דברי הימים א: רְחֹבוֹת הַנָּהָר

ספר דברי הימים הוא תקציר ההיסטוריה התנ"כית מנקודת ראותו של שבט יהודה, ובעיקר מנקודת ראותו של בית דוד. מבחינה זו, ספר דברי הימים הוא הפרטיקולרי ביותר בתנ"ך, הוא ספר שבטי יותר משהוא ספר לאומי.

ודווקא מסיבה זו, מעניינת הדרך בה נפתח הספר. הוא נפתח בקיצור תולדות האנושות – רשימה גנאולוגית של שושלת האדם.

יש בכך מסר של אוניברסליזם – העם היהודי הוא חלק מן האנושות. כאשר אנו כותבים ספר על תולדותיו, אנו פותחים אותו בתיאור עץ יוחסין של כלל האנושות, שעם ישראל הוא ענף מתוכו.

מתוך ראיה זו, יש לבחון את מקומו של עם ישראל בעולם, את תפקידו באנושות ואת יחסיו עם העמים. ההיסטוריה הזו קשה ומרה, עקובה מדם ותלאות. השפל ברדיפת היהודים בידי האומות היה השואה. ואף על פי כן, שלוש שנים לאחר השנה, בהכרזת העצמאות נשמעה הקריאה לאו"ם "לקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים".

****

את פרק א בדברי הימים אנו קוראים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. ובפרק זה מופיע צמד מילים, בעלות משמעות רבה בזכר השואה – רְחֹבוֹת הַנָּהָר.

בתיאור ההיסטוריה של אדום, מופיע הפסוק: וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר. מכאן שרְחֹבוֹת הַנָּהָר הוא שם של מקום, של יישוב באדום. התיאור של שאול המלך האדומי מרחובות הנהר מופיע גם בספר בראשית, פרק לו.

ב-1951 הוציא המשורר אורי צבי גרינברג את ספרו הגדול על השואה – קובץ הקינות שאת רובן פרסם ב"הארץ" החל ב-1945. שעה שהישוב העברי בא"י היה עסוק במאבק בבריטים, בהקמת המדינה, במלחמת השחרור ובקליטת העליה הגדולה, הוא לא ידע להתמודד עם גודל האסון שפקד את העם היהודי. הישוב הדחיק את האסון, וחלק מביטויי ההדחקה היו בושה על ההליכה "כצאן לטבח", כביכול, והתרסה על כך שהעם לא נלחם על חייו, להבדיל מדרכו של היישוב בארץ.

באותם שנים, עיקר עניינו של אצ"ג היה השואה, או בלשונו – החורבן. שירתו על השואה, הייתה קינה על העם היהודי שחרב, שנאה כלפי הצורר הגרמני בכלל וכלפי הנוצרים בכלל ואמונה משיחית בנצח ישראל ובקוממיות היהודית בא"י. הייתה זו שירה גדולה, מפסגות השירה העברית.

אצ"ג הוחרם בידי הממסד לאחר שהוציא ב-1937 את "ספר הקטרוג והאמונה" שבו ייסר בעקרבים את הנהגת היישוב וההסתדרות הציונית ואת תנועת העבודה, בעיקר בשיר הנורא בו קילל את קיבוץ משמר העמק בקללה האיומה "אל טל ואל טף". בעקבות התגובה הקשה על ספרו, חדל אצ"ג לכתוב במשך כמעט עשור.

טלטלת השואה החזירה אותו לכתיבה, ושירתו הגדולה החזירה אותו לקונצנזוס. על ספרו הוא קיבל שני פרסי ביאליק ואת פרס ישראל לשירה.

המשורר אבות ישורון הגדיר את אצ"ג בעקבות הספר הזה "גדול משוררי ישראל" והשווה אותו לירמיהו, נביא הזעם והנחמה – שהתריע מפני החורבן וניחם את עמו אחרי החורבן.

ספרו הגדול של אצ"ג על השואה נקרא "רחובות הנהר". כותרת המשנה היא "ספר האיליות והכוח".

בשם רחובות הנהר רומז אצ"ג לנהרות הדם של היהודים שנשפך בשואה על אדמת אירופה, מצד אחד, ולנהר הירדן המסמל את תקומת העם היהודי בארצו לאחר השואה. אך אין לי ספק שהוא בחר בשם הזה לשירו ובחר להכתיר דווקא בשמו של השיר הזה את ספרו, כדי לרמז לעשו. עשו הוא אדום ולאורך הדורות אדום נמשלו לשונאי ישראל, הרומים והנוצרים. בין צאצאיו של עשו ב"בראשית" ופרק א בדברי הימים מופיע עמלק.

מתוך השיר "רחובות הנהר":

וַאֲנִי יֶלֶד הָיִיתִי וְאָבִי קָם מַשְׁכִּים לְשַחֲרִית
אֶל חַלּוֹן פָּתוּחִ, בְּרָן כּוֹכְבֵי בֹקֶר שַׁחֲרִית
– בְּמַלְבֵּן-חֲלּוֹנֵנוּ דָּוִד מַשִּׂיא שִׁיר אֶל הָאֹפֶק..
וְהָאוֹר נוֹהֵר וְגוֹבֵר וְהוֹלֵךְ עִם קוֹלוֹ בְּשַׁחֲרִית;
וַאֲנִי יֶלֶד מִתְרַפֵּק-בְּזִיו-זֶה וְאוֹמֵר בְּכָל דֹּפֶק:
– אָבִי מַנְעִים שִׁיר מִתְּחִילַּת הָעוֹלָם עַד אַחֲרִית!
הַנִּפְלָא בָּעוֹלָם, שֶׁגּוֹי הֲרָגוֹ .. וְיֵשׁ עוֹד שַחֲרִית
בִּלְעָדָיו בָּעוֹלָם – עַל עָרִים וּכְפָרִים וְגוֹיִים.
וְעַל גְּדוֹת נְחָלִים נְאֱסָפִים עֲדָרִים וְרוֹעִים.
וְאֵין שְׁחָקִים מִתְקָשְּׁרִים עֲנָנִים אֲיֻמִּים וְגוֹעִים:
בְּגִין אֲבִי הַשָּׁתוּק בְּדָמַיו.. וְנָפְשׁוֹ בְּאלֹהִים – –

אֲנִי אוֹמֵר לְנַפְשִׁי הַעִבְרִית: אִזְרִי כֹּחַ, הַרְבִּי!
אָכֵן כֻּלּוֹ שֶׁלִּי זֶה בִכְיִּי: זֶה נְהָרִי-וְיַמִּי,
בּוֹ שְׂפוּנִים יַקִּירַי, מְאוֹרַי, גַּם אוֹנִי וְחֲרְבִּי.
בֹּו לֹא יְבֻלַּע לִי. אֲפִיקִים עַד יַרְדֵּן לוֹ כָרִיתִי.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s