* ויהי בוקר – אף אחד לא יאמין לאגדה שניר חפץ הלך לישון ימני והתעורר בבוקר שמאלני. באותה מידה, אין סימן שנאמין שניר חפץ הלך לישון שקרן (כפי שאנו יודעים משנות דברור משפחת "לא היה כלום" נתניהו) והתעורר בבוקר דובר אמת. ולכן, אני מתייחס מאוד בערבון מוגבל לדברים שהוא מספר למקורביו. מן הסתם, הוא רוצה להצדיק את החלטתו להיות עד מדינה ולתת לה נופך פטריוטי. מה שחשוב הוא הראיות שיספק לחוקריו.
* הדבר הנורא ביותר שיש – תלמידה משוחחת עם מורתה, ומספרת לה סיפור כואב על חברתה לכיתה, שאחד התלמידים צילם אותה בנסיבות אינטימיות והפיץ את התמונה ברשתות החברתיות. הנערה במצב נפשי קשה. החברה מספרת למורה מי הנער שעשה את המעשה הנורא.
צועקת המורה על התלמידה: מלשנית! שטינקרית! מה שעשית עכשיו זה הדבר הנורא ביותר שיש, להלשין! איפה גדלת? מי חינך אותך? אותי חינכו שאין דבר חמור יותר מלהלשין. על הערכים האלה אנחנו מנסים לחנך אתכם בבית הספר. אצלנו כתוב "ולמלשינים אל תהי תקווה".
* מתי החל אקיבוש? – מתוך כרוז של פ.ק.פ. המפלגה הקומוניסטית (אמה החוקית של חד"ש) ב-1930 בעקבות קניית אדמות עמק חפר (ואדי חווארית): "סכנה גדולה צפויה ליהודים…לאור ההתקוממות הכבירה של הפועלים והפלחים הערבים [הכוונה למאורעות תרפט 1929] על ידי הנישול המכוער הזה מכינים הציונים במו ידיהם טבח דוגמת חברון וצפת. העובד היהודי בארץ יצטרך סוף סוף לשלם בדמו בעד החטאים האבנטוריסטיים הציוניים. ארבע שנים כובשים הקולוניזטורים הציונים בהגנת הכידונים הבריטים וחיילי 'ההגנה' צעד אחר צעד את ואדי חווארית, הבדואים נסוגים לאחור אחרי מלחמה עקשנית הרואית. הפשע של ואדי חווארית הוא חוליה בשרשרת הכיבוש האכזרי ושיעבוד פלשתינה על ידי האימפריאליסטים הציונים! מה שקורה היום עם בדואי ואדי חווארית קרה אתמול עם פלחי עפולה, קוסקוס – טבעון, שטה… גרשו את הציונים והחיילים הבריטיים מואדי חווארית! תפשו את עמדת הציונים הלא היה אדמתכם שגזלו מכם!"
כל כך דומה לדבוקת שוקן בימינו.
* המצפניסט – העיתונאי ואיש השמאל הרדיקלי חיים הנגבי, הלך לעולמו. הנגבי היה ממייסדי הארגון האנטי ציוני "מצפן" ומעורכי ביטאונו.
מה לי ולאנטי ציוני הזה, שאני טורח לציין את מותו?
לפני 26 שנה, נפגשתי אתו לשיחה ארוכה מאוד ומרתקת בבית קפה בנווה אביבים, בו נהג לשבת. כתבתי אז מחקר מקיף על אורי אבנרי וראיינתי אותו, בתור מי שכתב בעיתונו של אבנרי "העולם הזה" ויחד עם חבריו ל"מצפן" היה קשור גם למפלגתו של אבנרי "העולם הזה – כוח חדש". אתמצת את מה שאני זוכר מדבריו – הוא מעריץ את אבנרי כעיתונאי ועורך, די מזדהה אתו כפוליטיקאי וסולד ממנו כאדם.
איך הגעתי להנגבי? דרך יהודה הראל. יהודה והנגבי למדו באותה כיתה והיו לחברים טובים. בהשפעת יהודה הגיע הנגבי לקומוניזם, אך הרבה אחרי שיהודה התרחק מהקומוניזם, הוא עוד נשאר תקוע שם, עד יומו האחרון. כשהוקמה מצפן, ב-1962, נזכר הנגבי בחברו הקומוניסט. על פי שיטת הגיוס לארגון, כאשר עלה שם של מועמד, שני חברים אחרים הלכו לפגוש אותו. וכך, שניים מחבריו של הנגבי, הצפינו עד קיבוץ מנרה שבגליל העליון, כדי לפגוש, לבושתו של הנגבי, בציוני וקיבוצניק נלהב, הדוגל בהשקפתו האקטיביסטית של יצחק טבנקין. אולם השניים חידשו את קשרי החברות שלהם, שחרף חילוקי הדעות האידאולוגיים העמוקים, נמשכו עד מותו של הנגבי. להנגבי הייתה אובססיה ליהודה, ובתקופות של המאבק על הגולן ו"הדרך השלישית" הוא שוב ושוב השתלח בו בחריפות בטור שהיה לו ב"מעריב", בלשון פרועה, תוך שהוא מזכיר בערגה את שחרותם הקומוניסטית וכואב את הידרדרותו. ולמרות אותה ביקורת, הם נשארו חברים קרובים.
אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל, ורציתי לראיין את הנגבי, אך נאמר לי שהוא חולה מאוד והדבר אינו אפשרי. הסתפקתי בראיון מוקלט לסרט שערכה המשפחה ליום הולדתו ה-75 של יהודה, לפני שנים אחדות.
* רוח מנרה – השתתפתי בערב לזכרו של חיים גורי בקיבוץ מעיין ברוך. היינו ארבעה דוברים וזמרת ובנוסף לכך היו עוד שלושה דוברים מהקהל, שהוזמנו לספר על גורי מזווית אישית.
אחת המרצות הייתה רחל רבין. היא הייתה אמורה לספר על ילדות ונעורים משותפים עם גורי בשכונת נורדיה בת"א. היא אמרה על כך מספר מילים, ועברה לנושא שעליו באמת רצתה לדבר. היא הקריאה מכתב ארוך שכתבה לגורי ב-1995, שבו נזפה בו על התנגדותו לדרכו המדינית של אחיה ועל שאינו מתייצב לצדו, וקטעים ממכתב התשובה שלו.
רחל רבין ניצלה את המעמד כדי לבוא חשבון עם גורי, על שהעז לא ללכת בתלם ולא לצעוד בסך. בדבריה לפני 23 שנים היא השמיצה את המאבק שלנו, תושבי הגולן.
חשבתי להניח בצד את הרצאתי, ולהגיב על דבריה, אך נמנעתי מכך. הסתפקתי באמירה, בראשית דבריי, שדמותו וצביונו של המאבק שניהלנו מנוגד ב-180 מעלות לאופן שבו הוא תואר בפי רחל.
אני מכבד ומוקיר את רחל רבין, אך בדבריה היא קלקלה את השורה. אני מעריץ את המעשה החלוצי שלה במנרה, אך המעשה החלוצי שלנו בגולן הוא המשכו הישיר. כאשר נאבקנו על קיומו, נאבקנו גם על קיומה של מנרה, ולבטח על רוחה.
* חיים אחרים – אחד הדוברים מן הקהל היה פלמ"חניק שהתבקש לספר את זיכרונותיו עם גורי. בראשית דבריו הוא ציין שאכן הוא פלמ"חניק אך לא הכיר את גורי אישית, ויספר על ההשראה שלו עליו ועל חבריו. הוא סיפר איך חיים העביר מעפילים רגליים מסוריה לגליל וציטט על פה את שירו "בין גבולות", וכך במשך דקות אחדות הוא נשא דברים על חיים… חפר.
אני משער שלא הייתי היחיד שהבחין בכך, אך מצוות "והדרת פני זקן" חייבה אותנו לא לתקן, כדי לא לבייש.
* קשה לו – בראיון ל"הארץ" אמר קובי מידן שיותר ויותר קשה לו להאזין לאברי גלעד. ובעברית: יותר ויותר קשה לו להאזין לדעה שונה משלו. אני אוהב להאזין לאברי גלעד, ואהבתי להאזין לו לא פחות, כשדעותיו היו רחוקות משלי. וכך גם היום, אף שהוא עקף אותי ושוב דעותיו אינן כשלי. אני אוהב להאזין גם לקובי מידן.
* ביד הלשון
כפר אחים – בראיון לטלוויזיה אמר השר ישראל כץ שבעבורו מנהיגות משמעותה דוגמה אישית, והוסיף: "כך התחנכתי במושב".
באיזה מושב מדובר? ישראל כץ גדל וחי במושב כפר אחים. כפר אחים הוא מושב במועצה האזורית באר טוביה, סמוך לקריית מלאכי. המושב הוקם ב-1949 בידי חלוצים דתיים שעלו מרומניה והונגריה. המושב מנציח את האחים צבי ואפרים גובר, בניהם של מרדכי ורבקה גובר מהמושב הסמוך כפר ורבורג, שנפלו במלחמת השחרור. רבקה גובר, אמם של צבי ואפרים, הייתה לסמל השכול במלחמת השחרור, ובן גוריון העניק לה את הכינוי "אם הבנים". ב-1972 היא קיבלה את פרס ישראל על מפעל חיים, בזכות פועלה רב השנים בקליטת עליה וביישוב חבל לכיש.
הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ הוא בן המושב.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 