צרור הערות 18.3.18

* עשו לי – לאורך עמודים רבים, מרוחים במגזין "7 ימים" קטעים נרחבים מספרו האוטוביוגרפי של העבריין המושחת, האסיר המשוחרר אהוד אולמרט, "בגוף ראשון".

הדבר הבולט ביותר בטקסט, הוא מה שאין בו. אין בו שמץ של חרטה, שמץ של חשבון נפש, קורטוב של נטילת אחריות, שלא לדבר על התנצלות בפני הציבור הישראלי.

מה יש בו? התבכיינות והתקרבנות, השפרצת האשמות לכל עבר. הוא לא עשה כלום, רק עשו לו. כולם. השופטים, הפרקליטות, מבקר המדינה, היועץ המשפטי, התקשורת, נתניהו, ברק, ציפי לבני, יעלון, מי לא? הוא קורבן של קונספירציה חובקת כל. כולם מושחתים, חוץ ממנו, כמובן. פרקליט המדינה ומבקר המדינה הם עבריינים שצריכים לעמוד לדין (!).

לשולה זקן, שפחתו החרופה, שכל חייה היו קודש בשבילו, אך היא חייתה והפנימה את אורח החיים העברייני של סביבתו שהתנהלה כארגון פשע, עושה האסיר המשוחרר שיימינג מכוער, עם רמיזות על קשרים מיניים שניהלה עם אנשים שונים ועוד. היא הייתה מוכנה להיכנס לכלא למענו, וגם נכנסה לכלא בעטיו, אבל כאשר הפנה לה עורף, נתנה עדות אמת מרשיעה. והוא מציג אותה כאפס מאופס, כפרחה, כשקרנית, כנוטלת שוחד סדרתית, כאלימה. טוב, אנחנו יודעים מהו "שטינקר" בסביבה עבריינית ובסביבה של פוליטיקה עבריינית. הדבר היחיד שבו הוא קצת מאשים את עצמו, הוא "שלא הבחנתי בהיבטים הפליליים של אישיותה", אמר העבריין שההיבטים הפליליים באישיותו מצויים בפסקי דין חלוטים של כל ערכאות בתי המשפט, והביאו אותו לכלא.

הוא משתלח בנתניהו על אורח חייו והתנהלותו. הוא צודק במה שהוא כותב עליו, אבל… מי שמדבר. מי שמדבר.

אי אפשר שלא להבחין בדמיון בינו לבין נתניהו. הנה, ציטוט. הבהרה – הציטוט אינו של נתניהו. "זו הייתה רדיפה, במובן של מאמץ מתוכנן, מאורגן, ממומן על ידי גורמים חורשי רעתי במגרש הפוליטי, יחד עם החלטה זדונית ומרושעת של גורמי פרקליטות, שגמרו אומר – בתהליך מורכב אך חד וברור – להביא לסילוקי מהחיים הציבוריים, ואחר כך גם להעניש אותי באופן שיצדיק את הסילוק ואת השלכותיו". לא יאומן.

אולמרט משתלח בנתניהו ומיד מוסיף ומזלזל בכל שאר מי שאמורים להיות מועמדים אפשריים להחליפו ("כל מתחריו דומים לו, מדברים כמעט כמוהו ועוד מעט גם ייראו כמוהו") וברור מה כוונתו, למה הוא חותר… עוד מעט אולי הוא יגדל זקן ויתחיל לצייץ.

* כאחרון העבריינים – כשצופים בראיון עם האסיר המשוחרר אולמרט, ניתן בקלות להבין מדוע רוב הפושעים חוזרים לעולם הפשע אחרי שחרורם.

* טישו מהלך – את אולמרט צריכה הייתה לראיין אילנה דיין. אולי קלמן ליבסקינד. עיתונאי רציני. לא גיל ריבה, הטישו המהלך, מתקתק יותר מריבה.

"למה התאהבת בעליזה?" אלה השאלות שעליהם אולמרט צריך לתת תשובה לציבור?

* בין אולמרט לנתניהו – לנוכח מתקפת יחסי הציבור של העבריין אולמרט, בעיצומן של חקירות נתניהו, מתחייבת השוואה בין השנים.

א. אולמרט הוא עבריין מורשע, שכל ערכאות בתי המשפט הרשיעו אותו ולכן נגזר דינו לשבת בכלא. נתניהו הוא חשוד, שהיועץ המשפטי טרם החליט האם להעמידו לדין. השוואה מלאה בין השנים תוכל להיעשות רק בתום כל ההליכים בפרשיות נתניהו. אולם בנקודת הזמן הזו, עומדת לנתניהו חזקת החפות, בעוד אולמרט הוא אשם.

ב. אולמרט ונתניהו נוהגים בדיוק באותן שיטות ובאותו סגנון של האשמת כל העולם, של תאוריות קונספירציה מטורללות, של התבכיינות ה"נרדף", של הכפשת שלטון החוק ורשויותיו – כולם אשמים חוץ מהם. הם לא עשו כלום, רק "עשו להם".

אבל נתניהו מסוכן לאין ערוך, כי את אולמרט הקיף קומץ של חסידים שוטים שדיקלמו את המסרים הללו, ולנתניהו יש גייסות של חסידים שוטים משולהבים וששים לקרב.

* סמולן נולד – מיהו יגאל בן שלום, המפקד החדש של יחידת "להב" 433 במשטרה? אין לי מושג. אבל דבר אחד בטוח. מיום מינויו, מדובר בסססמולן עוכר ישראל נציג הקרן החד"שה להשמדת ישראל, מושחת, שיחד עם הארכי סססמולן והארכי מושחת אלשייך הוא תופר תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר ומדיח עדי שקר באמצעות פשפשים, כדי לבצע הפיכה שלטונית בישראל.

* הרווח העיקרי מהמשבר הקואליציוני – אם יצא משהו טוב מן המשבר הממשלתי, זו ההתקפלות של המפלגות החרדיות – לא רק מתביעותיהן בנושא הגיוס (הסאגה החלה בדרישה לחוקק חוק יסוד המסדיר בחוקה את ההשתמטות, בשלוש קריאות לפני התקציב), אלא גם בהתחייבות לא לחוקק כל חקיקה דתית ולא לקדם את החוקים שבצנרת.

החשוב מכל הוא עצירת "חוק הגיור", חוק אנטי ציוני החותר תחת מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ועלול היה להביא לנתק בין מדינת ישראל ליהדות הגולה.

כעת חשוב לקבור את החוק הזה קבורת חמור בפח האשפה של ההיסטוריה.

* פורץ הדרך – בדיחות דוד לוי, בשלהי שנות ה-70, היו גל עכור של גזענות נחותה. לא הייתה זו סאטירה או קריקטורה, המבליטה את חולשותיו של אדם ומגזימה. לא היה כל קשר בין הדמות לבדיחות. היו אלו בדיחות אך ורק על רקע מוצאו כעולה ממרוקו, מגוריו בבית שאן והיותו אב למשפחה ברוכת ילדים. ואם לדייק יותר – על כך שאדם בעל רקע זה מונה, לראשונה, כשר בממשלת ישראל (שר הקליטה בממשלת בגין הראשונה, 1977). בנחישות שלו להתמיד ולהמשיך ולהצליח, הוא היה פורץ דרך – הראשון מבני העליה מארצות ערב בשנות החמישים שהגיע להנהגת המדינה.

"פופוליסט", נהגו לסנוט בלוי בימין ובשמאל, בשל מאבקיו החברתיים. לוי היה המנהיג של זרם משמעותי בתנועת החירות ובליכוד, שאמנם לא העלה על דל שפתיו את המילה "המגונה" סוציאליזם, רחמנא לצלן, אך נלחם על צדק חברתי, שוויון חברתי ומדיניות רווחה. אין היום בליכוד זרם כזה ובוודאי לא מנהיג כזה. לבגין היה סנטימנט לכיוון החברתי, אך לא היה כדוד לוי שנאבק עליו וייצג אותו.

אני הערכתי מאוד את לוי, משחר נעוריי, הן בשל הרקע הסוציולוגי שלו שהפך אותו סמל, ובעיקר כיוון שחשתי שהוא נאבק, בממשלה ובכנסת, על נושאים שבהם אני מאמין ובהם אני דוגל. לכן, עם התפטרותו של בגין מראשות הממשלה, ב-1983, תמכתי מאוד במועמדותו של לוי לראשות הממשלה, והצטערתי על הפסדו לשמיר. עם זאת, במבט לאחור, אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים בתולדות המדינה, וספק אם אדם אחר היה מנווט את הספינה כמותו.

פעמיים התאכזבתי מלוי. הפעם הראשונה הייתה לאחר בחירתו של שמיר לראשות הממשלה, כאשר הוא דחה את הצעתו של שמיר לקבל על עצמו את תפקיד שר האוצר. המשק היה אז במשבר קשה ביותר, ולוי חשש מכישלון שידבק בו ויכשיל את המשך הקריירה שלו. בעיניי, הוא ברח מן המערכה והאחריות, וגילה חוסר מנהיגות. דווקא כיוון שתמכתי כל כך במאבקיו החברתיים ובהשקפת מדינת הרווחה שהוא ייצג, סברתי שלא איש כמוהו יברח מן ההזדמנות ליישם את הדרך, והתאכזבתי.

האכזבה השניה הייתה כאשר הוא חבר לשרון ולמודעי – "שרי החישוקים", שעקפו את יצחק שמיר מימין, טרפדו את מדיניותו הפרגמטית, שנועדה ליישם את השקפת העולם הניצית שלו בלי לריב עם העולם ובלי לבודד את ישראל. הם מיררו את חייו, הציגו אותו כמי שנכנע לטרור ולשמאל ועוד הבלים מסוג זה. לוי, שתמיד היה מן המתונים בליכוד, חבר לקואליציה צינית, שבני בגין היטיב לתאר אותה כ"קואליציה של אמביציה". אגב, לוי, שהינו נואם מזהיר ופולמוסן בחסד, השיב לבגין באותה מטבע, כאשר האשים אותו ב"אמביציה לאופוזיציה", כיוון שהוא התנגד להסכם של שמיר עם מודעי וחבריו העריקים, שקיבלו תיקים בממשלה תמורת חזרתם לליכוד אחרי "התרגיל המסריח".

אך למרות כל אלה, בסיכומו של דבר, תרומתו של דוד לוי לחברה הישראלית ולפוליטיקה הישראלית גדולה מאוד, והוא ראוי בהחלט לפרס ישראל על מפעל חייו.

* בִּדְקוּ אותי – בימים הקרובים יופיע בשוקניה פשקוויל נאצה נתעב של רוגל אלפר, נגד הענקת פרס ישראל למרים פרץ. כדרכו, הוא ילעג לאבלה, ישמח לאידה, יבוז לה. והוא יכתוב על פרס ישראל לפשיזם, לאומנות, דת השכול, הערצת המוות וכו'. ואת זה תקרא במהדורה האנגלית האליטה האינטלקטואלית של המערב, שהשוקניה היא חלון הראווה שלה לישראל.

* העיתון לאספסוף מתלהם – גדי טאוב וניסים סופר פרסמו מאמר מצוין ב"הארץ", שבו הם יצאו נגד ההשוואה האיומה והבזויה של סוגיית מבקשי המקלט לשואה ולנאצים. הדבר הבולט במאמר, הוא היותו מבוסס על עובדות מוצקות. במאמר, מוכיחים הכותבים שישראל אינה מגרשת פליטים, שאלה שישראל מגרשת אינם פליטים, ובעיקר – שהטענה כאילו ישראל שולחת אנשים אל מותם או אל שלילת חירותם, היא שקר וכזב, עלילה חסרת שחר.

אגב, במאמרם הם כלל לא הביעו תמיכה במדיניות הגירוש. להיפך, הם טענו שהם חלוקים ביניהם בסוגיה זו. אבל הם עשו מעשה שלא ייעשה – כתבו מאמר המבוסס על עובדות. ובתור שכזה, זהו מאמר שקצת קשה להתווכח אתו. יש נחיתות מראש לכל מי שינסה להתווכח, כי לא קל להתווכח עם עובדות.

מה עושים? מגדפים, מנאצים ומקללים. מסע התגובות והטוקבקים על המאמר, לא היה מבייש את יציע לה-פמיליה ביום רע במיוחד.

ברוח גל ההסתה של השבועות האחרונים, אחד הטוקבקיסטים כתב ש"האקציות במרוקו והטרנספורטים למחנות ריכוז בדימונה דומים למעשי הנאצים, אבל את זה האשכנזים מעריצים". "האקציות במרוקו" – הכוונה כמובן לעליית ההצלה של יהדות מרוקו למולדתה, ארץ ישראל. "הטרנספורטים למחנות ריכוז בדימונה" – הכוונה למעשה החלוצי של העולים, מיישבי הנגב.

אחר כתב "עד ששני הבוקים האלה לא יוכנסו לתא עם ציקלון B אל תשוו".

וכמובן… פשיזם, גזענות, ד"ר לפשיזם, טאוב = גבלס. ואיך לא? קריאה לעיתון להפסיק לתת לטאוב במה.

וזאת לדעת, מערכת "הארץ" אינה מעלה כל תגובה, אלא מסננת "תגובות פוגעניות".

אם הטוקבקיסטים מבין קוראי "הארץ", ולא רק במקרה זה, מייצגים את קוראי העיתון, אפשר בהחלט להבין שקהל היעד המכונה "אנשים חושבים", אינו אלא אספסוף מתלהם.

אגב, גם אני כתבתי תגובה, בזו הלשון: "צריך הרבה אומץ כדי לכתוב את האמת בשוקניה". ועל כך קיבלתי תגובה אספסופית שאורי הייטנר הוא משיחיסט גזען.

* תנ"ך חשין – 929 הוא מפעל תרבותי חינוכי נפלא, בהובלת הרב בני לאו – קריאה ולימוד של 929 פרקי התנ"ך, פרק אחד ליום, ברחבי מדינת ישראל והעם היהודי, באתרי אינטרנט, קבוצות לימוד, תכניות בכלי התקשורת ועוד. זה למעלה משלוש שנים שאני כותב, במסגרת מיזם זה, מאמר יומי על פרק בתנ"ך.

לקראת סיום המחזור הראשון של המפעל ולציון 70 שנה למדינת ישראל, יצא מארז מהודר – מפעל הנצחה לשופט בית המשפט העליון, אוהב התנ"ך, מישאל חשין, ובו ספר תנ"ך ושלושה ספרים עם מאמר על כל פרק. בין הכותבים מנהיגים פוליטיים (ריבלין, נתניהו, לפיד, הרצוג, בנט, שלי יחימוביץ', יהודה גליק, דב חנין), סופרים (עמוס עוז, חיים באר, א"ב יהושע, יוכי ברנדס, אמונה אלון, אסף ענברי, דב אלבוים), אנשי אקדמיה (רות גביזון, מאיר בוזגלו, רות קלדרון) רבנים (יואל בן נון, בני לאו, יעקב מדן), מפקדים בכירים בצה"ל (בני גנץ, אמיר אשל), חוקרי תנ"ך ואוהבי תנ"ך. במארז שני מאמרים פרי עטי, על דברים טו ומלאכי ב. באחד אני כותב על צדק חברתי ובשני נגד שחיתות של כוהני דת (המצגרים והברלנדים של אז – ועתה).

* ביד הלשון

אנשל – אחד מחמשת גיבורי ספרו החדש, המעולה, של אסף ענברי – "הטנק", הטוענים לכתר האיש שעצר את הצבא הסורי בשערי דגניה בתש"ח, הוא שלמה אנשל.

את השם אנשל, כשם פרטי, אני מכיר מילדות, כי היה זה שמו של חבר של אבי. מאז נתקלתי באנשלים נוספים, ועל פי הצליל, תמיד הייתי בטוח שזה שם גרמני או מזרח אירופי.

ספרו של ענברי העמיד אותי על טעותי: "איש מתושבי הכפר [כפר הולדתו בגרמניה] לא חשד שהשם אנשל, שנשמע גרמני כמו אנשלוס, הוא שם עברי, ראשי תיבות של 'אנשי שלומנו'. אביו הסביר לו שהם צאצאים של יהודים שגורשו מספרד, וזה שם המשפחה שלהם עוד משם, מאות שנים".

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s