נחמיה ח: אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים

בשבעת הפרקים הראשונים של הספר, נוכחנו בגדולתו של נחמיה כמנהיג לאומי, הרותם את העם לעשיה ולאתגרים לאומיים, בונה את ירושלים ומבצר אותה, מנהיג את העם כצבא עממי להגנה ועבודה, מיישם צדק חברתי וערבות הדדית בעם וכמדינאי תקיף העומד על האינטרס הלאומי ואינו מתקפל בפני האויב.

אך כל אלה דברים פיזיים, גשמיים. ומה עם הרוח? מה עם התרבות הלאומית? ללא חזון יפרע עם וללא רוח לאומית לא יהיה קיום לישות המדינית שנחמיה מייסד ומנהיג. נחמיה אינו איש רוח, אך הוא מבין את חשיבותה, ומותיר לעזרא את תפקיד המנהיג הרוחני. וכך, עזרא ונחמיה פועלים כתף אל כתף, תוך כיבוד זה את מקומו של זה, והסינרגיה שביניהם מחזקת את עם ישראל בכל המובנים.

בפרק זה מכנס עזרא את עם ישראל בראש השנה אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם. בעצם, יש בעיה באופן שבו הצגתי את התמונה, כי הכתוב מספר סיפור הפוך. העם מתכנס במקום ומורה לעזרא להביא את ספר התורה ולקרוא לפניהם.

האם ספר התורה נעלם וכעת נמצא? או שמא בתלאות הגולה ולאחר מכן בקשיי בניין הארץ ובעיות הביטחון לא היה סיפק לעסוק בתורה? לכך אין תשובה בספר. אך כפי שיאשיהו שגילה את ספר התורה הביא לכך שעם ישראל חגג לראשונה את הפסח, כך בעקבות קריאת התורה בפי עזרא, חגג עם ישראל לראשונה את חג סוכות.

כאמור, העם כולו התכנס בראש השנה. עזרא עמד על מגדל עץ שנבנה במיוחד למטרה זו, ולצדו 13 איש, שכנראה תפקידם הייתה להסביר ולפרש לקהל את הדברים שעזרא קרא. העם ששמע את התורה, הבין כנראה עד כמה הוא לא הלך בדרכיה, ונבהל כאשר שמע מה העונש הצפוי לו. עזרא הרגיע את העם: "אַל תִּתְאַבְּלוּ … לְכוּ, אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ. וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם".

יהודי ירושלים שמעו מפי עזרא על חג הסוכות, מצוות הישיבה בסוכה וארבעת המינים, וחגגו את החג לראשונה מאז ימי יהושע בן נון.

גדולתו של עזרא הסופר, היא בהנגשת התורה לעם. חז"ל ייחסו לו את כתיבת התורה בכתב אשורי, המוכר ליודעי קרוא וכתוב בעם, בניגוד לכתב העברי הקדום שהיה מובן רק לקומץ יודעי ח"ן, בכך הוא איפשר לעם לקרוא בתורה. גם טעמי המקרא, המשמשים לפיסוק ולתווי המנגינה של התורה, מיוחסים לעזרא. חז"ל מגדילים ומאדירים את שמו, עד כדי כך שרבי יוסי טוען שאלמלא קדם לו משה, הוא היה האיש הראוי לתת את התורה לעם ישראל. "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה. במשה הוא אומר: ומשה עלה אל האלוהים. בעזרא הוא אומר: הוא עזרא עלה מבבל. מה עלייה האמור כאן תורה – אף עלייה האמור להלן תורה. במשה הוא אומר: ואותי ציווה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים. בעזרא הוא אומר, כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט".

נחמיה ועזרא הם הרצל ואחד העם של שיבת ציון, ללא המתח והעימות ביניהם. גם הרצל הבין בחשיבות התחיה הרוחנית ואמר בנאומו בקונגרס הציוני הראשון: "ציונות היא שיבה ליהדות עוד לפני השיבה לארץ ישראל".

מקום מרכזי במהפכה הציונית נתון למהפכה התרבותית רוחנית, ובראש ובראשונה לתחיית השפה העברית. בעוד עזרא נאלץ להנהיג כתב אשורי כדי שמפעלו התרבותי יצליח, תחיית השפה העברית נעשתה בכתב העברי המוכר (שהוא, במקורו, הכתב האשורי), בניגוד להצעה של כמה ממחיי השפה, ובהם איתמר בן אב"י בנו של אליעזר בן יהודה, שאף הוציא עיתונים בעברית באותיות לטיניות וכן זאב ז'בוטינסקי.

תחיית השפה העברית הצליחה ללא השעטנז הזה, כפי שבאופן כללי המהפכה הציונית הצליחה הרבה יותר משיבת ציון.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s