פינתי השבועית ברדיו: קצר פה כל כך האביב

קצר פה כל כך האביב / יהודה פוליקר
פינתי ברדיו "אורנים" 5.3.18

חתן פרס ישראל לספרות, שיחולק ביום העצמאות השבעים למדינת ישראל, הוא דוד גרוסמן.

גרוסמן הוא אחד הסופרים הטובים והאהובים בישראל, והוא גם אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי כמעט את כל ספריו, אם כי טרם הספיקותי לקרוא את האחרון, "סוס אחד נכנס לבר". מכל ספריו, אהבתי במיוחד את יצירת המופת שלו "עיין ערך אהבה". שמעתי לא מעט אנשים שאמרו שלא הצליחו לסיים את הספר ונטשו אותו באמצע. קשה לי להבין זאת. אני זוכר את עצמי יושב שעות על גג בית ברח' נאצר בעזה, בשיא האינתיפאדה הראשונה, ובכל רגע שאיני במשמרת, גמעתי את הספר בצמא, וסיימתי לקרוא אותו ביום אחד. שני ספרים נוספים נפלאים בעיניי הם "מישהו לרוץ אתו" ו"אישה בורחת מבשורה".

גרוסמן הוא גם סופר ילדים נפלא; אחד הסופרים שילדיי גדלו עליו, עם ספרים קסומים כמו "איתמר מטפס על קירות", "איתמר וכובע הקסמים השחור", "איתמר פוגש ארנב", "איתמר צייד החלומות", "נמר בפיג'מה", "ספר השיאים של פוז" ועוד רבים וטובים.

בכתיבתו המסאית, אהבתי את "דבש אריות" – המסה שכתב על שמשון המקראי. לעומת זאת, לא אהבתי את "הזמן הצהוב", שהתפרסם תחילה כחוברת מיוחדת של המגזין "כותרת ראשית", זמן קצר לפני האינתיפאדה. עמדותיו הפוליטיות של גרוסמן, מחכמי התורה של מרצ, רחוקות משלי, ומה שמאפיין אותן, אצלו כמו אצל מרבית חבריו, הוא הקיבעון; הדבקות הדתית בדרך שנוסתה וכשלה, והם לא שמו לב שאבד עליה כלח. בחוגים מסוימים נחשב "הזמן הצהוב" לספר נבואי, שחזה, כביכול, את האינתיפאדה. אני ראיתי בו בעיקר ערימת מילים צדקנית. אני זוכר, למשל, שהוא פרסם שם לקסיקון של "מילים מכובסות", נדמה לי שהוא המציא את המושג. בין השאר "מצא את מותו", כביטוי שנאמר על פלשתינאים, והוא שאל בסרקזם: מה, הוא יצא מהבית לחפש את מותו ומצא אותו? ולמה זאת דמגוגיה? כיוון שמדובר במונח מוכר, שאנו משתמשים בו גם לתיאור ישראלים שמתו, והוא הציג זאת כדה-הומניזציה של הפלשתינאים, וכיבוס האמירה שאנחנו רצחנו אותו. אולם מזמן הגעתי להכרה שסופרים – טובים ככל שיהיו, וגרוסמן הוא אחד הטובים שבטובים, לא ניחנו בתבונה פוליטית ולא במוסר אנושי, יותר מחנוונים, ירקנים, נהגי מוניות, חקלאים, שרברבים, מהנדסים ומורים. הם בסך הכל מיטיבים לנסח את עמדותיהם.

גרוסמן אינו משורר או פזמונאי, אלא אם כן הוא כותב למגירה, אך לעתים רחוקות הוא מפרסם שיר. אני אוהב מאוד את שירו "שירת הסטיקר", שאותו השמעתי בפינה זו, בביצוע "הדג נחש".

היום נשמע את שירו "קצר פה כל כך האביב". במלחמת לבנון השניה נפל בנו של גרוסמן, סמ"ר אורי גרוסמן. אורי גרוסמן היה שייך ל"צוות בניה" – צוות בחטיבת השריון 401, בפיקודו של רס"ן בניה ריין, שהורכב במלחמה כצוות לחילוץ פצועים. הצוות הגיע למקומות המסוכנים ביותר, וחילץ לוחמים ופצועים תחת אש. באחד המקרים חילץ "כוח בניה" שמונה לוחמי הנדסה מפומ"ה פגועה, תחת אש. במהלך החילוץ ספג הטנק של הצוות פגיעה ישירה של טיל נ"ט מתקדם והארבעה, ובהם אורי גרוסמן נהרגו במקום. לאחר המלחמה הוענק לאנשי הצוות צל"ש אלוף על חירוף הנפש והאומץ אשר גילו במהלך הקרבות.

בהספדו על בנו, אמר דוד גרוסמן, בין השאר: "כל חייך הקצרים למדנו ממך כולנו. מהכוח ומהנחישות שלך ללכת בדרכך שלך. ללכת בה גם אם אין כל סיכוי שתצליח בה. עקבנו בהשתאות אחרי המאבק שלך להתקבל לקורס מפקדי טנקים. איך לא ויתרתָּ למפקדים שלך, כי ידעת שאתה יכול להיות מפקד טוב, ולא היית מוכן להסתפק בכך שתתרום פחות ממה שאתה מסוגל. וכשהצלחת, חשבתי, הנה אדם שיודע את יכולותיו באופן כל כך פשוט ומפוכח. שאין בו יומרה, ואין בו יוהרה. שאינו מושפע ממה שאחרים אומרים עליו. שמקור כוחו בתוכו.

וכבר מילדות היית כזה. ילד שחי בהרמוניה עם עצמו ועם סובביו. ילד שיודע את מקומו, ויודע שהוא אהוב, ומכיר במגבלותיו, ויודע את סגולותיו. ובאמת, מרגע שכופפתָּ את הצבא כולו, ונעשית מפקד, היה ברור איזה מפקד ואדם אתה. ואנחנו שומעים היום מחבריך ומחייליך על המפקד והחבר, על זה שהיה קם לפני כולם כדי לארגן את הכול, והולך לישון רק אחרי שכולם נרדמו…

…כשיצאת ללבנון, אמא אמרה, שהדבר שהיא הכי פוחדת ממנו זה 'תסמונת אליפלט' שלך. פחדנו מאוד, שכמו אליפלט שבשיר, אם יצטרכו לרוץ להציל פצוע, אתה תרוץ ישר מול האש, ואתה תהיה הראשון שיתנדב להביא מלאי-תחמושת-שאזל-כבר-מזמן. ושכפי שהיית כל חייך, בּבּית ובבית הספר, ובשירות הצבאי שלך, וכפי שתמיד התנדבת לוותר על יציאה לחופשה – כי החייל האחר צריך את החופשה יותר ממך, או מפני שבבית של ההוא המצב קשה יותר – כך בדיוק תפעל גם שם, בלבנון, אל מול פני המלחמה הקשה…

היית לי בן וגם חבר. וככה היית גם לאמא. נפשנו קשורה בנפשך. היית אדם שלם עם עצמו, אדם שטוב להיות אתו. אני אפילו לא מסוגל לומר בקול עד כמה היית לי מישהו לרוץ אתו".

חמש שנים לאחר נפילתו של אורי, פנה גרוסמן ליהודה פוליקר, וביקש ממנו להלחין שיר שכתב לזכר בנו – "קצר פה כל כך האביב". בשיר, מדמה דוד גרוסמן את בנו לאביב, העונה היפה כל כך, אך הקצרה כל כך, אותו רגע קצר בין אדר לניסן, שופע חיים, שיכור ומבושם, נסער ומשולהב, אבל עוד רגע ייבול ויצהיב, קצר פה כל כך האביב. וכך גם אורי, אותה מתנה קצרת מועד, מבטו רק נפקח, אך התחיל ללבלב – רק ניתן לי ותכף נלקח.

ברכות לחתן פרס ישראל דוד גרוסמן.

יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם –
איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות –
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת –
קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב –
רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עול-ימים וסוער
וסופו-
כבר כתוב בעלי ניצניו,
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו,
וכמוהו-נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב –
רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא –
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s