צרור הערות 12.8.18

* הפגנת דגלי אש"ף – הפגנת הרבבות בכיכר רבין נגד חוק הלאום, אורגנה בידי ועדת המעקב הערבית. ההפגנה אינה רק נגד חוק הלאום, אלא בעד החזון החלופי של ועדת המעקב: "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" – חזון של ביטול המדינה היהודית, מתוך שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. כך מוגדרת מדינת ישראל בחזונם: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה. לאחר תקומתה בשנת 1948 המשיכה ישראל בהנהגת מדיניות הנגזרת מראייתה את עצמה כנציגת המערב במזרח התיכון, והמשיכה להתעמת עם סביבתה באופן מתמיד וברמות שונות. כן המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלסטינים".

כל מי שצעד בצעדת הזוועה במוצ"ש – צעד בעד החזון הזה, חזון השמדתה של ישראל. לא בכדי, דגלה של ההפגנה היה דגל אש"ף.

אין לי בעיה עם הערבים שהשתתפו בהפגנה. אבל כל יהודי שהשתתף בהפגנה הזאת הוא נמושה – אדם בזוי ונקלה, חף ממינימום של כבוד עצמי. אין במילון מילה שניתן לתאר בה את הבוז העמוק שאני רוחש לכל יהודי שהשתתף באירוע.

* זכותו של הרוב היהודי – "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יקבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופיה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית לאומית יחידה במינה, המשלבת דם ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך".

מהיכן לקוחה הפסקה הזאת? החזיקו טוב. זהו ציטוט מתוך מאמר המערכת של "הארץ" ב-12.2.96. כן, לפני 22 שנה, "הארץ" היה עיתון ציוני. הוא היה עיתון יוני, תומך בנסיגות, אפילו מהגולן, תומך במדינה פלשתינאית, אבל ציוני.

מאמר המערכת ההוא יצא כתגובה למסמך החזון של ועדת המעקב של ערביי ישראל. בערב שבת יצא "הארץ" בפשקוויל מערכת הקורא לציבור היהודי בישראל להצטרף להפגנת שמארגנת ועדת המעקב של ערביי ישראל נגד חוק הלאום ומגנה את ציפי לבני על סירובה להשתתף בה. עמוס שוקן אף נאם בהפגנה. בעד מה ההפגנה? בעד החזון של ועדת המעקב, נגדו יצא מאמר המערכת של "הארץ" ב-1996. נגד מה ההפגנה? נגד החוק המבטא את הכתוב באותו מאמר מערכת.

אם נרצה להבין מה קרה לשמאל הציוני בעשרים השנים האחרונות, נדמה לי שההבדל בין שני מאמרי המערכת הוא התשובה.

* דרוזים? יוק – בפשקוויל בשוקניה מוחק עודה בשאראת את העדה הדרוזית, מאיין אותה, מאדה אותה, מנסה להטמיע אותה בתוך הערבים. הוא מגדיר אותם, בניגוד לרצונם, "אחינו הערבים הדרוזים", ומדבר על "כלל האוכלוסיה הערבית, אלה שנכפה עליהם השירות הצבאי ואלה שלא".

* חוק היסוד המגן על מעמד הערבית – פרופ' שלמה אבינרי, שלרוב אני מסכים עם רבים מאמריו, גייס למאבק נגד חוק הלאום את הרצל. לא פחות. אבינרי הוא ביוגרף של הרצל, וללא ספק אחד המומחים הגדולים להרצל, אבל כנראה שהוא מומחה קטן מאוד לחוק הלאום. "כמסמך ציוני מכונן כדאי להזכיר את ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' (1902), שבו הוא משרטט את דמותה של מדינת היהודים לאחר הקמתה. הוא כותב כי במדינה היהודית תהיה זכות אזרחות שווה לתושבי הארץ הערבים — בספרו אחד מהם הוא גם ממנהיגי החברה החדשה — והעלילה הפוליטית של הרומן מתארת מערכת בחירות האמורה להתקיים ב–1923, ובה מופיעה מפלגה גזענית יהודית הדורשת לשלול מתושבי הארץ הלא־יהודים את שוויונם האזרחי. במערכת בחירות סוערת מובסת המפלגה הגזענית היהודית, שמנהיגה הוא דמות־ראי של ראש המפלגה האנטישמית בווינה, שניצחונו בבחירות לראשות העיר היה הטריגר למהפך הציוני של הרצל. שוויון זכויותיהם של האזרחים הערבים מובטח. בלשון ימינו, מבחינת הרצל מדינת היהודים היא מדינת הלאום היהודי — ומדינת כל אזרחיה. אין סתירה בין השתיים. שוויון לאזרחים הערבים הוא מיסודה של הציונות".

כמו באלטנוילנד, כמו במדינת ישראל עד היום, כך גם במדינת ישראל לאחר חוק הלאום – במדינה היהודית יש זכות אזרחות שווה לתושבי הארץ הערבים. מפלגה גזענית יהודית כזו שהרצל הציג הכניסה פעם אחד נציג לכנסת והוצאה מחוץ לחוק. יורשיה לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה. בוודאי שאין קשר בין דרכה של אותה מפלגה לחוק הלאום. אין בחוק הלאום דבר וחצי הדבר המזכיר דרישה לשלול מתושבי הארץ הלא יהודים את שוויונם האזרחי. כמו בספרו של הרצל, גם בישראל עם חוק הלאום שוויון זכויותיהם של האזרחים הערבים מובטח. לא רק מבחינת הרצל, אלא גם בישראל עם חוק הלאום, אין סתירה בין מדינת הלאום היהודי ומדינת כל אזרחיה. עם זאת כדאי לזכור, שבשיח הפוליטי הנהוג בישראל, המונח "מדינת כל אזרחיה" שטבע עזמי בשארה, אינו כפשוטו המילולי, אלא הפך שם קוד לביטול המדינה היהודית, אידיאולוגיה שנגדה לוחם אבינרי בעקביות.

אבינרי מתייחס לסוגיית השפה הערבית, ומיטיב להציג את מעמדה הנוכחי של השפה: "מופיע כיתוב ערבי על שטרות הכסף ועל בולי המדינה; מסיבה זו היא אפשרה לחברי הכנסת הערבים להשתמש בלשון הערבית בדיוני הכנסת; מסיבה זו אזרחי המדינה הערבים רשאים להזדקק — בזכות ולא בחסד — ללשונם בהופעתם בבתי משפט ובפניותיהם למוסדות המדינה; מסיבה זו מוענקת לאזרחי ישראל הערבים הזכות לחינוך בלשונם ובתרבותם". ובכן, לא זו בלבד שבכל אלה אין כל פגיעה בחוק הלאום, אלא להיפך – בחוק הלאום כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בסעיף 4 ג, שכל אלה יישמרו לאחר תחולת החוק. במילים אחרות, אם תהיה פגיעה כלשהי במעמדה של השפה הערבית, תהיה זו הפרה מפורשת של חוק הלאום, ואף ניתן יהיה לעתור נגדה בבג"ץ בהסתמך על חוק יסוד! מי שהיטיב להבין זאת, הוא חיים רמון, שהפתיע במאמר תמיכה נלהב בחוק הלאום ב"ידיעות אחרונות". בין השאר רמון התייחס לסוגיית השפה: "מעמדה בפועל של השפה הערבית בישראל מוגן על ידי חוק יסוד ולא ניתן לשנותו בגחמה של רשות כזו או אחרת. לא מספיק טוב – בהחלט; יותר טוב מהמצב הקיים – ודאי". כי זו האמת – חוק הלאום שידרג את מעמדה של השפה הערבית ולא שינמך אותה.

כפי שרמון מציין בצדק, מעולם לא היה בחוק הישראלי מעמד רשמי לערבית. היום יש, ועוד בחוק יסוד. חוק היסוד הוא… חוק הלאום.

אז מה גרם לסערה? אולי העובדה שבאיחור של שבעים שנה נקבע ששפתה של מדינת ישראל היא עברית. כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושפתה היא שפתו הלאומית שם העם היהודי.

* לצד המחלוקת על הגבולות – בתרבות השבטית והמחנאית שהשתלטה על החברה הישראלית, נדרש אומץ רב כדי לצאת בגלוי נגד הזרם של השבט, בעיקר כאשר הוא שוצף וקוצף. ולכן, אני מעריך מאוד את חיים רמון, שפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר נלהב בעד חוק הלאום ויצא נגד הצביעות של מתנגדיו. הוא הזכיר שהחוק יצא מספסלי "קדימה", המפלגה שהוא היה חבר בה (איני זוכר אם הוא היה בין החותמים על הצעת החוק).

במאמרו הוא עלה על סוגיה מעניינת – יש בחוק הפרדה בין ארץ ישראל למדינת ישראל. בעוד מדובר בחוק על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, מדובר על כך שזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ימומש במדינת ישראל.

הוא צודק, והדבר אינו מקרי. החוק הזה נועד ללכד את הציונים התומכים בשלמות הארץ, הציונים התומכים בפשרה טריטוריאלית והציונים התומכים בנסיגה מלאה, סביב מכנה משותף של מדינת הלאום היהודית. יש מחלוקת על הגבולות, אך מן הראוי להתלכד על מהותה של המדינה. רמון טוען שתומכי חלוקת הארץ היו צריכים לקפוץ על החוק כמוצאי שלל רב. הוא צודק, אך הדבר נכון גם לגבי תומכי שלמות הארץ. זה היופי בחוק, ולכן כל כך תמוהה ההתנגדות לו.

* משחק לידי הפרובוקציה – ח"כ יונס מהרשימה המשותפת התפטר מהכנסת, במסגרת הסדר רוטציה בסיעתו. את מכתב ההתפטרות ליו"ר הכנסת הוא שלח בערבית.

ברור שזו פרובוקציה. הרי אלמלא חוק הלאום הוא היה שולח את המכתב בעברית, כפי שאפילו הקיצונים ביותר ברשימתו נואמים בכנסת בעברית, אף שהתקנון מאפשר להם לנאום בערבית. זהו צעד של מחאה. בעיניי, מחאה לגיטימית.

על פי התקנון, כדי שמכתב התפטרות יכנס לתוקף, על יו"ר הכנסת לחתום עליו. מה הייתי עושה במקומו של יו"ר הכנסת אדלשטיין? חותם על המכתב מהר ובשקט ומשתדל להצניע את הפרובוקציה ככל האפשר, ולהוציא את האוויר ממפרשיה.

ומה עשה אדלשטיין (שבדרך כלל הוא אדם חכם)? הודיע שאינו חותם, כי המכתב הוא בשפה שאינו מבין. בכך הוא העצים בכמה חזקות את הפרובוקציה. מה יהיה עכשיו? סאגה בלתי נגמרת של כיפופי ידיים, דיונים בוועדות הכנסת, תקשורת, תקשורת בינלאומית, עתירות לבג"ץ, גל של פרובוקציות מצד הח"כים הערבים (ואולי לא רק הם)? התמשכות תקשורתית ארוכת טווח של תהליך התפטרות זניח? על מה? על שטות.

אדלשטיין משחק לידיו של יונס ופוגע במעמד הכנסת, השפה העברית (שבאיחור של שבעים שנה הוכרה כשפת המדינה) וחוק הלאום.

* שִׂיחָדָשׁ – כותרת מאמר ב"הארץ": "איך להיאבק בימין כשהליברליזם במשבר". על החתום דב חנין. כשהוא מדבר על ליברליזם, כוונתו היא: "אנחנו". דב חנין הוא קומוניסט מלידה, דור שני לקומוניסטים אדוקים, מעריצי סטלין ושוחרי המשטר הסובייטי. הוא חבר המפלגה הקומוניסטית, שהינה פלג ברשימה המשותפת, בה הוא מוחזק כיהודי מחמד. אבל בשִׂיחָדָשׁ האורוויליאני, סטליניזם הוא ליברליות.

* לשקם את ההרתעה – מבצע "צוק איתן" יצר הרתעה, שהביאה ליותר משלוש שנים וחצי של שקט בגבול עזה; הגבול, שבמשך 14 שנים ללא הפסקה היה גבול של טרור וירי תלול מסלול לעבר יישובי ישראל. תקופה זו הביאה לצמיחה דמוגרפית, פריחה ושגשוג, להתיישבות היהודית בנגב המערבי.

ההרתעה הזו נשחקה במהירות והידרדרה בארבעה וחצי החודשים האחרונים. הגורם לכך היה ההבלגה הישראלית כלפי טרור ההצתות. במשך חודשים המחבלים הציתו באין מפריע את שדות הנגב המערבי. הפלשתינאים לא מטומטמים, ולא קנו את התירוצים של הכישלון הזה, שיותר משהוא כישלון מבצעי, הוא כישלון מוסרי. הפלשתינאים הבינו שישראל נרתעת. שההרתעה עובדת, אך בכיוון ההפוך. שישראל מבליגה, כי היא מפחדת לפעול, מפחדת להסלים.

הכישלון הישראלי היה לניצחון של חמאס. החולשה הישראלית העצימה את החוצפה והתעוזה של המחבלים. הם הבינו שנוצרה משוואה חדשה בשטח. משוואה שמבוססת על הפחד הישראלי מהסלמה ועל הצלחת ההרתעה הפלשתינאית. ובמשוואה הזאת – הצתת הנגב המערבי היא לגיטימית, אין עליה תגובה. ואם יש תגובה ישראלית כלשהי, זו הפרת כללי המשחק, והיא נענית בפשע המלחמה של ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. כך, בתוך שלושה חודשים נגררנו לארבעה "סבבים" קצרים, שהפלשתינאים קבעו את תחילתם ואת סופם, על פי שיקוליהם והאינטרסים שלהם. איני מזלזל במכות שחמאס קיבל, אך הן לא היו חזקות דיין כדי לשקם את ההרתעה הישראלית.

כעת, יש רק שתי אפשרויות סבירות מבחינת ישראל. האחת היא הסדרה לטווח רחוק, אם תהיה בתנאים טובים לישראל, שתאפשר שקט בגבול עזה והמשך פיתוח ההתיישבות. האפשרות השניה, אם הראשונה לא תצא לפועל, היא מכה קשה וכואבת, חזקה הרבה יותר מב"סבבים", שתגרום למחבלים ללקק את פצעיהם לשנים, כפי שהיה בעקבות המכה של צה"ל על רובע דאחיה בביירות במלחמת לבנון השניה. מכה שתשקם את ההרתעה ותביא לשקט בגבול ולשגשוג ביישובים.

המשך טרור ההצתות וה"סבבים", יביא לקריסה של ההרתעה, לא רק כלפי חמאס, אלא גם כלפי חיזבאללה.

* זכותה וחובתה – ה"סבב" האחרון ברצועת עזה נפתח בתקרית שבה בשל אי הבנה צה"ל הרג שני מחבלים.

הצגה כזאת היא גישה של ראש קטן. בתקרית הנקודתית אכן הייתה אי הבנה. אבל באותו יום היו עשרה פיגועי הצתות בגבול עזה. וכך ביום שקדם, וביומיים, ובשבועות ובחודשים, תוך הפרת כל הפסקות האש.

פיגועי ההצתה הם פיגועים לכל דבר, כמו ירי צלפים וירי רקטות. זכותה של ישראל וחובתה לפעול נגד חמאס, המשגר את המפגעים.

השמדת עמדת חמאס והריגת שני מחבלים, זו תגובה מוצדקת, גם אם מצומצמת, רפה וחלשה מדי, לפיגועים הללו.

* יומן הפסקת האש – היום שלמחרת הפסקת האש שלאחר ה"סבב":
לפחות שישה פיגועי הצתה.
ניסיונות חדירה של מחבלים ("מפגינים") לישראל.
יידוי רימון לעבר חיילי צה"ל.

בתגובה ליידוי הרימון, טנק של צה"ל ירה לעבר מוצב של חמאס.
המסר – על יידוי רימון נגיב באש. על פיגועי ההצתה איננו מגיבים. מותר לכם להצית.

כך ישראל מאבדת את ההרתעה.
הפחד ממלחמה יוביל למלחמה.
צ'רצ'יל: "היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה".

* אינטרס ישראלי – מוקדם לדעת האם תהיה הסדרה בגבול עזה ומה יהיה טיבה. את עמדתי על הסכם כזה אוכל לגבש על פי פרטיו. אולם עמדה עקרונית אני יכול לומר גם בלי להכיר את ההסכם.

הסדרה בגבול עזה לשנים הקרובות היא אינטרס ישראלי. הפרטנר להסדרה כזאת הוא חמאס. נכון שחמאס הוא ארגון טרור, אולם הוא גם ישות שלטונית. חמאס הוא השליט ברצועת עזה. התעלמות מכך היא אי הכרה במציאות. ולכן, חמאס הוא הכתובת. בדיוק כפי שאש"ף, שאף הוא ארגון טרור, הוא הישות השלטונית ברש"פ, ולכן הוא הכתובת. כישות שלטונית – מחמאס אנו תובעים אחריות, ממנו אנו דורשים דרישות, אותו אנו מכים כאשר מופעל נגדנו טרור, אתו אנו מחליפים שבויים. ולכן, אתו נכון להגיע להסדרה.

בתקופה עליה יוחלט, על ישראל לדרוש הפסקת אש מוחלטת. הדבר כולל כמובן את טרור ההצתות, שיש להתייחס אליו בדיוק כמו לכל פיגוע טרור אחר. כן, יש לעמוד על השבת גופות חללי צה"ל ושחרור האזרחים הישראליים.

תמורת אלה, על ישראל לגלות נדיבות ופתיחות רבה בנושאים כלכליים ובנושאי פיתוח הרצועה ובכל מה שיכול להקל על האוכלוסיה. ואם נכונות ההדלפות על הסכמה לנמל תעופה ונמל ימי בסיני – זה דבר מצוין ותקדים מצוין, לכך שהפתרון לטווח ארוך חייב להיות מחוץ לקופסה, ולכלול את מצרים ואת ירדן; פתרון שיחלץ אותנו מן הקופסה של פתרון שתי המדינות בקווי 1967, שהוא מתכון להמשך שפיכות דמים אינסופית.

שנות שקט בגבול הרצועה הן הזדמנות לפיתוח משמעותי וחיזוק של ההתיישבות היהודית (אני מתנצל בפני משטרת הפוליטיקלי קורקט על המילה הגסה) בנגב המערבי.

עקרונית, אני בעד הסדרה. לאחר אובדן ההרתעה, אני בספק אם היא אפשרית לפני מכה קשה לחמאס.

* קו אדום – ככל שמתקדם המו"מ על הסדרה עם חמאס, מתפרסמות הדלפות סותרות על תוכן ההסדרה. מן הראוי להבהיר, שיש לשלול כל עסקה של שחרור מחבלים חיים תמורת גופות חללי צה"ל. על ישראל להודיע, שתמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, היא מוכנה למסור לחמאס מיד את כל גופות המחבלים שבידינו. בנוסף לכך, ראוי לעשות מאמץ, להגיע להסכמה הומניטרית הדדית, על הפסקת הנוהג הנפסד של החזקת גופות אויב, שאין בה כל תוחלת זולת התעללות במשפחות.

* אתנחתא קומית – בראיון לטלוויזיה תיאר דובר צה"ל תא"ל מנליס את הישגי ישראל בסבבים האחרונים. בין השאר הוא סיפר שישראל השמידה את המנהרות ולא נותר מהם זכר… מעל פני האדמה. אופס.

* שלום נוסח קורבין – ג'רמי קורבין, המנהיג האנטישמי של הלייבור, השתתף באירוע זיכרון למחבלים הרוצחים שביצעו את הטבח במינכן. על פי הניסוח שלו, הוא היה בכנס למען השלום.

לשיטתו האנטישמית, הוא צודק. בעיני האנטישמים כמותו, אם לא יהיו יהודים בעולם ואם לא תהיה מדינה יהודית בעולם – זה השלום. ולכן, רוצחי יהודים מקדמים את השלום. זה לא ברור? ולכן, המחבלים, שרצחו 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדה, בסך הכל קידמו את השלום העולמי, שהוא הערך העליון של האולימפיאדות, ולכן הם ראויים להוקרה.

ג'רמי קורבין, כידוע, אינו רק לוחם שלום ידוע, אלא גם לוחם זכויות האדם. ולדעתי, בהשתתפותו בטקס הוא נאמן לערכיו. הוא נאבק למען זכותם הטבעית של מחבלים לרצוח יהודים, ובעד זכותם של יהודים להירצח.

* תופרים תודעה כוזבת – האם העובדה שתיק החקירה נגד גל הירש נסגר, פירושה ש"תפרו לו תיק"? האם כל תיק שנסגר – פירושו שהיה תיק תפור? האם תיק שהביא לכתב אישום אך הנאשם זוכה – פירושו שהתיק היה תפור?

מי שטוען זאת, כאילו אמר שהמצב הנורמלי הוא 100% הרשעה. זה אבסורד. כאשר יש חשדות, יש לבדוק אותם.

תמכתי מאוד במועמדותו של גל הירש למפכ"ל, אולם החשדות שעלו נגדו לא איפשרו את המינוי.

הטוענים שתיק נתפר כדי לסכל את מינויו של הירש – הירש מעניין אותם כשלג דאשתקד. כל רצונם ליצור בדעת הקהל תודעה כוזבת, הקושרת בין חקירות המשטרה לבין תפירת תיקים, כדי להחדיר את הנראטיב השקרי כאילו תופרים תיקים לנתניהו. במקרה זה, גם אם יוגש כתב אישום ונתניהו יורשע, הם יטענו שהתיק תפור והמשפט מוטה. לא הצדק מעניין אותם, לא טוהר המידות, אלא רק דבר אחד – לחלץ את אלילם מן הדין.

הקשר היחיד בין פרשת הירש לפרשיות נתניהו, הוא שבכך שהירש אינו מפכ"ל המשטרה, נחסך ממנו מסע השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של אלשייך. הרי הירש הוא אדם ישר ומקצועי, ובטוח שכמו אלשייך נאמנותו הייתה לתפקידו, לציבור ולחוק ולא למי שמינה אותו. החקירה הייתה נערכת, וחסידי נתניהו היו משתלחים בו, מעלילים עליו וסונטים בו.

עם זאת, אין זה מן הנמנע שהירש נפגע מעינוי דין ממושך, והדבר ראוי לבדיקה. זאת, דווקא כיוון שבניגוד לחשודים אחרים (אין כלום למיניהם), הוא ניסה בכל מאודו להיחקר במהירות ולשתף פעולה ככל הנדרש, כדי להוכיח את צדקתו.

* השינוי המתרחש בצה"ל – כשהייתי בקורס צניחה – זה לא שלא הייתה לי מדריכת צניחה. לא יכלה להיות לי מדריכת צניחה. לא היה דבר כזה מדריכת צניחה. היו מקפלות מצנחים. אבל מד"צית? לא היו לנו גם מדריכות חי"ר, מדריכות ירי, מד"סניקיות. הבנות שפגשנו בצבא היו פקידות.

רק במילואים נפגשנו לראשונה עם מדריכות חי"ר וירי. והתגובה הייתה הטרדה מינית מצד רבים מן המילואימניקים; שריקות, הערות סקסיסטיות, עלבונות, והכל בגלוי ובאופן בוטה, גס ומשפיל במיוחד.

צה"ל היום כל כך רחוק מהמקום הזה – מרחק שנות אור.

הפניית הגב של הבייני"שים בקורס צניחה היא מעשה מכוער וחצוף והפרת משמעת בוטה. אולם הוא אינו ביטוי לתהליכים בצה"ל, אלא ריאקציה להם, מצד מי שמתקשים להסתגל לשינוי.

האירוע שקרה השבוע ומבטא את השינוי בצה"ל, הוא מינויה של רס"ן ט' למפקדת טייסת תעופה בחיל האוויר.

* שם רע לוולגריות – יצא לי, פה ושם, לראות כמה דקות של תופעת תום יער. היא מוציאה שם רע לוולגריות ומרחיבה את גבולות האינפנטיליות. שיקול הדעת של מי שנתן לה תכנית יחיד – תמוה.

* הילדים של היום – לפני שבועיים נערך באורטל המופע הגדול של שנת הארבעים לייסוד הקיבוץ. המופע נערך במגרש הכדורגל. במה גדולה הוקמה על המגרש, ובמשך השבוע שלפני המופע, כל אחה"צ והערב נערכו חזרות.

שער אחד במגרש נשאר במקומו. השער השני הוזז לפינה צדדית של המגרש, עם הפנים לכיוון הפינה הנגדית. ובשני השערים, כל העת ילדים שיחקו כדורגל. ביומיים הראשונים, ניסינו לבקש מהילדים לעצור את המשחק, כי זה מפריע לחזרות. מהר מאוד הרמנו ידיים. הבנו שבמקום שבו יש ילדים, כדור ושערים, ישחקו כדורגל נונסטופ. נכון שלחברת הילדים באורטל יש פעילות אינטנסיבית מידי יום עד 16:00, אבל זה לא קשור. אחרי הצהרים, תמיד ילדים ישחקו כדורגל. זו דרך הטבע.

בערב שבת האזנתי לתכניתם של נתן דטנר ואודיה קורן בגל"צ. הם דיברו על הילדים של היום, שלא יוצאים מהבית ומהמסכים, ושאינם משחקים כדורגל, אלא אם הם רשומים לחוג כדורגל, ואיזו ילדות יפה הייתה לנו ואיך הילדים של היום מחמיצים את הילדות וכו' וכו'.

כן, אני יודע שיש הבדל בתחושת הביטחון בין קיבוץ לעיר, וכמובן שאני מודע לכך שלילדים של היום יש גירויים נוספים שלא היו לנו (זה רע?!), אבל איני קונה את הטרוניה, שנראית לי חלק מאופנת הטרוניה של כמה חרא היום וכמה טוב היה פעם. אני מזהה צליל של זיוף.

ילדים הם ילדים, ויש להם צורך להוציא מרץ, להשתולל ולהשתובב ובטח לשחק כדורגל.

אני מאמין, שאם ילדים בעיר אינם יוצאים מהבית ולא הולכים לשחק כדורגל, זה רק כיוון שההורים שלהם חשים חוסר ביטחון, כאילו ג'ונגל שם בחוץ.

* ביד הלשון

הפרד ומשול – ח"כ מיכל רזין, שנאמה כיהודיית מחמד בהפגנת דגלי אש"ף בת"א, האשימה את הממשלה במדיניות "הפרד ומשול".

הביטוי לקוח מן הלטינית: divide et impera"" ומשמעותו: שמירת כוחו של השליט באמצעות פיצול העוצמה שבידי קבוצות מתנגדות.

* "חדשות בן עזר"

4 מחשבות על “צרור הערות 12.8.18

  1. אורי יקירי!
    1. אתה מתווכח בכל "צרור" עם ה"שוקניה" של עיתון "הארץ" שהמוטו שלה מנוגד לערכי הציונות . פעם זה עם גדעון לוי ופעם עם רוגל ומרעיו. אולי הגיע הזמן , לאחר השתתפותו ונאומו של שוקן בהפגנה אתמול , לקרוא לציבור הישראלי להחרים את העיתון וכך להצביע ברגליים נגד עמדותיו. אני מודע למה שחברים , כולל בני , מספרים לי שיש בו גם מאמרים רציניים ולעיתים עם אג'נדה שונה , אבל כש"הדג מסריח מהראש" צריך לזרוק את כולו…
    2. ביחס להתנהגות הצנחנים בוגרי הישיבות כלפי המד"צית מדברים כולם על נושא ההדתה. אף אחד לא מתייחס לגופו של עניין , שהיא , אני מאמין, העבירה להם חומר החשוב להתנהלותם כלוחמים בצנחנים , אשר אותו הם לא יכלו לקלוט כשגבם מופנה אליה. אין בהערתי זאת להפחית מחומרת התנהגותם , שלהם ושל מדריכיהם , שאישרו להם את ה"תרגיל".
    בהערכה,

    אורי גנני

    אהבתי

  2. * הנסיבות הבינלאומית נוחות לישראל במיוחד. טראמפ אוהד ישראל ועדיין חזק פוליטית. מצרים נגד חמאס. אירן עדיין קמת עסוקה בסוריה. הרש"פ שולטת ביו"ש וכועסת מאוד על חמאס. זה בהכרח לא יחזור על עצמו בקרוב.

    * ברור שישראל חזקה צבאית הרבה יותר.

    * ומכל אלו, אנחנו מחליטים על הסכם מתנות לחמאס תמורת.. כלום. הבטחה שאין אף אחד שיאכוף אותה ושחמאס מגדיר אותה דתית כמשהו שאפשר להפר מתי שבא לו. מה שיקרה די בקרוב כי..

    * שום 'הקלות' לא יעזרו למצב הכלכלי של הרצועה. בסופו של דבר, אין יתרון כלכלי בנמל ים/אויר בסיני, הרצועה לא מקבלת מכך דבר, אני די בספק אם זה יקרה בכלל***. ישראל מאפשרת לייבא כמעט הכל, והתשתיות הישראליות טובות הרבה יותר וקרובות יותר. סביר שגם אחרי הצעה כזו, הרצועה תשתמש כמעט בלעדית בתשתיות שלנו. ה'יתרון' היחיד הוא בקלות הברחת נשק לחמאס. הבעיה הכלכלית של הרצועה היא החמאס שאינו רוצה ואינו יודע לשלוט אלא הינו רק טפיל. ההסכם המוצע מקבע את זה. גם אם חמאס היה משנה חברבורותיו, אין לו ברירה פוליטית – הוא יהיה חייב להפנות הזעם כלפי ישראל כי אין לו באמת פתרון כלכלי.

    * בסוף נקבל את המכה בזמן שנוח לחמאס, אבל אולי אולי אלו שעכשיו במשמרת יהיו בפנסיה ויצעקו עצות מהצד.

    ההסכם המוצע הינו חרפה. שטייניץ אמר ששום מדינה לא מחשבת את האינטרסים האסטרטגיים שלה בשביל גופות. נכון. אבל גם שום מדינה לא מקריבה את שלוותם של עשרות אלפי אזרחים לטרור בגלל שחיילים אולי יפגעו בקרב מול ארגון טרור.

    *** כל ההצעה מפוקפקת, בגלל שישראל מעולם לא עצרה הקמת נמלי ים בסיני (יש כבר נמלי תעופה קיימים בדרום האי ואף אחד לא מפריע למצרים להביא העזתים לשם אם ירצו). הסיבה למצב הקיים היא מצרית והאינטרסים המצריים לא באמת השתנו. הוסף לכך את היתרון של הנמלים הישראלים ותקבל שאין כאן הצדקה כלכלית. סביר שבסוף נגלה שלא הוקם נמל ושאין גישה לעזתים לשדה תעופה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s