פינתי השבועית ברדיו: אפר ואבק

אפר ואבק / יהודה פוליקר
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 9.4.18

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיחול ביום חמישי, אני מקדיש את הפינה למלאת שלושים שנה לצאת התקליט והמופע "אפר ואבק", תקליט מופת, מטובי התקליטים שנוצרו כאן; תקליט חשוב ופורץ דרך בעיצוב זיכרון השואה בישראל.

"אפר ואבק" הוא יצירה משותפת של שני יוצרים מוכשרים, אז בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, שהביאה את סיפורם המשפחתי, כבנים לשורדי שואה, פוליקר ליוצאי סלוניקי, יוון, וגלעד ליוצאי פולין.

יהודה פוליקר היה אז בשיא הצלחתו ותהילתו. לאחר פירוק להקת הרוק "בנזין", שהוא היה הדמות המרכזית בה, הוא הוציא את התקליט המצליח מאוד "עיניים שלי", שבו הביא את התרבות ממנה צמח, התרבות היוונית. ב"אפר ואבק", חזר פוליקר, אחרי שני תקליטים בסגנון יווני, ליצירת רוק, אך הפעם ליצירה בעל תוכן ייחודי, קשה וכואב, ובהחלט ניתן למצוא בו, לפחות בחלק מן השירים ובהם השיר שנשמע היום, את השפעת המוסיקה היוונית.

גלעד, שכתב עשרה מ-12 השירים ופוליקר, הביאו את סיפורם כמי שגדלו בבתים של שורדי השואה, בצל הטראומה של השואה, שנכחה מאוד בבתיהם. סיפורם, כפי שבא לידי ביטוי בתקליט ובסרט "בגלל המלחמה ההיא" שיצא באותה שנה ועקב אחרי יצירת התקליט, והשתתפו בו גם הוריהם של פוליקר וגלעד, פתחו צוהר לנושא שעד אז לא היה קיים בשיח הישראלי על אודות השואה – "הדור השני לשואה", כפי שמאז ועד היום מקובל לכנות אותו. אגב, כבן לשורדי שואה, איני מתחבר להגדרה הזאת. איני רואה בעצמי בשום אופן דור שני לשואה, אלא דווקא דור שני לתקומה ודור ראשון לילידי הארץ בזכות הוריי שעלו לכאן. אבל בשיח הישראלי, מקובל מאוד הדיבור אפילו על דור שלישי לשואה. זה החל בתקליט זה.

התקליט האיר גם על שואת יהדות יוון, שהייתה מוכרת פחות בציבור, ובכלל על השואה של היהודים הספרדיים, הלא אשכנזים, שהנאצים הצליחו להגיע אליהם. הייתה בחשיפה הזאת חשיבות, בהבנה שהשואה אינה עניין של עדות מסוימות, אלא של העם היהודי כולו.

שני השירים הראשונים מבין שירי התקליט שגלעד ופוליקר יצרו, הם "התחנה הקטנה טרבלינקה" ו"פרחים ברוח" שנכתבו עבור תכנית בגלי צה"ל שעסקה בנושא הלא מוכר של "הדור השני". בערב יום השואה באותה שנה, נערך ב"צוותא" המופע המיתולוגי המשותף של פוליקר ושלמה ארצי, עליו סיפרתי לפני חודשים אחדים כאשר השמעתי את שירו של ארצי "בגרמניה לפני המלחמה".

כשאני מכנה את התקליט – יצירת מופת, כוונתי היא לכך שאין זה תקליט שיש בו כמה שירים מופתיים, אלא שהוא אוסף של יצירות יוצאות דופן באיכותן, אחת אחרי השניה, הן בטקסטים, הן בלחנים והן בביצוע – בשירה ובנגינה.

מבין השירים בתקליט אזכיר את "אפר ואבק", "חלון לים התיכון", "כשתגדל", "שיר אחרי הגשם", "פרחים ברוח", "התחנה הקטנה טרבלינקה", "רדיו רמאללה" ו"בגלל".

לאחר צאת התקליט, יצא פוליקר למופע "אפר ואבק", שזכיתי לצפות בהופעת טרום בכורה שלו בקיבוץ העוגן. לפני שנים אחדות, השתתפתי בביצוע של התיאטרון הקהילתי של צפון הגולן של השיר, ליתר דיוק – הזעקה, "בגלל", בטקס יום השואה של המתנ"ס. חיבור נוסף שיש לי לתקליט הזה, הוא העובדה שהוא יצא בשנה שבה אמי נפטרה. אמי שחוותה את השואה בילדותה, לא דיברה עליה מעולם, ורק אחרי מותה נחשפנו לסיפור הקשה של ילדותה.

השיר שנשמיע הוא שיר הנושא של התקליט, והשיר האהוב עליי ביותר מבין שירי התקליט – "אפר ואבק".

אמו של יעקב גלעד, הלינה בירנבאום, החליטה לנסוע לראשונה לפולין. יעקב חשש שהיא תתקשה לעמוד במעמסה הרגשית הכרוכה בחזרה למקום הנורא, שבו נעשקה ילדותה. הוא התנגד לנסיעתה וניסה לשכנע אותה, ללא הצלחה, לחזור בה מהחלטתה. בין השאר הוא כתב לה את השיר הזה, שמאוחר יותר פוליקר הלחין.

"ואם את נוסעת" הוא שאל את אמו, "לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק. לאן את נוסעת, לאן את נוסעת? שנים וכלום עוד לא נמחק".

בבית הראשון מתאר גלעד את המקום אליו היא נוסעת. העיר שלך היא חורבות. גם ביום אביב עם לילות לילך, ביום יפה לדוג בנהר – זו לא העיר שאת זוכרת, אלא עיר שקמה על חורבותיה. כאשר הוא מדמיין את פגישתה עם נופי ילדותיה, לבו של גלעד נשבר בתוכו. והוא מזכיר לאמו: "שם הייתה ואינה ילדותך, אישה קטנה". הדגש הוא על "ואינה". ומה יש שם היום? "אנשים שאיש לא מכיר. אין אפילו בית שיזכיר". וגם בתחנה איש לא מחכה.

"קחי מעיל, יהיה לך קר", הוא מפציר בה. "כסף כיס, גביש סוכר". ובדברי הפרידה הדואגים והעצובים ממנה לפני נסיעתה, מהדהדים מילים שאולי שמעה מהוריה, באותם ימים אפלים ורחוקים.

"הנצח הוא רק אפר ואבק" אומר גלעד לאמו. המשפט הזה סתום במקצת, אך המסר שלו קשה. האפר הוא אפר הנספים במחנות ההשמדה. האפר הזה נשאר לנצח. אבל האם הנצח הוא רק אותו האפר? ומהו האבק? הרי אנו מדברים על האבק כביטוי לדבר שחולף במהרה. יש משהו חידתי במשפט הזה, אבל הוא מותיר במאזין משקע כבד ומעיק, שמועצם במנגינה ובשירה של פוליקר, שבשורה זו מביא את זעקת השיר לשיאה.

יום אביב ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר.
שם היתה ואינה
ילדותך אישה קטנה
אנשים שאיש לא מכיר
אין אפילו בית שיזכיר.

ואם את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל יהיה לך קר
כסף כיס, גביש סוכר
אם יהיו קשים הימים
הזכרי בי לפעמים.
ואם זה עוד מסע נואש
אל הצריף, אל המגרש
במסילת העיר הישנה
איש לא יחכה בתחנה.

ואם את נוסעת…

מי ימתיק לילותייך
מי יקשיב לבכייך
מי ישמור צעדייך בדרכך.

לאן את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל יהיה לך קר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s