיאו–פוליטיקה, כותב אבנרי: "כדאי לזכור… כי גם בישראל יש… [לרעיון] מחקים. רוויזיוניסט לשעבר בשם קלמן כצנלסון כותב ספרים על הצורך להחליף את הציונות המסורתית ב'נחלנות' יהודית. צעיר מיוצאי לח"י בשם עודד קורלניק הטיף בהרצאות והחוברות ל'גיאו-פוליטיקה עברית', המחייבת מרחב מחיה עברי רצוף מן הים עד החידקל. חלק מן הכנענים ובראשם יונתן רטוש, שלל את קיום האומה הערבית, דיבר בזלזול על 'עממים ערבאיים', אשר האומה העברית החדשה תצטרך לעכלם כאשר תשתלט על 'הסהרון הפורה'. אולם לא תופעות-שוליים אלה בלבד מזכירות בישראל את האוסהופר ותלמידיו. גם בחוגים הקרובים ביותר לשלטון המדינה נשמעות נימות המזכירות את הקטעים המצוטטים מספרו של היטלר. החסרים בסביבתו של דוד בן גוריון אנשים המטיפים (לרוב בחדרי חדרים, שלא לפרסום) לשינוי גבולות המדינה, כדי להשיג את הקרקע הדרושה לקיום הלאום, מבחינה תזונתית ומבחינה מדינית צבאית? החסרים אנשים הסבורים כי ריבוי גדול של אוכלוסיית ישראל, בדרך של עליה וריבוי טבעי, מחייב הרחבת שטח המחיה? והחסרים אצלנו גנרלים בדימוס הסבורים כי החרב חייבת לספק אדמה למחרשה והמזהירים כי אחרת צפוי כיליון לאומה, שנתנה לעולם של ימינו את פרצופה התרבותי? קרוב לוודאי שאיש מכל האנשים האלה אינו מתאר לעצמו כי רעיונות עלולים למצוא תלמידים, וכי תלמידים עלולים לבצעם על פי ההיגיון הטמון ברעיונות עצמם – מבלי להתחשב בהיסוסים ובמעצורים של ההוגים".

את הפרק הנוגע ליחידת ה-SS הקרבי, הכתיר אבנרי בכותרת "מוכנים למות אנחנו", כרמז להמנון הפלמ"ח. בגוף הפרק כתב ש"בכל מקום יש קשר הדוק בין יחידות מובחרות לבין מעשי-זוועה, התנשאות לאומית ושלילת הצלם האנושי של האויב. לאזרח הישראלי די לזכור את היחידה המובחרת שביצעה את פעולת-הזוועה של קיביה ואת פרשת כפר-קאסם, שלא לדבר על מעשיה של יחידה מובחרת מסוימת בדרום חצי-האי סיני, במבצע קדש… ההרגשה כי 'ראשונים תמיד אנחנו' יוצרת, בהכרח, בוז עמוק לכל שאר חלקי האנושות, בוז המוביל לזלזול בחיי אדם… אפילו הפלמ"ח… לא היה נקי מתחושה זו – ולא מקרה הוא כי כמה מחניכיו הפכו, עם פירוק הפלמ"ח, למיליטריסטים קיצוניים ולחסידים נלהבים של קו קיביה ושל משה דיין".

בפרק בו נגע אבנרי בשאלה האם הגרמנים ידעו על הזוועות, הוא כתב שהעם הגרמני שמע שמועות אך אטם את אוזניו ומאן להאמין שהן נכונות. בהקשר זה כתב: "האם ישראל עצמה טהורה מתופעה זו? אחרי מלחמת תש"ח פרסמתי ספר בשם 'הצד השני של המטבע', בו תיארתי, בין השאר, מעשי–זוועה שאירעו במלחמה. התגובה הכללית הייתה זועמת, כי 'חיילים יהודיים לא עושים דברים כאלה!' במשך שבועות ארוכים סירב הציבור הישראלי להאמין לסיפור על התועבה בכפר קאסם והוקיע מפיצי סיפור איום זה כבוגדים, הנועצים סכין בגב הצבא שכבש את סיני. מתהלכות בישראל גם שמועות על פרשות אחרות – וגם אתה, הקורא, שמעת אותן. שמעת שמועות על יחסם של חיילי ישראל לשבויי מלחמה, ועל מעשיה של יחידת-עילית מסוימת בשעת מבצע סיני.

קראת בעיתונים את הידיעות על המסתננים הערביים הנורים דרך קבע 'בשעה שניסו לברוח לעבר הגבול'. לא הגבת, כי היו אלה שמועות, רק שמועות, ואסור להאמין לשמועות. כך סירבו גם הגרמנים להאמין לשמועות על רצח סיטוני של שבויים, על 'פעולות עונשין' מסתוריות בגבולות מדינתם. אין שום דמיון בהיקף המעשים שבוצעו אי פעם על ידי ישראלים, לבין המעשים שבוצעו על ידי הגרמנים. אך המכניזם של התגובה הוא אותו מכניזם – תזכורת נוספת לכך כי מה שקרה בגרמניה יכול לקרות בכל מקום אחר".

הפרק המסיים את הספר נקרא "זה יכול לקרות כאן". כתוב בו, ש"כל נאציזם זקוק לסיסמאות שיש בכוחן לעורר התלהבות קיצונית, להט דתי, שיכרון המוני. תוכן הסיסמאות אינו חשוב – חשוב רק שאפשר למות בעדן. אדם אינו שש למות למען תוספת יוקר או למען סובסידיה לייצור חלב – אבל הוא שש למות למען 'רייך שלישי', 'חופש – שוויון – אחווה', או 'עליה חופשית – מדינה עברית!".

פרק המשנה האחרון הוא "היטלר ישראלי". אבנרי דן בו באפשרות שיקום אי פעם נאציזם ישראלי. בעובדה שהיהודים היו קרבנות הנאציזם אין הוא רואה כחיסון מפני התופעה, להיפך. הוא מצטט את ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי, הטוען שהנרדף נוטה מטבעו לחקות את רודפיו ושואל – "שמא אותם האנשים המזהירים אותנו השכם והערב בפני 'גטו ורשה חדש' בישראל, משתדלים ליצור גטו בשביל הזולת?"

הוא מצטט רעיון, שאמנם הוא מכנה אותו "קוריוז", אך אינו שולל אותו, לפיו כל עיקרי התורה הנאצית לקוחים ממסורת היהדות. "מי המציא את תורת-הגזע, אם לא עזרא הסופר, מחוקק חוקי נירנברג המקורי נגד נישואי תערובת? מי המציא את רעיון 'העם הנבחר', והדביק לכל שאר העמים את כינוי הבוז 'גויים'? מי כתב ספרם מלומדים על כך שכל יוצרי התרבות בעולם, משפינוזה ועד איינשטיין, היו בני גזע עליון אחד? בקיצור: האם הנאציזם איננו יהדות הפוכה?"

באותו עמוד הוא כותב, ש"בינתיים קמה מדינת ישראל, נולדו צבא ישראלי וממשל ישראלי שהעלו גורמים נפשיים חדשים, העשויים להכשיר את הקרקע לפשיזם. בארץ אין מסורת דמוקרטית אמתית. קיימים בה חוקי חירום, מעצר מנהלי, ממשל צבאי, צנזורה פוליטית. ומדי פעם מורגשים געגועים ל'איש חזק' ולדיקטטורה. בשום מדינה במערב לא קיים עוד פולחן אלילי כה חזק למסגרת הממלכתית כמו בישראל, והמילה 'מדינה' היא כיום המילה המלהיבה ביותר בשפה העברית.

בשולי החיים הציבוריים קיימים בארץ כמה פלגים ואישים בעלי סימני היכר נאציים חלקיים. אולם דומני שאם אי פעם יקום היטלר ישראלי, הוא לא יבוא דווקא מחוגים אלה, חסרי הכישרון. סבירה יותר האפשרות, כי היטלר הישראלי ינסה לאמץ לעצמו סיסמות מהווי הפלמ"ח וההתיישבות, שיתעטף באצטלה של 'חלוציות חדשה', שינסה להציל את 'האופי המערבי' של המדינה, שיטיף לדיכוי המיעוטים ולשנאת הערבים.

פרשת לבון שפכה אור על כמה ממוקדי הסכנה בישראל. נסתבר סופית כי אמנם קיימים בישראל חוגים, הקרובים לשלטון, המטיפים לפולחן המסוכן של קדושת הצבא ומערכת הביטחון. אותם החוגים גילו, בשיא הפרשה, שהם מוכנים לפתוח במסע בלתי מרוסן של פולחן המנהיג, עד כדי העלאת הטענה שהמדינה תֹאבד אם המנהיג האחד–בדורו ינטוש את ההגה. אותם החוגים חוזרים השכם והערב כי 'האויב זומם לכלותנו' – וכאשר האויב היה שקט מדי, דאגו לעוררו בעסקי ביש. הם המטיפים לקיום חוקי החירום הרודניים – מסגרת חוקית, המאפשרת כבר כיום להקים בישראל ממשל דיקטטורי ללא צורך בשינוי תחיקתי. ואולי החשוב מכל: אותם חוגים מגלים אהדה אינסטינקטיבית לכל חוגי הימין הקולוניאליסטי והמיליטריסטי בעולם. … חוגים אלה… מהווים כבר עתה סימפטום מדאיג. הצועד את הצעד הראשון בדרך זו, עלול לצעוד גם את הצעד השני והשלישי – או להכשיר את הקרקע לבאים אחריו, העלולים להתגבר בימי מצוקה כלכלית או משבר פוליטי.

זה יכול לקרות כאן! זה אינו מוכרח לקרות מחר ואינו מוכרח לקרות בכלל. אולם זה יכול לקרות – והתנאים החומריים והרעיוניים בישראל כשרים לכך יותר מאשר היו בגרמניה של 1928. הערנות האנטי-פשיסטית, כמו הצדקה, חייבת להתחיל בבית. אל ניטול קיסמים או קורות מבין עיני רעינו", מסיים אבנרי את ספרו, "מבלי ליטול את הקיסם מבין עינינו".

הארכתי בציטוט דברי אבנרי בנושא בספרו "צלב הקרס", שכן הם מייצגים את אחד האפיונים החשובים של כותבם. במשך כל שנות קיום המדינה מזהיר אבנרי מפני הפשיזם או הנאציזם המתדפק על שערנו. אין הוא מהסס כלל להשוות תופעות בישראל לתופעות הנאציזם. רטוריקה זו מתמקדת בארבעה גורמים:

א. דיקטטורה של השלטון – במשך שנים הזהיר אבנרי מפני בן גוריון וצעיריו, כמי שעומדים לבצע פוטש שלטוני וכפשיסטים מסוכנים. הוא הרבה להזהיר מפני אישים כמשה דיין, שמעון פרס, יגאל ידין ואחרים.

ביוני 56' הציג את האישים הנ"ל ואת אהוד אבריאל, טדי קולק, ספיר ואלמוגי ככמה מן המועמדים הראשונים לרודנות המחר. כעבור שבוע, ב-5.7.56, יצא "העולם הזה" בשער הזועק "מחנה הריכוז של אבריאל". הכתבה בנושא פורסמה תחת הכותרת "אהוד איבר-אלס", כדוגמת ההמנון הנאצי "דויטשלנד איבר-אלס" – "גרמניה מעל לכל".

במשה דיין ובמשפחתו עסק אבנרי בעיתונו באובססיביות רבה במשך שנים רבות. התייחסותו אליו הייתה שילוב של סלידה עמוקה והערצה. במשך השנים תיאר אותו כאדם מסוכן ביותר, ששאיפתו לשלטון היא בלתי מוגבלת. בכל הזדמנות ציטט את יצחק שדה, שהזהיר אותו כבר עם קום המדינה מפני דיין, כ"אדם המסוכן ביותר במדינה, שיש לשים עליו עין ולא להסירה ממנו לעולם. זהו אדם המסוגל לכל, חסר כל מעצורים. הוא אינו מוסרי ולא בלתי מוסרי. הוא פשוט אי-מוסרי – אדם חסר מוסר כלשהו". אבנרי ראה עצמו כמקיים את "צוואתו" זו של שדה, ובמשך עשרות שנים לחם בדיין. הוא הציג אותו כאיש, ששאיפת השלטון היא הנושא המרכזי בחייו, המוכן לוותר על כל השאר למען מטרה אחת זו ולהקריב על מזבחה את הכל. הוא הציג אותו, בהסתמך על מספר ציטוטים אותם שב והזכיר שוב ושוב, דוגמת הספדו המפורסם על קבר רועי רוטברג בקיבוץ נחל עוז, כמי שהיה, הווה ויהיה תמיד לוחם בערבים. "הוא הדמות המושלמת של מה שנקרא, בשפת האמריקאים 'INDIAN FIGHTER', לוחם באינדיאנים. זו דמות טיפוסית של בן הדור השני בחברה נחלנית בארץ הגירה, הנאלצת להילחם בתושבים המקומיים – מלחמה שנסתיימה באמריקה בג'נוסייד מוחלט… כמדינה לאומנית קיצונית, המשוכנעת כי מלחמות נוספות נגד העולם הערבי הן בלי נמנעות, יתכן מאוד שדיין יהיה לראש הממשלה…". "סיכוייו להגיע לשלטון עליון, בעתיד הנראה לעין, כרוכים ומותנים בהתהוות מצבים מלחמתיים שיגבירו מחדש בלב ההמונים את הכמיהה לאיש חזק ליד ההגה".

מסיבה זו, מעריך אבנרי, נוקט דיין כשר ביטחון מדיניות של סיפוח והתנחלות, שחייבת, לדעתו, להוביל למלחמות. הוא מתאר את השקפת עולמו של דיין כחורגת בהרבה מתחום ארץ ישראל השלמה משני עברי הירדן ואף מתחום מלכות ישראל בגבולות אלה או אחרים. לדעתו, אצל דיין אין בכלל גבול. "נכבוש מה שנוכל לכבוש, נתנחל בכל מקום שנוכל לכבשו, ויהודי העולם יצטרכו לבוא כדי לספק את כוח האדם להתנחלות זו", כך תיאר אבנרי את מדיניות דיין כמזכירה את עקרונות מרחב המחיה.

גם את שמעון פרס תיאר אבנרי במשך השנים כאדם מסוכן לדמוקרטיה הישראלית, החותר לשלטון דיקטטורי. הוא תיאר אותו ככזה החל משנות החמישים, עת כיהן פרס כמנכ"ל משרד הביטחון, לצד ב"ג. בשנת 74' מונה פרס ע"י גולדה מאיר לשר ההסברה, משרד חדש שהוקם באותה עת ולא האריך ימים. אבנרי יצא בעיתונו בכותרת "שר התעמולה". במרכז הכתבה הופיעה תמונה גדולה של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. כותרת המשנה של המאמר היא: "חזיר בהיכל. פיגול במשטר הדמוקרטי. מיניסטריון תעמולה". כותב אבנרי: "הסיסמה תהיה – לכוון, לתאם, להדריך. מילים יפות. בייחוד כשמתרגמים אותן חזרה לגרמנית. כי זוהי עובדה מעניינת – כל אוצר המילים של משרד ההסברה לקוח, איכשהו, משפת אשכנז". הוא תיאר בפרוטרוט את דרכי התעמולה של גבלס ועבר להסבר, מדוע דווקא איש רפ"י מונה לתפקיד זה. "מכל חלקי המערך, רפ"י היא הקרובה ביותר לתפיסה טוטליטרית, פולחן הביטחוניזם … כריזמה של מנהיג, לאומנות, תאוות סיפוח – כל זה מוביל בכיוון מסוים… חיבור שני מוצבי מפתח אלה – משרד הביטחון [הכוונה לדיין א.ה.] ומשרד התעמולה, הוא מסוכן ביותר. הפלג המחזיק בהם חולש על מצבור כוח מיוחד במינו, חדש מסוגו בארץ… הגלייכשטאלטונג [התהליך בו השתלטו הנאצים על כל מערכת החינוך והתקשורת בגרמניה. התהליך מתואר בפרוטרוט בספר "צלב הקרס" ובקצרה במאמר] יבוצע בהדרגה, לאט לאט, בשקט בשקט. סוכני פרס יתרכזו בעיתונים. אנשיו יסתננו לעמדות המפתח ברשות השידור… בלחץ תתפשט הסיסמה – 'כדאי להיות בסדר עם פרס'… השאלה היא מה יתפרק קודם – המשטר שמינה את שר התעמולה או הדמוקרטיה הישראלית".

בדיעבד, מודה אבנרי שחששותיו מפני סביבתו של ב"ג היו מוגזמות. הוא טוען, שהיום זה נראה קלוש, אך בתקופה בה כתב את הדברים, התפתחה אוטוקרטיה בן גוריונית מסוכנת ששלטה בכל.

ב. הימין הישראלי – הגורם השני מפניו מזהיר אבנרי הוא הימין הישראלי. החל משנות ה-50 הוא מתאר את הכוחות הפשיסטיים, לטענתו, בחוגים אלה, החל מ"סולם" בשנות ה-50, דרך התנועה למען א"י השלמה בשנות ה-60, "גוש אמונים" בשנות ה-70 ועד אריק שרון והכהניזם בשנות ה-80. היום מגדיר אבנרי כפשיסטים את רחבעם זאבי ומפלגתו, את "התחיה", את "צומת" ואת חוגי הימין של הליכוד. הוא עדיין לא גיבש דעה לגבי השאלה האם גם נתניהו פשיסט.

עם הקמת התנועה למען א"י השלמה, פרסם אבנרי מאמר ב"העולם הזה" תחת כותרת ענק "פשיסטים". הוא מתאר בה את כל ראשי התנועה כפשיסטים. הוא ציטט את אורי צבי גרינברג כמי שקרא להפיכה פשיסטית, פשוטו כמשמעו, כולל פיזור הכנסת, הקמת דיקטטורה של ב"ג וצעיריו, בעזרת מיניסטריון תעמולה נוסח גבלס, יחד עם טרור של בולשת פוליטית בתוספת כפיה. הוא מצטט אותו כמשתמש במונחים הקרובים למושגי הגיאו-פוליטיקה ומרחב המחיה, שהן מילות הקסם של הפשיסטים האירופיים. פשיסט נוסף, כותב אבנרי, הוא ישראל אלדד. את הביטוי בו משתמש אלדד – "מלכות ישראל השלישית", מזהה אבנרי עם המלכות השלישית של הנאצים – הרייך השלישי, ומעלה השערה שהשימוש בביטוי זה דווקא, הוא מכוון. הוא אומר, שתפיסת עולמו של אלדד היא גיאו-פוליטיקה של א"י ושהיטלר היה זקוק לשני כרכים כדי להגיש את אשר אלדד אומר בקיצור. כמו הנאצים, אומר אבנרי, כך גם אלדד מטיף לשלטון של עלית העם ומסביר – "עלית (או ELITE) הייתה מילה חביבה במיוחד על הנאצים".

כמו ב"צלב הקרס", כך גם במאמרים רבים תאר אבנרי את יונתן רטוש כנאצי. אחד מתלמידי רטוש, אהרון אמיר, היה גם הוא מראשי התנועה לא"י השלמה. אבנרי מתאר אותו כבעל ההיגיון הכנעני, האנטישמי, האנטי דתי, הדומה לפשיזם המרכז אירופי, בעוד שתורת אלדד דומה לפשיזם המזרח אירופי… זהו ההיפך מתורת אלדד אך זה מגיע בדיוק לאותה מסקנה. לפנינו הוכחה נוספת ומעניינת לכלל כי הפשיזם אינו תלוי בתוכן ממשי. הוא מהווה שיטה שאפשר להלבישה כמעט על כל תוכן, בתנאי שלא יהיה תוכן שוחר שלום ודמוקרטי".

לאחר בחירתו לכנסת של הרב כהנא, ביולי 84', בחר בו אבנרי כאיש השנה תשמ"ד. כתבת הענק נפתחה במאמר שנשא את הכותרת "חזרה לאדם הקדמון". הוא תאר את התנהגותו של האדם הקדמון, את השינויים בהתנהגות זו ע"י הציוויליזציה האנושית, אך הסביר שמלחמות העולם הוכיחו, שהשינוי הוא חיצוני, ברובד הרציונלי, אך בתוך האדם הרציונלי המתקדם יש אויב פנימי – "האדם הקדמון, שלא מת ולא נעלם, אלא המשיך לחיות ולשלוט בתת-מודע של האדם, בעולם רגשותיו ויצריו". הביטוי הפוליטי של התופעה הוא הפשיזם, ה"משחרר את האדם הקדמון שבתוך כל אדם מודרני, את 'החיה שבאדם', ומבסס עליו משטר מדיני וחברתי". הוא מצטט את היטלר כמי שביקש לשחרר את האדם מן התרבות הקלוקלת שדבקה בו ולהחזיר לו את התכונות הטרומיות הנהדרות של האדם הקדמון בלתי –מקולקל. "הפשיזם פונה אל היצרים הפרימיטיביים ביותר של האדם – ובזה כוחו". הוא טען שבפינות רבות בעולם הרים האדם הקדמון בשנת תשמ"ד את ראשו וכך גם בישראל. מבטא התופעה הזו הוא איש השנה מאיר כהנא. הכתבה כולה עוסקת בהשוואה בין כהנא ותורתו ובין היטלר ומשנתו והיא משובצת תמונות רבות של היטלר ותמונות אחרות של המשטר הנאצי ושל השואה לצד תמונות של כהנא ואנשיו.

כותרת הכתבה היא "לעולם לא עוד" – הסיסמה של כהנא, שמשמעותה היא שלא תהיה שואה נוספת ליהודים. הכותרת נועדה להשתמש בסיסמה זו כדי להתריע – לא עוד נאציזם, כאשר נשוא הכתבה, כהנא, מכונה בה "נאצי יהודי". אבנרי מעמיד אלה מול אלה את הצעות החוק של כהנא ואת חוקי נירנברג, כרוזים של תנועת "כך" וכרוזי תעמולה נאציים, פסקאות מ"מיין קמפף" של היטלר ומ"לשיכים בעיניכם" של כהנא ועוד. הוא גם עורך השוואה מעניינת בין הביוגרפיה של שניהם. כהיטלר, כך גם כהנא נכשל בצעירותו בכל מעשיו. שניהם מאופיינים בביוגרפיה של כישלון טוטלי. "דמיון זה בין היטלר לכהנא", כותב אבנרי, "איננו מקרי… נראה כי יש משהו באישיותו של מנהיג נאצי, שאינו מאפשר לו להשתלב בחיים רגילים. אין הוא יכול להסתגל לכללי החברה המסודרת. הוא יכול להצליח רק כאשר הוא עצמו כופה את הכללים שלו על הזולת, תך שבירת הסדר החברתי". הוא השווה גם את הסיבה לעובדה ששני אנשים כאלה מצליחים לסחוף אחריהם המונים – "אנשים אפסיים מחפשים מנהיג אפסי, שרמתו האינטלקטואלית אינה שונה בהרבה מרמתם. זהו אחד מסימני ההיכר של המנהיג הנאצי – וגם של הקהל הנאצי. הנחותים נמשכים אל הנחות". בסוף תיאור ההשוואה וקורות חיי כהנא, מסכם אבנרי: "בסוף תשמ"ד לא יכול היה עוד איש להתעלם מן התופעה: יש בישראל תנועה נאצית יהודית ופיהרר יהודי. אם אדולף היטלר נמק אי שם בתחתית שאול, הרי צחוקו בוודאי מהדהד בכל מדורי הגיהינום".

אף שאבנרי מתמקד בכהנא ובתנועתו, הוא טוען שהיא רק קצה הקרחון של הפשיזם הישראלי. הוא ציטט, למשל, את אריק נחמקין, כמי שאומר ש"יש דברים שכהנא אומר והוא צודק, אבל קשה לבצע אותם" ומציין את העובדה שדברים אלה לא הפריעו לפרס למנותו לשר החקלאות בממשלתו. כך, הוא כותב, נקבע כי תמיכה פומבית בכהנא אינה פסולה בעיני ראשי המחנה הקרוי סוציאליסטי, ולא כל שכן בימין. לכן, הוא כותב, חשיבותו של כהנא נעוצה בכך שהוא היה הראשון שהעז לבטא בצורה חד-משמעית, את אשר אחרים אמרו ברמז, או חשבו בסתר – דברים שרבים בישראל פועלים למענם גם בלי אידיאולוגיה מוצהרת".

התופעה שכהנא הינו ראש החץ וקצה הקרחון שלה, היא פרי באושים של המציאות הישראלית, כפי שהמדינה עוצבה ע"י ב"ג, שהיה, לטענת אבנרי, אנטי ערבי מובהק. ב"ג עיצב את המדינה על בסיס של אפליית ערבים והפחדתם. אבנרי מצטט רבים מראשי תנועת העבודה שהתבטאו בלשון גזענית כלפיה ערבים, ובהם בן צבי, שלמה לביא ואחרים. כתבת איש השנה מסתיימת בהבעת תקווה, שבסופו של דבר יתברר שכהנא יתגלה כדחליל, שתפקידו להפחיד ולהזהיר מפני העלול להתרחש, כמייצג כוחות השחור, העולים על המדינה מבפנים… "הקרב על ישראל התחיל, והוא יקבע אם המדינה תתקיים כקהיליה חופשית, דמוקרטית ואנושית. ואולי: אם תתקיים בכלל".

ג. פעולות השלטון – אבנרי נלחם כל השנים נגד הממשלות וטען שהן מבצעות פעולות דיקטטוריות, פשיסטיות ואף נאציות. נושא אחד בו התמקד היה ערביי ישראל. במשך שנים טען אבנרי, שהשלטון מדכא את המיעוט הערבי. הוא נלחם נגד המדיניות הכללית בנושא המיעוטים, נגד עצם התפקיד של יועץ רוה"מ לענייני ערבים ודרך פעולתו, נגד הפקעות קרקע של ערבים כמו בשטח 9, בהקמת כרמיאל ונצרת עלית ועוד ובעיקר נגד הממשל הצבאי. הוא האשים את השלטון, ובעיקר את ב"ג, בשנאת ערבים, ובמקרים כמו פרשת כפר-קאסם ראה תוצאה בלתי נמנעת של מדיניות האפליה.

מאז מלחמת ששת הימים התמקד אבנרי במאבק נגד "הכיבוש" ביהודה, שומרון ועזה. הוא התריע נגד הפרת זכויות האדם בשטחים, ולחם נגד ההתנחלות, עונשי הגירוש ושאר פעולות צה"ל, אותן הציג כפעולות דיכוי. מאבקו זה החריף מאז ראשית האינתיפאדה. הוא כינה את פעולות כוחות הביטחון כפשעי מלחמה ואת פקודות צה"ל כפקודות בלתי חוקיות בעליל, שחובה לסרב להן. כך בנושא ירי בילדים, במכות, בגירוש, בפיצוצי בתים וכו'. את יחידות המסתערבים מכנה אבנרי חוליות חיסול.

נושא נוסף עליו נאבק אבנרי כל השנים הוא חופש העיתונות. אבנרי מאמין בחופש מוחלט של העיתונות. הוא לחם בכל המשטרים ובכל הממשלות בישראל וטען נגדן שהן מגבילות באופן דרקוני את חופש העיתונות בישראל, אם באמצעים מנהליים כמו הצנזורה ואם בחקיקה, כמו חוק לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות נגדם הוא יצא ובהם הוא נלחם. הוא תקף גם את עורכי העיתונים, על שהם משתפים פעולה עם השלטון בהעלמת מידע מהציבור, ע"י השתתפותם ב"וועדת העורכים", והטילם על עצם צנזורה עצמית בנושאים שונים. "העולם הזה" לא שם על עצמו שום צנזורה עצמית ובתרגילים שונים עקף את הצנזורה. למשל – כשעל פרשת "העסק ביש" הוטלה צנזורה חריפה, פרסם אותה "העולם הזה" כסיפור דמיוני בארץ אחרת, ובקרבת מקום, פרסם בהבלטה תמונות של הנוגעים בדבר, כאילו במקרה. קוראיו הקבועים של העיתון הכירו היטב את ה"טריקים" האלה, מה שהגביר את תחושתם כקבוצת עילית בעלת סוד.

חוק שהוצג ע"י אבנרי כדרקוני היה "חוק לשון הרע" (1965). הוא נאבק בו בחריפות, הציגו כאנטי דמוקרטי ופשיסטי, כינה אותו בראשי התיבות "חולירע" וטען שכל כוונתו לרצוח את "העולם הזה". חקיקתו הייתה הגורם הישיר להחלטת אבנרי לרוץ לכנסת. הוא כתב על החוק ש"פשיסטים… יוכלו ללמוד ממנו להבא. כי מציון תצא תורה ודבר הפשיזם מבית המדפיס הממשלתי בירושלים… הטרור זקוק למסווה. האלימות זקוקה למרמה. בצורה קיצונית ביותר הובהר הדבר במשפט אייכמן. החל ברישום היהודים וכלה בנשימתם האחרונה בתאי הגזים, ליוותה אותם מערכת בלתי פוסקת של הסוואה ורמאות… מבחינה זו אין הבדל בין פשיזם גדול וקטן, בין הצעד האחרון – הפתרון הסופי, והצעד הראשון, שהוא תמיד סתימת הפה, חיסול העיתונות החופשית והשלכת מבקרי המשטר לכלא. חוק לשון הרע הוא דוגמה חדשה, שכבר יכולה להיחשב לקלאסית".

ד. תסמונת ויימאר – בספרו "צלב הקרס" האשים אבנרי את הרפובליקה של ויימאר בהתאבדות – בשל חולשת השלטון ובשל חולשתם של הכוחות הדמוקרטיים, חוסר נחישותם והפילוג הפנימי בתוכם. הוא האשים אותם בכך, שלא השכילו להתאחד נגד הסכנה ושלא נמצא להם מנהיג גדול ומלהיב שיכול לשמש מוקד להתנגדות. הלקח של עליית הנאצים לשלטון, לדעתו, היא ש"היטלר לא הרס את המשטר הדמוקרטי, אלא הגיע לשלטון אחרי שהמשטר הדמוקרטי הרס את עצמו".

את התפוררות הרפובליקה של ויימאר, חזר אבנרי והביא כדוגמה שוב ושוב. הוא התריע נגד חולשת הדמוקרטיה הישראלית וחולשת השמאל הישראלי מול הפשיזם המשתולל. עמוס עוז ציין במאמר, שמצא בגיליון אחד של "העולם הזה" 16 השוואות בין ישראל לרפובליקה של ויימאר. בשנות ה-70, בתקופת שלטונו הראשונה של יצחק רבין, השתמש אבנרי לעתים תכופות בדוגמה. מדובר בשנים שלאחר מלחמת יום כיפור הטראומטית. הייתה זו תקופת הפריחה של "גוש אמונים", שיא לפעולות התנחלות בלתי לגאליים בסבסטיה ובמקומות אחרים ביהודה ושומרון וערך הפגנות אלימות נגד קיסינג'ר והסכם הביניים עם מצרים. אבנרי הציג את "גוש אמונים" כארגון פשיסטי שהרים ידו על הדמוקרטיה וקבל על הממשלה ועל השמאל הנכנעים לו, כמו למשל בפרשת קדום. פרשיות השחיתות שנתגלו בשלטון בשלהי שלטון המערך והשביתות הגדולות בשירותים הציבוריים באותם ימים, היו בעיניו עדות להתפוררות השלטון הדמוקרטי, שעלול להוביל לעליית הפשיזם לשלטון.

ב-1.7.76, לאחר פשרת קדום, הכתיר אבנרי את מדורו "הנדון" בכותרת "ימי ויימאר האחרונים". במרכז העמוד התנוססה תמונה של היטלר ערב המפולת. במאמר נאמר, בין השאר, ש"אין להכחיש כי הפרחים השחורים של הפשיזם התחילו לפרוח גם אצלנו, ולא רק בפינות האפילות של הגן הלאומי… הרפובליקה התמוטטה מפני שפשטה בגרמניה הדעה הכללית שהמשטר חדל לתפקד… איני מאמין שכבר הגענו לנקודה שממנה אין חזרה, אך אנחנו מתקרבים אליה. עוד אפשר להציל ולהבריא, אך הזמן הולך ומתמעט. לרפובליקה הירושלמית עלול לקרות מה שקרה לרפובליקה הויימארית. אם הממשלה אינה מסוגלת להגן עליה, חייבים לעשות זאת הכוחות הדמוקרטיים".

עשרה חדשים אח"כ עלה בגין לשלטון. חרף חילוקי הדעות הפוליטיים העמוקים, היו ביניהם יחסי חיבה והערכה הדדיים. אבנרי תקף קשות את בגין בשנות שלטונו, אך נמנע מלכנותו פשיסט וראה בו דמוקרט. יתכן שאחת הסיבות לכך, היא שבגין כראש האופוזיציה נאבק נגד התנכלות השלטון ל"העולם הזה" ואף סיכל את כוונתו של ב"ג לעצור את אבנרי במעצר מנהלי בשל פגיעה, כביכול, בביטחון המדינה. אבנרי כתב בדאגה רבה על עליית הכוחות הלאומניים ועל חששו ממלחמה, אך נמנע מלהציג ישירות את עליית הליכוד לשלטון כעליית פשיסטים לשלטון. למרות זאת, שבועיים לאחר המהפך, פרסם מאמר שנקרא שוב "ימי ויימאר האחרונים.

במאמר תאר את התפוררות הרפובליקה הגרמנית, מבלי להזכיר ולו במילה את ההקשר הישראלי, אך ההקשר היה ברור. אם למישהו היו ספקות בכך, שהרי ששבוע לאחר מכן, כתב את הכתבה "מהפיכה בקרון שינה", בה תיאר את עליית הפשיזם לשלטון באיטליה. כותרת המשנה של הכתבה הייתה "הדמוקרטיה האיטלקית לא נרצחה – היא התאבדה". גם במקרה הזה לא הזכיר את ישראל, אך שוב – הרמז היה ברור.

בדוגמת ויימאר, כתסמונת להתפוררות הדמוקרטיה, שעלולה להביא לעליית דיקטטור, שב אבנרי ומשתמש שוב ושוב. הוא גם שב וקורא לכוחות השמאל להגן על הדמוקרטיה מפני המתנכלים לה.

אורי אבנרי מעריץ את הוורמכט, הצבא הגרמני. בעיקר את הצבא של הרפובליקה הוויימארית. הוא אמר, שמכל צבאות העולם, היה זה הצבא הגאה ביותר, שראה עצמו כפאר האומה הגרמנית. הצבא הזה לא היה מוכן לקבל בקלות וללא הסתייגות הוראות מהטוראי ראשון היטלר. את המבנה הארגוני והרמה האנושית של הצבא הזה מציג אבנרי כאחד ההישגים הגדולים של האנושות כולה. דווקא בשל הערכה זו תוהה אבנרי, כיצד הצבא נתן למצב להידרדר, עד חיסול הקצונה בעקבות הפוטש נגד היטלר בשלהי שלטונו. הוא טוען שהקצונה לא נרצחה ע"י הגסטאפו ולא נפלה בקרבות, אלא התאבדה התאבדות קולקטיבית – תהליך של הידרדרות מוסרית, שהחל ערב עלותו לשלטון של היטלר, ושנמשך בקצב גובר עד למעמקי ההשפלה שלמחרת המרידה של 1944. אבנרי הקדיש פרק שלם בספרו "צלב הקרס" לנושא הוורמכט, נפילתו וכישלונו ביצירת הפוטש, שכה התבקש. הפוטש נדחה ונדחה, וכשכבר נעשה, היה זה כאשר הצבא והקצונה היו מנוונים לגמרי. זה כבר היה מאוחר מדיי. עם זאת, אבנרי מציין שעד לדיכוי הפוטש, הוורמכט היה הגוף העצמאי ביותר בגרמניה וכפיפותו להיטלר הייתה חלשה. על כך כתב אבנרי – "אילו חי היטלר כיום, היה מקנא בשליטתו המוחלטת של דוד בן גוריון בצה"ל. היטלר הדיקטטור הכל-יכול, לא התקרב לשליטה כזאת – פרט לחצי השנה האחרונה, על סף האבדון".

אבנרי מרבה להשוות את צה"ל לוורמכט. אבנרי מעריץ את צה"ל, ולכך אייחד פרק מיוחד בהמשך העבודה. הוא מרבה לכתוב על צה"ל ולא אחת משתמש בדוגמאות מהוורמכט. גם בכתבו על הוורמכט, הוא משתמש בדוגמאות מצה"ל. את דרגותיהם של הקצינים הגרמנים תרגם לדרגות המקבילות בצה"ל. את האלוף (מיל') ישראל טל, אותו הוא מעריך במיוחד, הוא נוהג להשוות לרומל ולכנותו "רומל הישראלי".

בצה"ל רואה אבנרי מכשיר הנמצא בצד הדמוקרטי של החברה. הוא מוציא מכל אפשרות הפיכה צבאית בישראל. מאחר והפשיזם עולה לשלטון במהפכה עממית, אבנרי אף רואה בצה"ל גורם שעשוי להיות הבלם האחרון בפני הפשיזם. בכך, הוא נותן לצה"ל קרדיט שהוא יצליח היכן שהוורמכט נכשל.

ב-1955 פרסם אבנרי ב"העולם הזה" סדרת כתבות בדיוניות-עתידניות, המתארות את מדינת ישראל בעוד 20 שנה. הסדרה נקראה "זה קרה ב-1975". בכל כתבה תיאר אבנרי התפתחות אפשרית בנושא מסוים. אחת הכתבות, האפוקליפטית שבהן, נקראה "אחריך בנימין". בסיפור זה מתאר אבנרי את עלייתו של פיהרר נאצי לשלטון בישראל. תוך ניצול מצוקה חברתית וכלכלית קשה ואווירה המזכירה את ימי ויימאר האחרונים, מקים בנימין הראל, דמגוג נאצי, המציג עצמו כלוחם בחטיבת "הראל" של הפלמ"ח שנפצע במלחמת השחרור, מפלגה נאצית. מפלגה זו, שהפוליטיקאים והצבא מתייחסים אליה בזלזול כקוריוז, צוברת כוח רב ועולה לשלטון. ההשוואה בין בנימין – "המדריך" להיטלר "הפיהרר" כמעט מושלמת. שניהם עולים לשלטון תוך ניצול החוק ושימוש בו במראית עין כדי לאפשר את תפיסת השלטון. כהיטלר, כך גם הראל מטיף לאנשיו לשמור על החוק עד שישתלטו על המדינה. במקביל, כהיטלר, כך גם הראל משתמש באלימות במערכת הבחירות, כמו פיצוץ אסיפות, השמעת רמקולים באסיפה נגדית מול אסיפת בחירות של מפלגת השלטון ועוד.

כמו פלוגות הסער של היטלר קמות "פלוגות הראל" של הנאצים בישראל. כמו בפרובוקציה של שריפת הרייכסטאג, מופיעה בסיפור פרובוקציה של פיצוץ הכותל המערבי. השלטון של הראל משתלט על העיתונות הישראלית בשיטה הדומה לזו שבה השתלטו הנאצים על העיתונות הגרמנית. הוא מקים "מחנות מיון", דוגמת מחנות הריכוז בגרמניה. במחנות אלה הוא כולא את מתנגדי המשטר. בציבור מתחילות לחלחל "שמועות" על מעשי הזוועה של השלטון, אך השמועות נתקלות בחוסר אמון – תיאור מקביל לתיאורו את התגובה לזוועות הנאצים בגרמניה, בספרו "צלב הקרס". ערביי ישראל נדרשים להצמיד לדש בגדיהם טלאי ירוק ועליו האות "ע".

את התגובה בצה"ל מתאר אבנרי בצורה הדומה מאוד לתיאורו את התייחסות הוורמכט להיטלר. הקצינים הזוטרים תומכים בו ורואים בו מי שיבטיח את הקריירה שלהם ע"י מחויבותו למלחמה. הקצינים הבכירים מזלזלים בו ובזים לו. הם נגדו, אך הם מהססים אם לפעול.

ה"הפי אנד" של הסיפור שונה מגרמניה הנאצית. בניגוד לגרמניה, בישראל צה"ל מתקומם ומפיל את השלטון הנאצי [הקצין שיבצע את ההפיכה הוא רחבעם זאבי – אותו מגדיר היום אבנרי כפשיסט].

אבנרי מתאר גם דמיון חיצוני בין היטלר להראל. שניהם – לא יוצלחים, שנכשלו בכל אשר עשו, ולכן הם יכולים להנהיג את הלא יוצלחים הממורמרים. כמו היטלר המכוער מתאר את הראל כנמוך. כפי שהיטלר, עד עלייתו לשלטון הסתתר מהמצלמות, כך הראל הסתתר מהמצלמות ודאג שיצלמוהו רק מלמטה, כדי להיראות גבוה מכפי שהוא באמת. היטלר היה טר"ש. מסתבר, לקראת סוף הסיפור, שהראל, המתהדר בעברו הקרבי בחטיבת "הראל", לא היה אלא ג'ובניק, שק"מיסט באותה חטיבה.

כעבור 13 שנים, עם הקמת התנועה לא"י השלמה, שבני מהרש"ק, איש הקיבוץ המאוחד והפוליטרוק של הפלמ"ח היה ממייסדיו, כתב אבנרי, שהאיש שהיווה בעבורו את המודל לבנימין, לא היה אלא בני מהרש"ק. הוא כתב עליו, שכטיפוס אנושי הוא כמעט אב-טיפוס של איש פלוגת הסער – הן בסגנונו, הן בהשקפת עולמו. ואכן, כאשר מתבררת דמותו האמתית של בנימין הראל השק"מיסט, מסתבר ששמו המקורי היה בנימין הרשקוביץ – שם המכיל בתוכו את האותיות הרשק, המופיעות בשמו של מהרש"ק.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s