נחמיה ב: וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה

בסוף פרק א מספר נחמיה על תפקידו – מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ. לכאורה – מלצר. אך לא בכדי במקומות אחרים התפקיד מוגדר כשר; שר המשקים.

דיקטטורים חיים כל העת באימה מפני ניסיון להתנקש בחייהם, שמביאה אותם לפרנויה. מה קל יותר מלהרוג את המלך באמצעות הרעלת יינו ומזונו? לכן, בעל התפקיד האחראי על כך, הוא דמות מרכזית במערכת השלטונית, איש אמונו של המלך ומקורב לו.

אנו רואים את הקרבה ביניהם בפתח הפרק – המלך מכיר את נחמיה היטב ומזהה מיד את מצב רוחו על פי הבעת פניו ושפת הגוף שלו: מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה? אך ניתן לראות גם את הפרנויה שלו, שכן מיד הוא מסיק מסקנה המעוררת פחד בלב נחמיה: אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב, והחשד היא מן הסתם לכוונות זדון, ואיזו כוונת זדון יכולה להיות למשקה המלך, מלבד הרעלתו?

נחמיה ממהר להסביר למלך את הסיבה למצב רוחו – ידיעותיו על כך שירושלים חרבה והוא ביקש אישור מן המלך לצאת לירושלים ולבנותה. ביקש וקיבל, עם מינוי רשמי.

****

לפני כשלושים שנה, השתתפתי בסדנה לחשיבה אסטרטגית בתנועה הקיבוצית עם פרופ' יחזקאל דרור. שם למדתי את המושג "הרס יוצר". לעתים, טען דרור, אין מנוס מאקט של הרס הקיים, לצורך יצירה ותיקון. לאחרונה, יצאה האוטוביוגרפיה של דרור. כותרתה: "מתקן עולם אנוכי".

נזכרתי בכך למקרא פרק ב בנחמיה. נחמיה פוגע במזיד בחומה (וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה), כדי לדרבן את יהודי ירושלים לקום ולהירתם למשימה הלאומית של בניין החומה ובניין העיר. והוא מצליח. וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה.

אולם צרי יהודה אינם מקבלים בעין טובה את היהודים השבים לארצם ומכוננים חורבות בירתם. בכוונתם להעליל על היהודים בפני המלך, עלילת מרד.

נחמיה לא נבהל ומבהיר להם למי שייכת העיר: אֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ, וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם.

* 929