מדינת העומק

בשבוע שעבר פרסמתי בטור זה את מאמרי "נאום המנהיג הבא" – נאום הניצחון בפריימריז של המנהיג הבא של הליכוד, שבו הוא מציג דרך חדשה, או ליתר דיוק – הוא מציע לחזור לדרך הישנה, של הליכוד הממלכתי, ולשים קץ לדרך הנוכחית, שהשתלטה על הליכוד בשנים האחרונות. אלכס אנסקי המחיז וקִרְיֵן את הנאום הזה בתכניתו השבועית בגל"צ, ועורר גלים רבים.

למה בחרתי לכתוב את הדברים דווקא בדרך הזאת? האם היה זה רק גימיק רטורי? ברור שהיה כאן גימיק רטורי, שנועד למקד תשומת לב ולהיות קצת שונה; הרי את כל מה שכתבתי בנאום יכולתי לנסח כמאמר דעה סטנדרטי. אך היה בבחירה הזאת משהו עמוק הרבה יותר, מבחינתי. רציתי להבהיר שמי שיכול להוביל מהלך של תיקון לחולי החברתי ההרסני מפניו אני מתריע, זו רק הנהגה חדשה של הליכוד והימין, שתבין שזו מחויבותה העליונה.

במאמר זה, אסביר מדוע אני חושב כך, אולם אקדים לכך את הגדרת אותו חולי, ואפתח בשלוש תמיהות.

שלוש תמיהות

– בנאום שנשאה שרת המשפטים איילת שקד בשבוע שעבר, היא יצאה נגד הטענה שישראל היא מדינה מושחתת. היא אמרה, שבמדינה מושחתת נשיא וראש ממשלה שסרחו אינם יושבים בכלא.

היא צודקת. מדינה מושחתת אינה מדינה שיש בה שחיתות, אלא מדינה שמשלימה עם השחיתות ואינה נאבקת בה. שחיתות נובעת מחולשת אנוש; מהקושי של אנשים לעמוד בפיתויים ולגבור על יצריהם. הכוח שהשלטון מעניק, בעיקר כאשר הוא ממושך, מציב פיתויים לרוב, ולא אחת מנהיגים ושליטים מועדים; אינם עומדים בפיתוי. כך היה בכל המדינות ובכל התקופות וכך יהיה גם בעתיד.

מדינה מושחתת היא מדינה שאינה נאבקת בשחיתות. מדינה מושחתת היא מדינה שאזרחיה, שאין להם כל טובת הנאה מהשחיתות, אלא הם רק נפגעים ממנה, משלימים עם השחיתות, מקלים בה ראש, לא אכפת להם אם יש שחיתות בהנהגה.

אזרחים חופשיים ופטריוטים יעמדו על קיומו של שלטון חוק חזק, עצמאי ובלתי תלוי, שילחם בשחיתות, שיאכוף את החוק ואת השוויון בפני החוק, שיחקור לעומק ללא מורא כל חשד לשחיתות.

והנה, אנו נחשפים למציאות אבסורדית, שבה חלק גדול מהציבור יוצא דווקא נגד המאבק בשחיתות, מזלזל בחומרתה של שחיתות ("כולה קיבל סיגר מחבר") ומציג דווקא את המאבק בשחיתות – כשחיתות. למה זה קורה? הרי איני מעלה על דעתי שכל אותם אנשים תומכים באמת בשחיתות, רוצים הנהגה מושחתת, חושבים ששחיתות היא נורמה נכונה ושכך ראוי לנהל מדינה. אז מדוע זה קורה? זאת תמיהתי הראשונה.

– ביום שבו נחתמה עסקת הטיעון עם ארי הרו, אמר לי חבר חכם: "אילו הייתי שמאלני, הייתי רוצה שנתניהו יישאר בתפקידו עד הבחירות ויעמוד בראש הליכוד בבחירות. כיוון שאני ימני, אני מקווה שנתניהו יעוף כמה שיותר מהר".

היה הרבה היגיון בדבריו. הוא הבין שכעת, כאשר אנו נחשפים יותר ויותר למעלליו של נתניהו, הציבור התומך בו ינטוש אותו. וכיוון שאותו אדם תומך באידיאולוגיה של הימין, האינטרס שלו הוא החלפת נתניהו.

כאשר הוא אמר לי את הדברים, הם נשמעו לי הגיוניים. אבל היום אני מבין שאותו חבר אמנם חכם, אך כנראה שאינו מחובר, ואינו מבין את זרם המעמקים בחברה הישראלית, שבא לידי ביטוי, למשל, בסקרים האחרונים. ככל שגוברים החשדות נגד נתניהו, כך מתעצמת התמיכה בו. התומכים בו מפרשים כל מידע חדש, באופן המחזק את תמיכתם בנתניהו.

מדוע זה קורה? כמובן שסיבה אחת לכך היא פולחן האישיות של נתניהו. אכן, פולחן האישיות הזה הוא תופעה קשה. היהדות מגדירה עבודה זרה כאחד משלושת הדברים עליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור", ומהו פולחן אישיות אם לא עבודה זרה?

אך לדעתי, פולחן האישיות מספק רק פתרון חלקי, לא ממצה, לתופעה. אין זה ההסבר המלא לתמיהתי השניה.

– תמיהתי השלישית נוגעת לסגנון ה"מלשן", "שטינקר" וכד'. תפיסת מוּסָר, שבה התופעה הנחותה ביותר היא "הלשנה" לחוק ולא הפשע שעליו דווח, היא מוסר של גנבים; זהו סולם ערכים של העולם התחתון.

איך זה קורה שכל כך הרבה אנשים נורמטיביים, הגונים, ישרי דרך ושומרי חוק, מאמצים את הז'רגון העברייני הזה? מה קרה?

שוב ושוב עולה הציטוט מן התפילה "ולמלשינים אל תהי תקווה". במה הדברים אמורים? בהסגרת יהודים נאמנים לידי השלטון הרומי, ובכלל לידי רודפי העם היהודי לדורותיהם ולשלטון זר. אבל אנו חיים במדינה יהודית עצמאית, ריבונית. אין זה שלטון זר, אלא השלטון שלנו, המשטרה שלנו, הפרקליטות שלנו, בתי המשפט שלנו, החוק שחוקק הפרלמנט שלנו. מה קרה?

בקרב החרדים הקיצונים, ההתייחסות לשלטונות היא כאל שלטון זר, ולכן הם מדברים במונחים של "מויסר" ו"מלשין"; זהו ביטוי לניכור שלהם מהחברה הישראלית. אבל כאשר הקו הזה מאומץ בידי ישראלים נורמטיביים, פטריוטים, הדבר מעורר תמיהה. איך זה קרה, שחלק ניכר מן העם, ובראשו – השלטון בכבודו ובעצמו, מטפח ניכור כזה כלפי מוסדות המדינה, עד התייחסות אליהם כאל שלטון זר?

אנסה לתת תשובה, כמיטב הבנתי, לתמיהות הללו.

חולי חברתי

התשובה היא מיתוס "מדינת העומק", או באנגלית Deep State. מקור המיתוס הוא בטורקיה, החל משנות השבעים של המאה שעברה, וביתר שאת מאז עלייתו על הבמה של ארדואן. על פי המיתוס הקונספירטיבי הזה, הנקרא בטורקית "דֶּרין דבלט", פועלת בטורקיה מדינה בתוך מדינה, החותרת תחת הדמוקרטיה ורצון העם, כדי להנציח בכוח את שלטון החילוניות ברוחו של כמאל אתא טורק. "מדינת העומק" הזו מורכבת משדרת הפיקוד של הצבא ושירותי הביטחון, המשטרה, בתי המשפט, השירות הציבורי, העיתונות, האקדמיה והפשע המאורגן. אותה מדינה חסומה בפני מי שאינו הולך בדרכה, היא ממנה את עצמה, והיא בעצם השלטון האמתי במדינה, הכופה את עצמו על השלטון הנבחר.

ארדואן הצליח לשכנע את המוני בני עמו בקיומה של "מדינת העומק" הזאת, ובכך להציג את עצמו, אף שהוא שליט כמעט כל יכול, כאנדרדוג "נרדף", שמגן בכל כוחו על העם ורצונו מפני החותרים. באמצעות המיתוס הזה, העצים ארדואן את כוחו, שינה במשאלי עם את החוקה כך שהפכה אותו לדיקטטור למעשה; דיקטטור נבחר, שרוב העם אכן תומך בו, ורואה בו ובשלטונו הרודני את הדמוקרטיה בהתגלמותה – שלטון העם.

המיתוס הקונספירטיבי הזה זלג מטורקיה למדינות נוספות ובהן ארה"ב. התמיכה בטראמפ היא במידה רבה מרד של ההמון נגד "מדינת העומק", שעל פי אותה תפיסה שותפים לה הן הממסד של המפלגה הדמוקרטית והן הממסד של המפלגה הרפובליקאית.

המיתוס הזה הולך וקונה אחיזה עמוקה בחברה הישראלית. גם כאן, יותר ויותר אנשים מאמינים שצה"ל, המשטרה, השב"כ, המוסד, הפרקליטות, בתי המשפט, השירות הציבורי, התקשורת והאקדמיה הם "מדינת העומק", הם השולטים האמתיים בישראל, והם מופעלים וממומנים בידי "הקרן החדשה" ונוני מוזס, שהם השליטים האמתיים של ישראל. לכן "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". וכיוון שנתניהו מייצג את הרוב, כלומר את שלטון העם, ואי אפשר להחליף אותו בבחירות, מובילה "מדינת העומק" הפיכה שלטונית, באמצעות "תפירת תיקים" נגדו. אם זה לא היה עצוב זה היה משעשע, אלא שהבדיחה הזאת היא עלינו. והיא כבר לא בשוליים, אלא היא יוצאת מראש הממשלה, המטפח אותה בציניות, מטעמים אישיים. וכך, ראש הממשלה, השולט במדינה ביד רמה, אחד מראשי הממשלה החזקים שהיו כאן, מציג את עצמו כאנדרדוג, כקורבן, כנרדף, וסוחף בהתבכיינות החמוצה הזאת את ההמון.

כאשר המונים אימצו את התודעה הכוזבת הזאת, כל עובדה הסותרת את המיתוס רק מחזקת את התחפרותם בו. כאשר עוד ועוד עובדים מעידים ומתלוננים על מוראות האימים וההעסקה הפוגענית בבית ראש הממשלה, ברור שהשב"כ שתל אותם כדי שיגישו תלונות. כל מקורב לרוה"מ שהופך לעד מדינה, הוא הוכחה לכך שאין כלום ולכן המשטרה מגייסת בכוח עוד ועוד עדי שקר באיומים והבטחות, כדי שידקלמו את האשמות השווא שהמשטרה טפלה על נתניהו. וכאשר מפכ"ל המשטרה החוקרת את החשדות נגד נתניהו הוא איש ימין שמונה בידי נתניהו, זו הוכחה לעוצמתה של "מדינת העומק", עד כדי כך שהצליחה להפוך את המפכ"ל לשבוי בידיה. וכן הלאה וכן הלאה.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. אין מוראה של מלכות, באין אמון במלכות. כאשר ראש הממשלה, בציניות מקפיאת דם, כדי להציל את עורו, מסית את עם ישראל נגד מוסדות מדינתו ומקעקע את האמון של אזרחי ישראל במוסדות הממלכתיים, הוא חותר תחת אושיות החברה, ומוכן להשאיר אחריו אדמה חרוכה. זו סכנה חמורה למדינת ישראל.

המטרה של נתניהו היא, שאם יוגש נגדו כתב אישום או אם הוא יורשע בדין, העם ייצא לרחובות, כדי להגן על "שלטון העם" מפני "מדינת העומק". נתניהו נושא לשווא את שם ה"משילות", אך מוביל לאנרכיה.

מי ירפא

חילופי שלטון לא יפתרו את החולי הזה (ואיני מתייחס כאן לשאלה האידיאולוגית והפוליטית אם רצוי להחליף את השלטון. אני מתייחס רק לנקודה זו, של מגיפת הקונספירציה של "מדינת העומק"). אם יאיר לפיד או גבאי ינצחו בבחירות, עדין חלק גדול מן העם יאמין בתאוריית "מדינת העומק" ואמונתו בה רק תתחזק, כי הוא יראה בתוצאות הבחירות "הוכחה" לעוצמתה ולהצלחתה, וכך תעמיק תחושת הניכור כלפי המדינה ותתעצם תחושת ה"נרדפות".

מי שיכול לרפא את החולי הזה, זו רק הנהגה אמיצה וישרה של הליכוד ושל הימין, שתבוא אחרי נתניהו, ומן השלטון או מן האופוזיציה, תפעל ככל יכולתה כדי לטהר את הנגע, לחשוף את השקר ולהחזיר את אמון האזרחים במדינה. זה לא יהיה קל, אך זה יהיה מבחנה העליון של ההנהגה.

* "שישי בגולן"

2 מחשבות על “מדינת העומק

  1. לדעתי התופעה של "ככל שגוברים החשדות נגד נתניהו, כך מתעצמת התמיכה בו." נובעת מה DNA של הלכודניקים, תחושת הנרדפות ממי מפא"י עדיין תבועה בהם. הם לא עכלו שכעת השלטון בידיהם וממשיכים להרגיש נרדפים על ידי האליטות שבדמיונם.

    אהבתי

  2. ככל שגובר הליברליזם כך גוברת הדמוקרטיה כנגד (המכונה כיום פופליזם), עלאשאי אפשר להבין זאת כי בא אהרן ברק ובלבל הכל. את הליברליזם כינה דמוקרטיה ואת שלטון העם החליף בשלטון פקידים (שופטים לצורך הענין הם גם פקידים). אם הליברליזם היה גלוי והדמוקרטיה היתה גלויה היה ניתן לדון ביחס ביניהם אבל בגלל הבלבול ביניהם אנו מקהים את שינינו.

    עכשיו למישהו נפל האסימון והוא הבין שיש ניגוד עניינים בין תפקיד היועץ לתפקיד התובע הכללי ולא יכול שמנדלבליט גם יעץ בעניין מכריע וגם ידון במקרה הזה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s