צרור הערות 25.7.18

* רעיון יצירתי – יש לי רעיון יצירתי, הצעה מהפכנית, שיפתור את המחלוקת על חוק הלאום. אני מציע שמתנגדי החוק יקראו אותו. זה ייקח 5 דקות לכאלה שקוראים לאט.

* לא קרא את החוק – ב"הארץ" התפרסמו ביום ראשון שני מאמרים זהים במסר שלהם: ביקורת על כך, שבעוד יש התגייסות ציבורית רחבה ובעיקר התגייסות של העסקים הגדולים בישראל לצד הלהט"בים בנושא חוק הפונדקאות, אין התגייסות דומה לצד ערביי ישראל בעקבות חוק הלאום, שפוגע בהם ובזכויותיהם וכו'.

המעניין הוא זהותם של שני הכותבים. האחד הוא גדעון לוי, תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, השולל את עצם קיומה של ישראל, תומך נלהב בטרור נגדה ונגד אזרחיה, יריב קיצוני של אבו מאזן והרש"פ, התוקף אותם בחריפות על הכניעה שלהם לישראל ועל כך שאינם מפעילים טרור נגדה ונגד אזרחיה, אוהד מובהק של BDS, התגלמות האוטואנטישמיות. השני הוא פרופ' יובל אלבשן, ציוני בלב ובנפש, פטריוט ישראלי מובהק, אוהב ישראל, אדם המייצג היום את ערכי תנועת העבודה הציונית במלוא יופיה. ובמקרה זה, שניהם התנבאו בשפה אחת (לא בדיוק – ביקורתו של אלבשן נטולת הארס והשנאה שהפשקוויל של לוי רווי בה, והיא כתובה מתוך צער אותנטי של פטריוט הכואב על צעד של מדינתו, אך המסר של המאמרים זהה).

איך אפשר להסביר את העובדה ששני אנשים, שתהום אידיאולוגית רובצת ביניהם, כותבים בדיוק אותו מסר?

אפשרות אחת היא לתלות את הקולר בחוק הלאום. הוא כל כך חמור, שהוא הצליח ללכד נגדו אנשים כל כך שונים.

ההסבר שלי אחר לגמרי. ההסבר שלי הוא שיובל אלבשן לא תקף את חוק הלאום, אלא דימוי של חוק הלאום שאין קשר בינו ובין החוק, ואינו אלא דחליל תקשורתי ופוליטי. ומהיכרותי עם אלבשן, איני חושד בו באי הבנת הנקרא, ומכאן אני מסיק שהוא כלל לא קרא את החוק. אילו קרא, לא היה כותב משפט כמו: "אתה לא לבד, מוחמד. לא אתה ולא שאר עובדינו הערבים. אנחנו לא ניתן לשום גורם לפגוע בזכויות היסוד שלך!". כי אילו קרא את החוק, הוא היה יודע ששום זכות יסוד של מוחמד לא נפגעה, לא נסדקה ואף לא נשרטה כהוא זה.

חוק הלאום כלל אינו עוסק בזכויות הפרט וכל מה שקשור לזכויות הפרט מעוגן בחוקי יסוד אחרים ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהם חוקים אוניברסליים, החלים באופן שוויוני על כל אזרח, ללא הבדל השתייכות לאומית או דתית. וכל מקרה של אפליה על רקע לאומי, מנוגד לחוקי ישראל אחרי חקיקת חוק הלאום בדיוק כפי שהוא היה הפרה שלהם לפני חוק הלאום. חוק הלאום, פשוט, כלל אינו עוסק בכך.

חוק הלאום מגדיר את מהותה, צביונה וייעודה הקולקטיבי של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מי שחושב שיש סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית – מתאים לו שיתנגד לחוק הלאום. מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית הוא עוול – שיתנגד לחוק הלאום. מי שחושב שמגילת העצמאות היא מגילה גזענית, לאומנית ופשיסטית – שיתנגד לחוק הלאום. מי שחושב שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו חוץ מן העם היהודי – שיתנגד לחוק הלאום. מי שמאמין בזכותו של כל עם למדינת לאום, אבל אין עם יהודי – שיתנגד לחוק הלאום. מי שמשוכנע שציונות היא גזענות – אך טבעי שיתנגד לחוק הלאום. כלומר, התנגדותו של גדעון לוי לחוק הלאום הגיונית ומובנת מאליה.

אבל יובל אלבשן?! הוא צריך היה לתמוך בחוק בכל לבו.

* כשל גנטי – אני כותב מחקר על ראשית ההתיישבות בגולן. אני קורא את הפרוטוקולים של הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי; אני קורא את הפרוטוקולים והעיתונות של מפלגת העבודה ושל מפ"ם. וכאשר אני מעתיק את עיניי משם לקריאת דבריהם של דוברי מפלגת העבודה היום, המציגים התיישבות יהודית כ"לאומנות" ו"גזענות", אני חייב להגיע למסקנה, שאידיאולוגיה אחרת, זרה, הפוכה, השתלטה על המפלגה הזאת.

* נתניהו וההתנתקות – השבוע (לפי תאריך עברי) ימלאו 13 שנה לעקירת גוש קטיף, במסגרת תכנית ההתנתקות. את תוצאותיה אנו משלמים היטב עד היום.

אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים מהליכוד שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, התקפל והצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* מירי רגב וההתנתקות – לא אחת מוטחת במירי רגב ביקורת על חלקה בהתנתקות, כדוברת צה"ל.

איני מסכים עם הביקורת הזאת. מירי רגב לא הייתה אז פוליטיקאית ולא אזרחית. היא הייתה חיילת. ההחלטה על העקירה הייתה מדינית, של ראש הממשלה, של הממשלה ושל הכנסת. במדינה דמוקרטית הצבא כפוף לממשלה ומחויב לקיים את החלטותיה. חיילי צה"ל וקציניו מחויבים למלא את פקודות הצבא, גם אם הם מתנגדים להן.

איני יודע מה הייתה עמדתה האישית של רגב בסוגיה, וטוב שאיני יודע. כדוברת צה"ל היא מילאה את תפקידה. אלמלא נהגה כך, היא הייתה מועלת בתפקידה.

התנגדתי להתנתקות ואני רחוק מלהיות אוהד של מירי רגב, אך במקרה הזה הביקורת נגדה אינה מוצדקת.

* שנאת חינם – למחרת תשעה באב נפלה אבן מהכותל המערבי. כנראה בגלל העיכוב לחקירת שווא של הרב דובי חיון.

* מיזנתרופ – אני צופה בתכנית "אביב או איל" ומנסה לזקק את ההגדרה המדויקת לאביב גפן. גזען? דוסופוב? מזרחופוב? מתנשא? שחצן? יהיר? נרקיסיסט? נראה לי שמצאתי – מיזנתרופ.

* ביד הלשון

שני דרכים – הרב דובי חיון התראיין בטלוויזיה ואמר "שני דרכים". בכיתובית הטלוויזיונית דבריו "תוקנו" ל"שתי דרכים".

אין כל צורך לתקן, כי אין כאן כל קלקול. המילה דרך היא זכר ונקבה כאחד. אנו נוהגים היום לדבר על דרך בלשון נקבה, אך צורת הזכר נכונה באותה מידה.

מאמר היסוד של רעיון "הציונות הרוחנית" של אחד העם נקרא "לא זה הדרך" (1989). זה המאמר הראשון שבו אשר צבי גינצברג חתם בשם העט "אחד העם".

ארגמן – ב-26.7.68, לפני חמישים שנה בדיוק, נהרגו במרדף בבקעת הירדן מפקד חטיבת הבקעה אל"מ אריק רגב וקמב"ץ החטיבה סרן גדי מנלה.

שמם של שני הקצינים מונצח ביישוב ארגמן שבבקעת הירדן. המילה ארגמן מורכבת מארג – ראשית תיבות של אריק רגב וגמן – ראשי תיבות של גד מנלה.

ארגמן נוסד ב-1968 כהיאחזות נח"ל ואוזרח ב-1971 בידי תנועת משקי חירות-בית"ר כמושב שיתופי. את שם היישוב נתן לו רחבעם זאבי, באותה תקופה מפקד פיקוד המרכז.

אריק רגב הונצח גם במחנה אריה – שהיה מפקדת חטיבת הבקעה וגדי מנלה במחנה גדי, מפקדת גדוד הבט"ש של הבקעה. גדי מנלה הוא בעל עיטור העוז, שניתן לו על לחימתו בפעולת כראמה, ארבעה חודשים לפני נפילתו.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s